תזכורת מהאורתודוכסיה הפוליטית הפלסטינית

בשנים בהן המציאות שמסביבנו משתנה מיום ליום, ודברים שחשבנו ליסודיים וכמעט טבעיים הולכים ומתערערים, נחמד לפעמים לפגוש יציבות רעיונית, שלא לומר קבעון וקפאון, כמעט קפסולות זמן. למשל, מרשים עד כמה מצליחים בכירי מק"י לשמר את הרטוריקה ואת עולם המושגים הקומוניסטיים יותר מ-25 שנים אחרי קריסת העולם הזה, ומבחינתם מה שקורה בסוריה הוא בסך הכל עוד שלב במאבק המתמיד של הלאומיות הערבית נגד האימפריאליזם הקפיטליסטי-אמריקאי באמצעותו בעלי בריתו הציונים והסעודים. וגם אצל האורתודוכסיה הפוליטית הפלסטינית נראה שאין כל חדש. אביא שתי דוגמאות שנתקלתי בהן לאחרונה.

א. קרולינה לנדסמן מ"הארץ" ראיינה את העורך הבכיר של העיתון הפלסטיני העצמאי הבולט "אל-קודס", אמג'ד עומרי. כנראה שחלק מהמוטיבציה לראיון נבע מהעובדה שלפני כמה חודשים פורסם ב"אל-קודס" ראיון חריג עם שר הביטחון ליברמן. בכל מקרה, לצד הצצות מעניינות על עולם התקשורת הפלסטיני, למשל השיקול שלא לפרסם ידיעות על מקרי אונס במקרים בהם יש חשש שהפרסום יצית מלחמת חמולות, הוא אמר גם כמה דברים פוליטיים. למשל את הבחירה המערכתית לא לפרסם תכנים שקוראים לאינתיפאדה. הוא חמק מהשאלה הישירה האם הוא עושה הבחנה ערכית בין פעולות (המונח שהוא מעדיף לגבי טרור שבוצע ע"י פלסטינים) נגד הצבא, נגד מתנחלים או נגד אזרחים ישראלים בתוך הקו הירוק. כשהוא מדבר על פתרון לסכסוך, הוא מדבר בניסוח הפלסטיני הקלאסי:

במילה פתרון אני מתכוון להקמתה של מדינה פלסטינית על שטח הגדה המערבית ורצועת עזה, שבירתה מזרח ירושלים, לפי קווי 67׳ או תיקונים לפה או לשם ופתרון שמקובל על שני הצדדים לבעיית הפליטים.

אבל המעניין הוא הדרך שבה הוא מסביר את הדינמיקה הפוליטית הפלסטינית:

אם ברגותי או מישהו אחר ינהיג את העם הפלסטיני בלי הישגים פוליטיים ביחס לבעיה הפלסטינית — לא יהיה לו כוח ולא יהיה לו בסיס עממי. כשערפאת היה המנהיג והוא התעקש על ירושלים ומסגד אל־אקצה והגבולות, ישראל אמרה שהוא לא רלוונטי והימרה על אבו־מאזן. אבו־מאזן — כמו כל פלסטיני אחר — לא יכול לוותר בעניינים העקרוניים, אז התחילו להחליש גם אותו.

כלומר, אף מנהיג פלסטיני לא יכול להתפשר על הדרישות ההתחלתיות בשאלות היסוד של הסדר הקבע. כשהוא נשאל מדוע לא להעמיד את הצהרות נתניהו על הסכמה לפתרון של שתי מדינות הוא אומר:

אש״ף הכיר במדינת ישראל. אף מדינה בעולם לא נדרשת להכיר בישראל כמדינה יהודית. זו דרישה שנועדה לטרפד את תהליך השלום".

למה לא לעשות את הצעד הדקלרטיבי הזה?

אנחנו הכרנו במדינת ישראל בתוך גבולות 67' וזה מספיק. למה להכיר בישראל כמדינה נוצרית או יהודית? זה עניין דתי. הפלסטינים עשו הרבה צעדים לקראת שלום צודק. כשהכרנו במדינת ישראל, ויתרנו על החלום של פלסטין הגדולה.

