לקרוע בשביל לאחד

שלי יחימוביץ פרסמה מיד לאחר הכרעת הדין במשפט אזריה פוסט הקורא לשקול ברצינות מתן חנינה לאחר שיגזר דינו. יש בו כמה אמירות חשובות, ועדיין הוא עורר בי אי-נוחות (ואצל אנשים קרובים שאני מעריך – התנגדות ברורה). אנסה לברר כאן למה, היכן היא מביאה אמירות חשובות, והיכן היא טועה. 

בעיתון סוף השבוע של שלי, היא פרסמה את הפוסט בגרסה מורחבת מעט, שמתייחסת גם באופן ראשוני לביקורת שהושמעה כלפיו. אני אביא כאן את הגרסה המורחבת, עם התייחסויות שלי [בסוגריים מרובעים ובכחול]

אלאור אזריה. אין אחד בצוות שלי ובסביבה הקרובה שלי שרצה שאוציא את ההודעה הזאת, שאכן עוררה סערה רבה. רובם כי לא הסכימו אתי, או ממש כעסו עלי על העמדה הזאת,  מקצתם הסכימו אבל חשבו (בצדק) שזה יגרום לי נזק פוליטי [אני יכול בהחלט להניח שתיאור התגובות בסביבה הקרובה של שלי הוא מדוייק. צריך להגיד שקודם כל הבחירה המשמעותית של יחימוביץ היתה לפרסם תגובה עם תוכן ממשי ולא שבלונית, וזו בחירה מעניינת ולא מובנת מאליה]. ובכל זאת חשוב היה לי להתעקש ולומר: כתפיו של סמל אחד בצה"ל, עם כל החומרה והזוועה שבמעשהו, צרות מלשאת עליהן את הסערה הציבורית האדירה שהתעוררה אחר כך. את השבר הנורא שזלג לתוך הצבא, את ההתלהמות האלימה ומקפיאת הדם של הקבוצות הגזעניות שנשאו אותו על כפיים, את הניצול הפוליטי, את השיבוש הערכי שאחז בחברה הישראלית וזולג גם לצה"ל. אזריה הוא במדה רבה קורבן של המציאות. [לטעמי שלי צודקת כאן, גם במובן שאזריה, כמו כולנו, הוא קורבן של נסיבות המציאות, וגם במובן שהמקרה שלו נושא על כתפיו מחלוקות גדולות בהרבה מהמקרה הספציפי. לטעמי אזריה הוא קורבן של מחנה פוליטי לנצל את המקרה שלו על מנת לדחוף את הניסיון שלו לקדם ערכי-ימין אנטי-ליברלי ואנטי-הומניסטי, כשאת המחיר משלמים עזריה ומשפחתו. לטעמי שלי טועה בכך שלצד ההסתייגות מהטלת האחריות המלאה על אזריה, היא נמנעת מהטלת אחריות חריפה בהרבה על מי שניצלו את המקרה לטובתם על חשבונו. "השבר הנורא" לא "זלג" לתוך הצבא. יש גופים ודמויות שפעולתם הפוליטית נועדה לשבור את הצבא.]

זו לא הייתה פליטת פה או קפיצה נמהרת. אני חושבת על זה כבר תקופה, ואפילו מעט מתביישת, כן, מתביישת, בכך שחידדתי את הערכים שלי על גבו של אלאור אזריה. מביך אותי שגם אני, למשל, שמתי בעמוד הפייסבוק שלי את צילום המסך של התכתבות בקבוצת הוואטסאפ של משפחת אזריה, שבה, בין היתר,  הם קוראים לנתניהו "קוקסינל" (כי הוא לא מספיק ימני בשבילם). [הודאה יפה בשגיאה ערכית, בבחירה להשתמש בהיבטים האישיים של המקרה להפצת העמדה הפוליטית. ביחס להודעה כזו, אני חושב שיפה תעשה שלי אם תדאג שהתנצלות בסגנון כזה, על ההיבט הספציפי הזה תגיע לאזריה ומשפחתו.]

