מהנעשה בשכונה: ישראל ומצרים, ישראל וסוריה ומורשת אבו-מאזן

שלוש נקודות מתוך מה שמתרחש באזור שלנו תקופה האחרונה ששוות לטעמי יותר תשומת לב ממה שקיבלו. 

א. מצרים באו"ם – לקראת סוף דצמבר, במהלך שקשור ללא ספק בניצול רגעיו האחרונים של ממשל אובמה, התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה לא-חסרת-תקדים-והצהרתית-בעיקרה בנושא ישראל וההתנחלויות, בזכות המנעות של ארה"ב מלהטיל וטו כנגדה (גם זה לא חסר תקדים). מצרים, כחברה לא קבועה במועצה, הצביעה בעד ההצעה כמובן, אבל זה לא החלק המעניין. בסיטואציה שנוצרה, זה היה המובן מאליו. אבל מה שמעניין הוא מה שלגמרי לא מובן מאליו – הצעת ההחלטה הזו הוגשה במקור על ידי מצרים עצמה, אבל היא בחרה להסיר אותה מסדר היום (לבקשת ישראל מן הסתם) כאשר הבינה שארה"ב לא מתכוונת להטיל וטו נגדה. כך שהדיון נדחה, וההחלטה התקבלה בסופו של דבר לאחר שהוגשה מחדש על-ידי ניו-זילנד וסנגל. למה זה חשוב? כי זה מעיד שבנקודת הזמן הנוכחית, לא רק שהיחסים של מצרים עם ישראל הם חזקים יותר מאלה של מצרים עם הרשות הפלסטינית (שדי מתסכלת את המצרים בתקופה האחרונה), אלא שמצרים גם מוכנה לעשות צעדים גלויים בזירה פובמית שמעידים על כך. השלטון המצרי העדיף לחשוף את עצמו להאשמות על שיתוף פעולה עם ישראל מול הפלסטינים מאשר להביך את ישראל. זה מעיד שהשלטון המצרי מרגיש מאויים יותר ממלחמת הטרור בסיני (ונספחיה במצרים עצמה) מאשר מהאווירה האנטי-ישראלית ברחוב המצרי. זה יכול להיות סימן לצעד נוסף לכיוון נורמליזציה, מאוחרת מאוד, של יחסי מצרים עם ישראל.

ב. ישראל בסוריה – נראה שהשינויים שקורים בסוריה בתקופה האחרונה, בעיקר בעקבות הנוכחות והמעורבות הצבאית הרוסית בזירה מציבות את צה"ל במצב בו לא היה לפחות מאז -1982. מאז מבצע ערצב 19 בקיץ 1982 נהנתה ישראל מעליונות מוחלטת ומחופש פעולה במרחב האווירי של סוריה ולבנון, אותו ניצלה להפצצות (גלויות בלבנון ומוכחשות לרוב בסוריה) בכל פעם שראתה לנכון. בחודשים האחרונים, נראה שהמצב הזה משתנה. ב-30.11, לפי פרסומי התקשורת הערבית שלא אושרו בישראל, תקף צה"ל מוצב של צבא סוריה בדמשק ושיירת נשק בכביש דמשק-ביירות. המיוחד לפי הדיווחים היה שהתקיפה בוצעה [הדגשות כאן ובהמשך הן שלי]:

באמצעות שני טילים מהמרחב האווירי הלבנוני

שבוע מאוחר דווח (שוב ללא אישור מצד ישראל) על תקיפה נוספת, הפעם בשדה תעופה צבאי בדמשק. לפי גורמים מקורבים למשטר אסד ולחיזבאללה, התקיפה בוצעה גם הפעם מתוך המרחב האווירי הלבנוני. אבל לפי סוכנות הידיעות הסורית:

האויב הישראלי שיגר בשעה שלוש לפנות בוקר כמה טילים משטחו

ואם אלה נראים כמו סנוניות בודדות שמעידות שחיל האוויר מעדיף להמנע בתקופה האחרונה מחדירה למרחב האווירי הסורי, הרי שהדיווח הזה מלפני כשבועיים, שמוצנע למעשה בשולי ידיעה אחרת, נותן כבר תמונה רחבה הרבה יותר:

אתמול סיפר גורם ביטחוני כי במערכת הביטחון נמצאים בימים אלו בעבודת מטה אינטנסיבית לרכישת טילי קרקע-קרקע עם טווחי הפעלה של יותר מ-200 ק"מ, בעלי ראשים קרביים של 450 עד 500 קילוגרמים, שיוכלו לתת מענה בגזרה הצפונית.

