בעמונה הולכת ומתפתחת מבוכה טרגי-קומית, שמדגימה במובן מסויים עד כמה ציבור המתנחלים מנותק מהמציאות בישראל.
אחרי כל הדחיות, לפני כחודש היה המאחז עמונה אמור להיות מפונה. ברגע האחרון ביקשה המדינה מבג"צ לדחות את הפינוי ב-45 יום, על מנת לאפשר ביצוע הסכם פשרה עם המתיישבים, במסגרתו יתפנו בהסכמה מהמאחז ובתמורה יוקמו לחלקם מגורים זמניים בחלקות אדמה סמוכות למשך תקופת ביניים, בה ייבחנו אפשרויות שונות לפתרון קבע של הסוגיה. בגלל שיש לי חברים ימנים בפייסבוק ושמדי פעם אני קורא את השטויות ב"מידה", נחשפתי בתקופה האחרונה לתלונות של מתיישבי עמונה לפיהן הממשלה לא מקדמת את ביצוע הסכם הביניים בשטח. והנה, אתמול הודיע ראש הסגל של נתניהו לשרי הליכוד שמתווה החלופה לפינוי לא אפשרי והיום נתן בג"צ צו ביניים לעיכוב הפעולות הבסיסיות בהסדרת השימוש בחלקת הקרקע הנחוצה להסכם הפשרה. ראש מטה המאבק של המתיישבים אמר בתגובה [ההדגשה שלי]:
הולכתם אותנו שולל והוניתם אותנו. ההסכם אמר שבונים בתים חלופיים למשפחות. זה לא קרה וזה לא מתחיל לקרות. אנחנו לא מתכוונים לעמוד בהסכם של התפנות מרצון מכיוון שאתם לא עמדתם בהסכם. הסכמים צריך לכבד.
שמעתם? הסכמים צריך לכבד!
העניין הוא שכמו במקרה של גוש קטיף, אני חושש שמובלי ציבור המתנחלים התרגלו לטוב – הם קובעים מדיניות בשטח, והשלטון הישראלי מתיישר בהתאם ומאשר בדיעבד, בלי כל הצורך במסלול הבירוקרטיה הנורמלי של תהליכי התכנון והאישורים. הם התרגלו לעבוד עם המחלקה להתיישבות – גוף בעל יכולות ביצוע מוכחות נהדרות, במידה רבה בגלל שהוא פועל מחוץ למערכת הרגולציה הישראלית הרגילה. אבל זו לא מדינת ישראל. תושבי מדינת ישראל יודעים איך נראית המדינה שלהם – גם כשהיא רוצה לבצע, תמיד יש עיכובים לאין קץ, כאשר זרועות בירוקרטיות שונות דואגות כל אחת לתחומי אחריותה, וכל הליך צריך לעבור תהליכי הגשת התנגדויות וערעורים. רוב מפוני גוש קטיף שנשארו שנים ארוכות ללא פתרון היו מי שבחרו באופציה של שימור המבנה הקהילתי ביישוב חדש במקום לרכוש בכספי הפיצויים בית "בשוק החופשי" כמו כל אזרח פרטי בישראל. אבל טווח זמן של עשר שנים להקמת יישוב חדש בישראל הוא לא "בגידה" של הממשלה במפונים או התעמרות מיוחדת בהם, אלא משך הזמן הנורמלי שלוקח לדבר כזה לקרות בישראל. וכל זה במצב הטוב, כשהמדינה רוצה. שהרי מי שחי פה, יודע שממשלות ישראל הן אחד הגורמים הגרועים בישראל מבחינת הנורמה של עמידה בהסכמים, כמו שאפשר לקרוא למשל כאן וכאן, וזה כשהיא לא מחליטה פשוט לשנות באופן חד-צדדי הסכם חתום.
אז כמו שראינו, הסכמים עם ממשלת ישראל זה עניין מפוקפק, ובמובן הזה אולי טוב שמתיישבי עמונה יעשו היכרות עם המציאות הישראלית. אבל האם הפרת ההתחייבות מצד הממשלה פוטרת אותם מההתחייבות שלהם לפינוי בהסכמה? הם כמובן אומרים שכן, אבל כאן מגיע הקטע היפה. כשהמדינה פנתה לבג"צ בבקשת הדחיה הנוספת, היא פגשה בג"צ למוד אי-עמידה בהסכמים, ומועדים, שהתבקש כבר שוב ושוב להתיר דחייה בביצוע פסק הדין שלו. אז בג"צ, כדי לא לצאת הפראייר של הממשלה והמתיישבים, הציב תנאי לדחייה, ואחרי התפתלות של איזו יממה, המתיישבים עמדו בו וסיפקו את הנייר הבא:
שמתם לב מה כתוב שם למטה, בשורה התחתונה? המתיישבים מבהירים כי התחייבותם כאיש אחד לפינוי בדרכי שלום וללא עימות והתנגדות
הינה ללא כל התניה.
כלומר, יתלוננו המתיישבים כמה שיתלוננו על אי-העמידה בהסכם מצד המדינה, הם התחייבו בפני בג"צ להתפנות ללא התנגדות גם במקרה שהמדינה לא תעמוד בחלקה במתווה הפשרה. וכמו שאמר ראש מטה המאבק היום:
הסכמים צריך לכבד.
אז מה יהיה בסוף? או שימצאו בכל זאת דרך לממש את הפשרה בצורה כזו או אחרת, או שלא. ואם לא, מצהירים נציגי המתיישבים, הפינוי לא יהיה בדרכי שלום ולא יבוצע ללא התנגדות. במקרה כזה, הם ימצאו את עצמם מפירים באופן בוטה התחייבות מפורשת בכתב בפני בג"צ. אם למדינה היה אכפת מזה, היא היתה יכולה לנהל נגדם הליך של בזיון בית המשפט. מצד שני, בסיפור של עמונה המדינה נתנה למתיישבים לבזות אותה כבר כל כך הרבה, וביזתה בעצמה את בית המשפט, כך שאני משער שאם יהיה פינוי, נחזה בקרקס-ההתנגדות-לפינוי הרגיל, ואף אחד לא יתייחס להפרת ההתחייבות הזו. אם למישהו היה אכפת מאכיפת נורמות על מובילי ההתיישבות ביו"ש, כנראה שרבים מהם כבר היו בכלא על הפרת צווים, פלישה לאדמות, זיוף מסמכים, העברות מפוקפקות של כספי ציבור ושאר התחכמויות עם החוק.
עמדת תצפית 