להתעמת עם חזקים. זה לא מתאים לדפוס הפעולה שלי או לאינסטינקטים שלי. אם אני מתעמתת עם מישהו, או מחדדת על גבו את תפיסת עולמי, זה תמיד יהיה מול אדם רב כוח. בין אם זה אנס (קצב) טייקון שעשק (דנקנר) או פוליטיקאי מסית וחשוד בפלילים (ביבי). בטח לא מול חייל פשוט שמעשהו הנורא הוא תוצאה ישירה של מדיניות הרסנית, המשך השליטה בשטחים, ושיח רעיל ומסית. [בהנחה שמצליחים לעמוד בה, זו בחירה ערכית חשובה בעיני, להתמקד בגורמי הבעיה, ולא בביטויים הקטנים שלה בקצה. זו תמונת מראה חשובה לתגובות ההיסטריות מהדרגים הפוליטיים הבכירים ביותר בימין כלפי כל אמירה או יצירה של אמן לשעבר או סטודנטית לאמנות מ"השמאל". אני חושב שעבור השמאל, זה עיקרון שחשוב לקבל על עצמנו. אי אפשר להתעלם מכך שצעירים גזענים (ובעיקר שונאים מתוך פחד) הם לא פחות קרבנות של החברה שיצרנו פה מאשר בחירה "ערכית" שלהם בעמדות "רעות". טוב יעשה השמאל אם ימנע מהסלידה מכל אותם גילויי גזענות "עממיים" ויתמקד בגורמים שמייצרים אותם]

מאז שנחשפו הצילומים המרשיעים עסקתי הרבה באלאור עזריה. מהסיבה הפשוטה שמעשהו חמור ונורא. כמעט שלא יכולתי אחרת: מפקדי צה"ל אומרים דברים ערכיים צלולים ומדוייקים ונכונים כל כך על טוהר הנשק ועל צה"ל, תפקודו וערכיו. [לטעמי, יש מקום לתת כאן גם מקום לספקנות בריאה: לצד האמירות הערכיות הצלולות והמדוייקות של הפיקוד (הבכיר) בצה"ל, ראיתי מספיק סרטונים בשנה-שנתיים האחרונות של מקרי וידוא הריגה שנראים מיותרים, ומספיק עדויות להימנעות ממתן טיפול רפואי במחבלים באופן שעלול ולעיתים מביא למותם. ואם אלו תופעות חוזרות, שלא מעוררות סערה ותגובה פיקודית בתוך צה"ל, הרי שיש כאן כשל חמור. למעשה, עד כמה שאני זוכר כאשר התפרסם הסרטון אמרתי שאחד הדברים שמטרידים אותי הוא עד כמה המפקדים בשטח לא נראים מופתעים או מגיבים בחריפות לאחר הירי] חייל יורה באורח ניקלה במחבל מנוטרל. [יש כאן ניסוח מצמצם. אני ממליץ לקרוא את הכרעת הדין במשפט.  נראה שאזריה לא רק ירה במחבל בדם קר, והצדיק זאת בכך שהגיע לו למות, אלא שהמשיך ושיקר באופן בוטה בעדותו בהמשך] חזית אלימה גזענית וקיצונית מאמצת אותו אל חיקה ויוצרת סביבו שיח של דברי בלע והסתה. סביב הכרעת הדין ראינו את שיאם מקפיא הדם בקריאות "גדי גדי תיזהר רבין מחפש חבר", ובאיומי המוות על שופטים.

לכאורה אי אפשר היה לטפל בכל זה בלי לעסוק בחייל שירה, אבל הייתי צריכה לעשות זאת אחרת. כי כתפיו של סמל אלאור אזריה צרות מכדי לשאת את כובד המשקל והכאב של האלימות ושל השסע ההולך ונפער בחברה הישראלית. [הניסוח הפסיבי הוא שגוי כאן. השסע לא "הולך ונפער". יש מי שמשסעים בכוונה תחילה את החברה הישראלית.]