על פי הגורם, התוספת זוכה להתנגדות מצד גורמים בצבא, שכן יהיה צורך בהעברת תקציבים מחיל האוויר לגורמים שיפעילו את אותם טילים. "טיל כבד עם ראש קרבי של 500 קילו יכול לעלות בסדר גודל של 3 מיליון שקלים", הסביר הגורם. "יש כל מיני סוגים של טילים, החל מטווחים של 30 ק"מ ועד לטווח של 250 ק"מ כך שמדובר גם בעניינים תלויי תקציב. השינוי הזה נובע משינויים באופי הפעילות בצפון ומהצורך בהגדלת היכולת להגיב ולפעול בצורות שלא נעשו בהן שימוש בעבר".

המעורבות הצבאית הרוסית, שעיקרה פעולה אווירית, הטכנולוגיה המתקדמת שהיא מעמידה גם לשימוש של המשטר הסורי, ואפילו העובדה שהמרחב האווירי הסורי משמש גם את מטוסי הקואליציה המערבית התוקפים את כוחות דעא"ש בעירק ובסוריה, שינו את התמונה האזורית מהיסוד. גם אם הסיבות הן עקיפות, נראה שצה"ל איבד את חופש הפעולה שלו במרחב האווירי שמצפון לנו, ונערך לשינויים משמעותיים כדי להתאים את עצמו למציאות החדשה.

ג. מורשת אבו-מאזן – כמו כל מנהיג שיודע שימיו בשלטון הולכים ומתקרבים לקיצם, נראה שגם אבו-מאזן עוסק בין השאר בעיצוב מורשתו ההיסטורית והאופן שבו ייזכר בציבור שלו. ובכן, מה המורשת שמבקש להנחיל המנהיג הפלסטיני שהיה הכי קרוב להגיד משהו שמזכיר נכונות להתפשר בנוגע לתביעת השיבה הידועה בטעות בכינוי "זכות השיבה"?

בינואר 2013 הוא התראיין לערוץ הטלוויזיה הלבנוני (המקורב לחיזבאללה) אל מיאדין, ובו סיפר בין השאר [כאן ההדגשה במקור]:

באופן מפתיע הסכימה ישראל לבקשתו לאפשר את כניסתם לשטחי הגדה של 150,000 פליטים פלסטינים שנמלטו ממחנה הפליטים אל-ירמוכ שמדרום לדמשק, אולם רק בתנאי שיוותרו אישית על זכות השיבה, תנאי שאותו דחה על הסף.

בהמשך הוא אמר שבטווח הנראה לעין את זכות השיבה יהיה אפשר להגשים רק מתוך מו"מ עם ישראל, אבל זו רק ההתחלה, כי ההמשך יותר מעניין. לשאלה מיהו פלסטיני השיב אבו-מאזן את התשובה המדהימה הבאה [ההדגשות מכאן והלאה שוב שלי]:

הזהות הפלסטינית אינה שייכת רק ליושבי הארץ, אלא לכל מי שמזדהה ונאבק למען המטרה הפלסטינית. לכן, מבחינתו, מפגינים ישראלים ובינלאומיים שניצבו לצד הפלסטינים במסגרת ההפגנות על הגדר הם פלסטינים גם כן. באותו עניין, ציין עבאס כי בתקופה שבין 1994-1999 נכנסו לגדה המערבית בעקבות הסכמי אוסלו כחצי מליון ערבים לא פלסטינים: סורים, לבנונים, ירדנים, עראקים ועוד, שזכו באזרחות פלסטינית בזכות השתתפותם במאבק הפלסטיני.

