על סדר היום: עבודה, עוני וחלוקת הכנסות

שני דברים בנושא שרציתי לציין כבר מזמן, אבל לא התפנתי לכתוב, על המעבר מעוני על בסיס קצבאות לעוני על בסיס עבודה, ועל חלקם של העובדים בתוצר שהם מייצרים. 

א. אי-אז בשלהי השנה שעברה, התפרסם מחקר של פרופ' דן בן-דוד, שעסק בהשלכות הניסוי שנעשה בישראל ביוזמת נתניהו בשנים 2002-2003, כאשר קצבאות הרווחה קוצצו באופן דרמטי כדי לאלץ אנשים לצאת לעבוד. ובכן, מה שקרה היה שקצבאות הילדים, האבטלה והבטחת ההכנסה הצטמצמו בכ-25%-50%. אנשים אכן יצאו לעבוד, אבל השכר שקיבלו, לפחות בשנים הראשונות, לא פיצה על אובדן הקצבאות, ושיעור המשפחות העניות בהן 2 עובדים עלה באופן ניכר. אחוזי התעסוקה הגיעו לרמות הגבוהות של המדינות המתועשות, אבל אי-השיוויון בהכנסות מעבודה עלה באופן ניכר. הסיבה העיקרית לכך היא שלצד הקיצוצים בקצבאות, לא נעשה מהלך מקביל של השקעה בהכשרה מקצועית שתאפשר למי שנכנסו לשוק העבודה להשתלב בעבודות הדורשות מיומנות ומשלמות שכר טוב. מה אפשר להבין מזה:

  1. שבמצב הקודם אכן היתה כנראה כמות ניכרת של אנשים ש"העדיפה" להסתמך על הכנסה מקצבאות למרות שהיתה לה אפשרות לעבוד. אפשרות רעה, אבל אפשרות.
  2. שחלק מהגידול בנתוני אי-השיוויון ב-15 השנים האחרונות כנראה נובע מכך שאכן אנשים חדשים נכנסו לתחתית הסולם של עולם העבודה של אזרחי ישראל (בתחתית הסולם של העובדים בישראל יש אנשים אחרים), שלא חושבו קודם במדידת הפערים, מה שסביר להניח ש"משך" כלפי מטה גם את נתוני השכר הממוצע והחציוני.
  3. מנקודת המבט שלי על בני האדם ומקומם בחברה, אני חושב שעבודה בשכר עדיפה על פרנסה מקצבאות, ובמיוחד מדמי אבטלה. כך שכמגמה כללית, אני חושב שמדיניות של מעבר מהסתמכות על דמי אבטלה או קצבת הכנסה היא מגמה רצויה עבור מי שמסוגלים פיזית ונפשית לעבוד. עם זאת, כאן נעשה מהלך ממשלתי של דחיקה לעבודה מתוך הסרת אחריות ציבורית. הדבר הראוי לעשות היה מה שהציע הרצל, במגמה הפוכה – הספקת עבודה על ידי הציבור, כך שהציבור מפסיד בה את אותו הסכום ששילם קודם כקצבה, אבל העובד מקבל שכר גבוה יותר (כי הוא בכל זאת עושה משהו מועיל). את המערכת הזאת צריך להחזיק כל עוד המגזר הפרטי לא מסוגל לייצר משרות שיציעו לעובדים האלה שכר טוב יותר.
  4. כמובן, ה"מחדל" הזה של דחיקת אנשים אל שוק העבודה ללא הכשרה מתאימה הוא לא מחדל אלא מדיניות מתמשכת. יורם גבאי כתב על זה בשנת 2009 בספרו "כלכלה פוליטית", כאשר ניסה לסכם את תהליך הגלובליזציה של כלכלת ישראל שהוא עצמו הוביל כבכיר אוצר תוך עקיפת המערכת הדמוקרטית:

השלמת תהליכי הגלובליזציה הכלכלית, יחד עם כישלון יחסי של מערכת החינוך ביצירת אוכלוסיית בוגרים המתאימים לשוק העבודה, הביאו להחרפה בתהליכי אי השוויון והדואליות במשק.

גוש דן הפך לאחד המרכזים הכלכליים החזקים בעולם בזכות ההיי-טק והשירותים הפיננסיים, על חשבון שאר חלקי הארץ. אי השוויון בין עשירים לעניים החריף, וממילא קבוצות פחות מתאימות לשוק העבודה (חרדים ומיעוטים) סבלו ועודם סובלים מנחיתות יחסית עם פתיחת השווקים, בעוד שהמשכילים והיזמים הצליחו להשתלב בכלכלה העולמית ולהנות מיתרונותיה.

הגלובליזציה כשלעצמה החריפה את מאפייני הדואליות של החברה הישראלית. לכך הצטרפו טעויות מדיניות נוספות שיפורטו בהמשך. עם זה, הוזלת המחירים שנבעה מתהליך החשיפה שיפרה את מצב הקבוצות החלשות באוכלוסיה שרכשו מוצרים כגון: ביגוד, הנעלה, צעצועים ומוצרי חשמל במחירים זולים בהרבה יחסית לעבר.