כפיר – חטיבה של פועלים שחורים. אני מודה, שאחד הדברים שמהדהדים באוזני שוב ושוב, וקשה לי להשתחרר מהם, הם דווקא הדברים של מיכאל אסרף, אבא של אחד מחבריו של אלאור לגדוד. הוא אמר:  "זרקו אותו לכלבים. ואתה רוצה שאני אגיד לך למה זה היה קל? בגלל שמדובר באלאור מרמלה. אם זה היה פישמן מתל אביב, זה היה עובר בשקט. אם זה היה מתנחל שלמד באחת המכינות האלה, הם כולם היו מתייצבים לתמוך בו. אבל זו חטיבת כפיר, כולם שם אלאור אזריה כאלה. רבע מהחבר'ה שם אתיופים. רוצה שאני אגיד לך את זה עוד יותר ברור? זו חטיבה של פועלים שחורים". נחשפתי לדברים האלה כשקראתי מאמר מטלטל של פרופ' דני גוטוויין על היבטים מעמדיים של פרשת אלאור אזריה. זה מאמר שהושפעתי ממנו, וקולו של אסרף הוא קול שאני לא יכולה להתעלם ממנו.

[אין לי ספק שהזהות של עזריה השפיע על התגובה למקרה מימין. היא בעיקר חשפה את ערוות הסקטוריאליות האליטיסטית של הממסד הציוני-דתי (סליחה, הפוסט-ציוני-דתי, אבל כמה אפשר להטריח), שבוודאי היה מתגייס בעוצמה רבה להגן על אחד מטובי בניו אם הוא היה מוצא את עצמו בסיטואציה כזו, כמו שהוא עושה כשהם נחשדים בהטרדה מינית, או בפרסום פקודת יום בעייתית). האדישות הזו מצד הממסד הפקירה את אזריה ומשפחתו בידי תלמידי-כהנא ונוער-השוליים שהם מטפחים. אבל חשוב לשים לב גם שמלבד קלמן ליבסקינד והערת השוליים שהביא מדברי אסרף, אף גיץ מאש הקודש שגוייסה לעזור לאזריה לא הופנתה כנגד הבגידה של הימין-הדתי הממסדי. הימין הדתי-העממי כמעט תמיד (חוץ מניקוב הצמיגים המסורתי ברכבם של עסקני אמנה כשצריך לעשות הצגת נוער גבעות כחלק ממאבק נגד פינוי מאחז, כדי לחזק את דמותם של העסקנים המוכנים ל"פשרה" כאחראים לעומת "נוער הגבעות" הפרוע) יפנה את אשו כנגד "השמאל" (אפילו בלשכת הרמטכ"ל), אבל לעולם לא כנגד ישיבת ההסדר בעלי. אבל התגובה לתחושת הבגידה הזו לא יכולה להתמצות ביחס מקל, ובודאי לא מול מקרה חמור שכזה.

לא יכול להיות שהתגובה הזו לא תציב בפני הפיקוד הצבאי את השאלות מדוע הוא מטיל על כוחות כמו חטיבת כפיר ופלוגות מג"ב את "העבודה השחורה" של משימות הבט"ש הקבועות בשטחים, בזמן שהוא משאיר את המשימות הנוחות יותר ואת החלפת הגזרות לחטיבות ה"איכותיות" יותר? לא יכול להיות שלא תישאל השאלה מדוע הפיקוד הצבאי מאפשר את קיומו של מדרג כזה וחלוקה סוציולוגית כזו בין יחידות שונות בצה"ל ובמשטרה, ומאפשר להקים חטיבות "איכותיות" לצד חטיבות של "פועלים שחורים". ולא יתכן שלא לדרוש בירור פנימי מדוע לא מוצבת דרישה בפני גופי החינוך המובילים, ישיבות ההסדר והמכינות של הציונות הדתית, ולא פחות מכך המכינות הקדם צבאיות המעורבות והחילוניות (ואולי אפילו שנות השירות), להמעיט במינון העידוד שהם נותנים לבוגריהם להתנדב ליחידות העילית, ולעודד אותם לשירות "מעורב" בכפיר ובמג"ב.]

מכבדת ומחזקת את בית המשפט שפעל נכון ובאומץ, מצדיעה לרמטכ"ל ולמפקדי צה"ל שנטלו על עצמם משימה מפרכת ואמיצה של חידוד הנורמות המוסריות המתרופפות והולכות, אבל –  חושבת, שבתום הליכי המשפט, ואחרי שגזר הדין ינתן במנותק לחלוטין ממה שמתרחש בחוץ ובלא כל התערבות ולחץ – אז צריך לשקול ברצינות ובזהירות מתן חנינה לאלאור אזריה.