עכשיו, אם הסיפור הזה היה נכון, היה מדובר בשערוריה הכי גדולה של תקופת הביצוע של הסכמי אוסלו. אני ניסתי קצת לברר אם יש לו שורשים, ונראה לי שאין. לפי דו"ח של בצלם שעסק באיחוד משפחות של פלסטינים עם תושבי חוץ, נראה שבשנים 1992-1995 אושרו 2,000 בקשות בשנה, בשנים 1996-1997 אושרו בקשות בודדות (הרש"פ לא העבירה בקשות במחאה על מספר האישורים הנמוך), ובשנים 1998-2000 אושרו 3,000 בקשות בשנה (ב-2000 אושרו 3,600). מאז שישראל הפסיקה לאשר בקשות כאלה בסוף ספטמבר 2000 ועד קיץ 2005 הצטברו אצל הרשות הפלסטינית 120,000 בקשות כאלה. כלומר, נראה שהמספר בו נקב אבו-מאזן הוא משהו קרוב יותר לתחום "הדימיון המזרחי" מאשר למציאות. אבל זה לא מפריע לו לדבוק בסיפורים דומים. במסגרת נאומיו בועידה השביעית של פת"ח שהתקיימה בסוף נובמבר האחרון ברמאללה, הוא אמר בהקשר של הסכמי אוסלו:

אנחנו רק סללנו את הדרך לשיבת המנהיגים והפעילים לאדמת המולדת. אינני אומר שיישמנו את זכות השיבה, אך זה היה שלב חשוב מאוד בהסכם הזה – התחלנו לשוב – וההוכחה היא שאנו מתכנסים כאן בוועידה השביעית באדמת המולדת ולא בשום מקום אחר. בהסכם הזה, שאני אישית חתמתי עליו, חזרו מאות אלפים למולדת. איננו אומרים שיישמנו את זכות השיבה אבל זה אחד השלבים שעבר העם הפלסטיני ככל שיכל. באמצעות ההסכם הזה חזרו שש מאות אלף תושבים פלסטינים וערבים.

אני מודה שיש כאן משהו מוזר. סיפורי אבו-מאזן על כניסה של חצי מיליון ויותר פלסטינים (או ערבים שותפים למאבק) לתחומי הרש"פ נשמעת לא סבירה בעליל. מצד שני, דו"ח של הבנק העולמי ציין שמאז החתימה על הסכמי אוסלו 2 בסוף 1995 ועד 2007 גדלה האוכלוסיה הפלסטינית בגדה המערבית בכ-50% – גידול בסדר גודל שספק אם אפשר להסביר בריבוי טבעי בלבד.

כך או אחרת, כך מבקש אבו-מאזן להזכר בעיני הציבור שלו והסביבה הערבית – כמי שהיה שותף ואחראי לשיבתם או כניסתם של יותר מחצי מיליון פלסטינים ו"פלסטינים" מתוקף הזדהות לשטחי הרש"פ.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מהנעשה בשכונה: ישראל ומצרים, ישראל וסוריה ומורשת אבו-מאזן

  1. זכור לי במעורפל (כלומר – איני בטוחה) שבהסכמי אוסלו סוכם על "חזרת" כמה אלפי פעילי אש'פ ובני משפחותיהם מתוניס ליש'ע. בסופו של דבר הגיעו כ 40,000 איש. רבים מהם כנראה לא פלסטינים במקור. אחת המיני שערוריות של הסכם אוסלו, ובעיקר של הפיקוח על יישומו ע'י פרס & ביילין (לאחר רצח רבין) שהעדיפו להתעלם מכל ההפרות שבוצעו ע'י עראפת.

    • אני גם יודע שבמסגרת ההסכם הגיעו משהו כמו 30-40 אלף אנשי מנגנוני הפת"ח (בכל זאת, היה צריך מישהו שיצליח לאכוף על החברה הפלסטינית את הצנחת השלטון הזו שסידרו להם פרס וביילין). זה עדיין רחוק מלהסביר את הסיפורים של אבו-מאזן.
      לטעמי השערוריה העיקרית של הסכם אוסלו היתה עצם ההגעה אליו. אחרי שרבין נרצח, גם לא נשאר בממשלה כוח שהיה לו עניין לפקח את היישום. אבל זה כבר בשלב מאוחר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s