שתי הנחות יסוד הנחו אותנו ככלכלנים שהובילו את תהליך הגלובליזציה בישראל:

  1. במקביל לתהליך פתיחת השווקים, תיבנה ישראל מערכת חינוך שתאפשר התאמה של האוכלוסייה לשווקי העבודה הפתוחים. במסגרת זו הגדלנו את ההשקעה בחינוך בעידן רבין ב-71 אחוזים.
  2. הנחנו שכלכלת העולם תתפקד היטב בתנאי גלובליזציה, אף שהכרנו בכך שמחזוריות כלכלית היא בלתי נמנעת.

בימים אלה של משבר במודל הגלובליזציה, קיימת מודעות לכך, שהרפורמה בחינוך כשלה, וכי חלק גדול מאוכלוסיית מדינת ישראל לא הוכן כראוי לשווקי העבודה. משבר הגלובליזציה הנוכחי מערער את ההנחה, שהמודל הבינלאומי אכן יציב ומתפקד.

חשוב לומר כי אפשרות יישומה של רפורמה אמיתית בחינוך עדיין קיימת, וכולי תקווה שמודל הגלובליזציה יתייצב בקרוב, אף אם יעבור עדכונים והתאמות למציאות החדשה.

אני כתבתי על זה בזמנו, ש

שתי הנחות אלה נמצאות איפשהו על הסקאלה שבין איוולת גמורה למחדל מכוון וידוע מראש. האידיאולוגיה הכלכלית שהובילה לפתיחת השווקים כוללת כחלק בלתי נפרד ממנה את צמצום מעורבותה של המדינה בכלכלה וצמצום אחריותה למגזר הציבורי, כלומר שאין ולא יכול היה להיות שום יסוד להניח שממשלת ישראל תפתח את השווקים לתחרות פרועה מצד אחד, ובמקביל תנהל מדיניות השקעה ציבורית בחינוך.

***

ב. אחד הדברים המעניינים ביותר שגיליתי במהלך לימודי התואר הראשון היה שגם אם זה נדמה כמו שריד מעולם אחר שאולי היה פה פעם ובטוח שכדאי שעוד יהיה פה פעם, למוסד לביטוח לאומי יש מחלקת מחקר קטנה ונמרצת, עם הלך רוח "אימפריאליסטי". כלומר, היא מגדילה ראש ומייצרת מחקרים וניירות עמדה שעוסקים בכל מה שקשור ליצירת רווחה כלכלית-חברתית, ולא רק בתחום הפעילות הישיר של הביטוח הלאומי. בהתחשב שבכך שלביטוח הלאומי יש את מסד הנתונים המקיף ביותר על אזרחי ישראל (מכיוון שהוא משלם כסף וגובה כסף מכל אחד מהאזרחים ותושבי הקבע מהלידה ועד הקבורה, לפי מצבו האישי ועיסוקיו בחיים, הוא יודעים עלינו המון המון דברים), יש לה גם פוטנציאל יכולת גדול מאוד. את כל ההקדמה הזאת עשיתי כדי להגיד מילה טובה, וגם כדי להפנות אל מחקר שלהם שנתקלתי בו בתקופה האחרונה, שכותרתו התמורה לעבודה ותרומתה לחילוץ מעוני: ישראל בראיה בינלאומית. מה מצאתי בו שהיה מעניין?

תחולת העוני במשפחות עובדות עלתה מ8.4% ב1997 ל-14.1% ב-2012, כלומר – כמעט הוכפלה.

שכירים ישראלים עובדים הרבה שעות בחודש, אבל ישראל נמצאת במקום נמוך בשיעור הירידה בתחולת העוני כתוצאה מעבודה בשכר:

untitled

בערך משנת 1993 נפתח פער בין עליית התמ"ג לנפש (צמיחה) לבין עליית השכר הריאלי, שהלך והתרחב באופן מואץ מאז 2003. כלומר, פירות הצמיחה הלכו למקומות אחרים מאשר השכר:

untitled

השכר הממוצע והחציוני בישראל (שיש ביניהם פער גדול בהשוואה הבינלאומית) נמוכים במושגים של כוח קניה, וישראל נמצאת בתחתית ההשוואה של השכר הממוצע כאחוז מהפריון לעובד:

untitled

ישראל משלבת בין רמת אי-שיוון גבוהה בשכר לשכר נמוך במונחי כוח קניה. שכר המינימום בישראל כאחוז מהשכר הממוצע הוא אכן גבוה יחסית (מה שמעיד בין השאר על הרבה עובדים שמשתכרים קרוב לשכר מינימום), אבל הוא נמצא באמצע ההשוואה כשבוחנים את כוח הקניה שלו, ודי נמוך בהשוואה של שכר המינימום כחלק מהפריון לעובד.