[קודם כל, חשוב לשים לב שיחימוביץ, בשונה ממגיבים אחרים, הציעה את ההצעה באופן זהיר – היא לא כתבה שהיא תומכת במתן חנינה, אלא הציעה "לשקול ברצינות ובזהירות", ואחרי מתן גזר הדין, האם ראוי לתת חנינה לעזריה. אבל  חסרה לי כאן נקודה חשובה מאוד, ודווקא בגלל שהעמדה הזו מגיעה מיחימוביץ. לנקודה הזו אני קורא "מבחן קצב", ושוב אני ממליץ כאן לקרוא את הכרעת הדין של אזריה. אזריה, מן הסתם בעצתם הרעה של עורכי דינו, בחר בקו הגנה לעומתי ומתנגח, שקרס בהכרעת הדין שפסקה שעזריה פשוט שיקר באופן בוטה לאורך כל עדותו. מהכרעת הדין לא נראה שלרגע אחד אזריה הכיר בטעותו, הודה באשמה או הביע שמץ חרטה. ולכן אני חושב שצריך להציב כאן את "מבחן קצב" – את הרעיון של חנינה יש לשקול בתנאי שאזריה יודה באשמה, ויביע חרטה הן על המעשה שעשה והן על קו ההגנה הפסול שבחר ועל הדופי שהטיל בכל שרשרת הפיקוד הצה"לית שאותה האשים בשקרים וברדיפה.]

ממש כשם שהיא נתנה בקו 300 לאנשי השב"כ שרוצצו את ראשם של מחבלים שבויים באבנים ובמוטות. זה היה מעשה נורא ומצמרר עוד יותר, שלא היה נחשף לעולם אלמלא עבודתם של צלמי העיתונות ענת סרגוסטי ואלכס ליבק. ולא, אני לא מקבלת שאין מקום להשוואה. הנסיבות מאוד מאוד דומות. אנשי השב"כ קיבלו חנינה כדי לא לחשוף את שיטות העבודה של הארגון? שטויות, משפטם היה יכול להיערך בדלתיים סגורות. הארגון היה בסכנה כי זה הגיע לצמרת שלו? אדרבה ואדרבה. דין בכיר כדין חפ"ש. הנה התמונה של אלכס ליבק שפורסמה בעיתון "חדשות":

[כאן מופיעה בכל כוחה הבעיה של אי-הצדק הטמון בתיקון עוול. אנשי השב"כ שרצחו את המחבלים שביצעו את הפיגוע בקו 300 ולאחר מכאן שיבשו רעיות ונתנו עדויות שקר בניסיון להטיל את האשמה על אחרים קיבלו חנינה שערורייתית. מיצוי הדין עם אזריה יציב רף ענישה לא שיוויוני בהשוואה בין המקרים. אבל לטעמי אין מנוס מכך. לא ניתן להצדיק צעד לא תקין בעובדה שבעבר נעשו צעדים לא תקינים. התקדים של פרשת קו 300 הוא תקדים שדורש תיקון, ולא יכול לשמש כהצדקה להמשך של אותו העיוות, בטיעון של דרישה ליחס שיוויוני. בעבר גם לא אכפו את החוק כנגד מקרים של הטרדה מינית, אבל טיעון ליחס שיווני במקרה כזה לא יתקבל. גם אם ההשוואה לפרשת קו-300 היא רלוונטית, הקריאה לאי-מיצוי הדין כדי שלא ליצור "אי-צדק" מול שגיאת-עבר היא כשל מוסרי לטעמי. בכל תיקון אי-צדק קודם טמון עוול נוכחי מהסוג הזה. אם יש מקרה שבו מתאים לתקן את הכשל המוסרי שבחנינת פושעי קו 300 (והמחתרת היהודית, ושרשרת ארוכה הרבה יותר מדי של רוצחים והורגים על רקע פוליטי ימני שזכו לחנינה ולקציבת עונש שערורייתית) זה מקרה מובהק כמו זה שלפנינו.]