בשורה התחתונה המחקר הגיע למסקנה שגם אם לוקחים בחשבון את העובדה שהפריון לעובד בישראל נמוך יחסית לעומת הנתון במדינות המפותחות, עדיין רמת השכר והתמורה לעבודה בישראל נמוכות מדי, ושכר המינימום לא מספיק גבוה כדי להבטיח חיים בכבוד ולהיות כלי אפקטיבי בצמצום העוני. המחקר מציע הצעה מעניינת – לשנות את מנגנון העדכון של שכר המינימום, ולהצמיד אותו לא רק לשכר הממוצע אלא גם לכוח הקניה ולפריון העבודה. ההצמדה לפריון תבטיח שחלק גדול יותר מפירות הצמיחה יגיע לעובדים.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “על סדר היום: עבודה, עוני וחלוקת הכנסות

  1. הגלובליזציה והתפתחות הטכנולוגיה יוצרות מצב חדש שבו השכלה וחינוך מקצועי לא מספיקים להכניס לשוק העבודה עובדים יצרניים. התופעה הזו כנראה תחריף ויותר אנשים, ביחוד גברים ימצאו את עצמם מובטלים וחיים על קיצבאות. אין אפשרות להפוך כל אחד לעובד הי טק וגם בביטוח הלאומי יש מספר מקומות עבודה מוגבלים :-). צריך להתכונן לעתיד שבו אחוז גדול יותר של האוכלוסיה מובטל והפער בין העניים למועסקים גדל. השאלה אם זה רע כל זמן שהעניים נמשכים למעלה ומצבם משתפר מדור לדור בשל הגלובליזציה והטכנולוגיה.
    אין מה לעשות בסופו של דבר יש שווים ויש שווים יותר

  2. יש שווים, ויש שווים יותר. אהבתי. איך לא חשבו על זה קודם? בעצם, אופס, חשבו. ועשו. וההיסטוריה של המאה ה-20 מן הסתם מוכרת גם לאלו ש"ששוים יותר". לגופו של עניין, הכלכלה היא לא רק הייטק. היא בעיקר לא הייטק. מי שיוציא את הראש מהחלון יוכל לראות למשל איך ברחבי הארץ נסללים כבישים ונבנים מחלפים. ומי עושה את העבודה? אלו ששווים הרבה פחות, מדברים סינית ומבטיחים בלי שהם עצמם התכוונו לכך (בשביל זה יש את כוהני 'השווים יותר' היושבים בכנסיה בגבעת ר"ם) שהעבודה המאורגנת בארץ הקודש תהיה פחות עבודה ופחות מאורגנת. במלים אחרות, כלכלה זה גם הייטק אבל גם תשתיות וגם כל מה שבאמצע.

    • יש שווים ויש שווים יותר לקוח מתוך 1984, זו ביקורת צינית של אורוול על המציאות.
      לא כולנו חכמים במידה שווה ויש מוכשרים יותר ליצר וליזום, זה רק אומר שלא צריך לחסום אותם והכשרון שלהם צריך לסייע למוכשרים יותר. יושבי גבעת ר"ם לא בקטגוריה הזו.
      האם אתה יכול למצוא ישראלים שיעשו את העבודה הסינית? כשטראמפ מודיע שהוא לא יתן למהגרים מקסיקנים להכנס הוא דן את תושבי ארה"ב למחסור בירקות ופרות טריים כיוון שסטודנט לפילוסופיה יעבוד כברמן אבל לא ילקט תותים. זו המציאות. עדיף לתת לסיני לבנות את הכביש ולשלם מסים שילכו לעזרת הישראלי שמעדיף לשבת בשמש ולהתבטל

      • אחד הדברים המרהיבים שמגלים כשעושים חברה נורמלית, הוא שתמורת תנאים של רווחה חומרית בסיסית ובטחון תעסוקתי, אנשים מוכנים גם לעבוד בליקוט תותים, סלילת כבישים ושאר דברים שתמורת תנאים של עולם שלישי רק אנשי עולם שלישי מוכנים לעשות. לפני כמה ימים נתקלתי בביקורת על מדינות סקנדינביה, כי יש בהן יחסית מעט אקדמאיים והמון בוגרי חינוך מקצועי. והכותב לא טרח לחשוב האם העודף ההזוי בעו"ד ובוגרי תארים ראשונים שלא מסוגלים להתפרנס בארץ הוא מצב הגיוני או תוצר של הסיטואציה שבה עם תואר ראשון אולי תצליח להתפרנס בכבוד בישראל, אבל בלי תואר הסיכוי לכך קלוש למדי. או במילים אחרות: אם היה אפשר להתפרנס בכבוד מעבודה בחקלאות/בניין/תעשייה, היו ישראלים שהיו עובדים בעבודות האלה.

  3. חשוב מאד. תודה על המאמר.
    אם אני מבין נכון ה"פריון השעתי לעובד" הוא כמה כסף מרוויח המפעל משעת עבודה של עובד.
    כשמשווים את זה לשכר מגלים בעצם כמה עודף ערך נלקח מהעובד.
    זה מדד מאד חשוב.
    אנחנו בעצם רואים שיש פה ניצול חמור יותר מבמדינות אחרות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s