בית המשפט הוא שטח סטרילי שבו מדברות הראיות, אבל החברה הישראלית – לא. אנחנו חיים בתוך זירה גועשת ונפיצה, ויש לנו חובה לעשות מאמץ אדיר לשמר אותה שלמה וסולידרית ככל האפשר, ככל שזה נעשה קשה ומורכב יותר ויותר. השופטים עשו מלאכתם נאמנה, ביסודיות, ובאומץ לב. חלה עליהם חובה להתעלם מהמתרחש בחוץ. אבל עלי חלה חובה הפוכה: להיות קשובה להקשרים הרחבים יותר, לחפש פתרונות לא קונבנציונאליים בתוך מצבים הזויים, וגם לומר את מה שעל לבי באמת. קשובה לקולות במחנה הפוליטי והערכי שלי – אבל לפעמים יש לי חובה לנסות ולשכנע גם במה שקשה לעיכול ואינו מובן מאליו, וזו לא הפעם הראשונה

[הבחירה בעמדת הובלה אחראית כאן היא נכונה וחשובה, אבל לטעמי הניסוח הנייטרלי כאן הוא על גבול הבריחה מאחריות. מי כמונו מחוייב לשמור על החברה הישראלית שלמה וסולידרית, אבל אי אפשר לשמור עליה שלמה וסולידרית בלי להתמודד עם מי שפועלים באופן אקטיבי להפוך אותה לקרועה ואנטי-סולידרית. ולכן, לצד הקריאה לשקול להקל בעונשו של אזריה על מנת לשמור על אחדות החברה, חייבת לבוא הקריעה לקרוע מאיתנו את מי שקורעים את החברה הישראלית:

לאכוף את המגבלות החוקיות שמטילה ההגדרה החוקית של "כהנא חי" ונגזרותיו כארגון טרור, ולסלק מהמרחב הציבורי את תלמידי כהנא שמפיצים את תורתו ולהב"תו בקרב בני הנוער. לדרוש ממד"א לטהר משורותיה אנשי צוות שממיתים מחבלים פצועים בהימנעות והרתעה מפני מתן טיפול רפואי בטענות שוא של חשש למטענים. לפטר רבנים פקידי-מדינה שמתבטעים בגזענות. לפטר מחנכים ולסגור מוסדות חינוך שמחנכים לשנאת ערבים. להטיל אחריות פלילית אישית על פולשים לאדמות פרטיות וזייפני מסמכי רכישה. להפסיק את האפליה במימון נגד גופי חינוך וארגונים קהילתיים לא אורתודוכסיים. לאכוף את החוק על ראשי מועצות מקומיות בשטחים שמפרים אותו בעידוד ומימון בניה בלתי-חוקית. לחזק את חיל החינוך ולהקפיד על הממלכתיות של פעילויות החינוך בצה"ל, ולתת לו גב ציבורי מספיק חזק כך שיפסיק לרעוד מפחד כל פעם שליבסקינד מהדהד ב-nrg עוד "מחקר"-פח של עמותת מתנחלים חצי-פיקטיבית שתוקפת את החינוך לערכים הומינסטיים בצה"ל, ולדרוש מהפיקוד הצבאי להיות מסוגל להגיב בפרסומים לפרסומים כאלה בניסוח "הפעילות המדוברת נעשתה למען חיזוק ערכי צה"ל וצה"ל מגבה אותה. השירות בצה"ל הוא חובה על אזרחי מדינת ישראל, ואינו תלוי בהסכמתם המוקדמת לערכיו." לעצור כותבי ומפיצי "תורת המלך", השבחים לברוך גולדשטיין והעידוד ל"תג-מחיר". לעצור את זרם המימון מחו"ל לעמותות ופוליטיקאים שמבקשים לפרק את הסולידריות מימין ומשמאל. לחזק את מערכות החינוך והרווחה, במיוחד בפריפריה. לקדם כלכלה שיוויונית שמייצרת מקומות עבודה שמפרנסים בכבוד את העובדים, ולא שולחים את בניהם לחפש "כבוד" לאומי מזוייף ותחושת עליונות באמצעות שנאת האחר כתחליף. ליצור את מערכת הכלים השלובים שבונה חברה שלמה וסולידרית אל מול הגורמים המבקשים לפרק אותה. את כובד האחריות שמבקשים להסיר מכתפיו הצרות של אזריה, יש להטיל בכל תוקף על כתפיהם של אחרים.]