שמתם לב? עצם ההכרה בישראל היא הויתור שעשו הפלסטינים במו"מ, ולכן מבחינתם הם לא אמורים להתפשר מעבר לכך. אבל לישראל שבה הם מכירים אין אופי לאומי. שאלת דמותה היהודית היא שאלה דתית מבחינתם. הפלסטינים תובעים את מה שהוא מבחינתם "הזכויות הלגיטימיות", ומכאן ש:

יש לנו סבלנות ויש צדק בעולם. זכויות לגיטימיות אינן למכירה. אי אפשר להתמקח ולהגיד בוא ניתן לך 50% מהן.

אז אפשר לעשות מו"מ, אבל אי אפשר להתפשר בו. ומה הן "הזכויות הלגיטימיות"?

כמו כל עם אחר, אנחנו צריכים חירות: מדינה עצמאית, עם דגל וזהות ערבית פלסטינית".

וצבא?

"גם צבא. למה לא? ישראל מגיע לה צבא? גם לנו מגיע".

ועם זכות שיבה לתוך מדינת ישראל?

"זכות שיבה לפי חוק בינלאומי זו זכות אינדיבידואלית. אפילו אם אבו־מאזן בא היום ואמר לכם שהוא מוותר על זכות השיבה, מבחינת החוק הבינלאומי הוא לא יכול לוותר על זכות השיבה שלי לכפר שלי בתוך גבולות 48'. השאלה תלויה בי, אם אני רוצה לחזור או לא".

אז קודם כל, מבחינת רעיון המדינה הפלסטינית המפורזת אפשר לשכוח מזה, ומבחינת מדינת ישראל, כמובן שהפתרון כולל את זכות השיבה האישית, אל הכפר עצמו.

למה אי אפשר להכריז שמדינה אחת היא ליהודים והשנייה לפלסטינים?

"כשאת אומרת יהודים, את אומרת דת. […] "כשאת אומרת מדינה יהודית את אומרת שאין להם זכויות כמו ליהודים. זה ידוע שישראל היא המדינה של העם היהודי. אבל אל תכריחי אותי להגיד שזו מדינה יהודית. יהדות בשבילי זו דת".

אז למי שפספס – זהו יסוד הסכסוך, ובדיוק בגלל זה יש טעם בדרישת ההכרה הישראלית – כל עוד הצד הפלסטיני לא יפסיק להכחיש את קיומו של עם יהודי (ולא רק דת יהודית), שיש לו זיקה לארץ-ישראל, ולכן לגיטימציה להתקיים כאן במדינת לאום, לא יוכל להיות פתרון של שתי מדינות לשני עמים.

ב. ד"ר אחמד מג'דלאני, חבר הועד הפועל של אש"פ ושר לשעבר השתתף (בהוראתו של אבו-מאזן) בכנס הרצליה ה-16. דבריו מציגים באופן יפה את הנראטיב הפלסטיני הקלאסי של אש"פ כאשר הוא מופנה אל "מחנה השלום": ידם של הפלסטינים מושטת לשלום, אבל אין פרטנר ישראלי והממשלות בישראל (חוץ ממשלת רבין) מעדיפות לעסוק בגזל אדמות. הוא יודע לדבר יפה במונחים שמגיעים משיח הזכויות במערב ולשחק אפילו על נראטיב השואה המוכר (איך יכול להיות שעם שעבר דבר כזה יעשה דברים כאלה לאחרים…), אבל מעבר לכל המלל הזה, מעניין לראות שאת המודל ההיסטורי שעליו הוא מציע להתבסס:

אנו צריכים לעורר מחדש את רוחם של עומר בן אל-ח'טאב וצלאח אל-דין, כלומר רוח הסובלנות וכיבוד הזכויות.

למי שלא מכיר, עומר בן אל-ח'טאב וצלאח אל-דין היו שניהם כובשים גדולים בתולדות האסלאם. תחת עומר בן-ח'טאב, זכו האוכלוסיות הכבושות למעמד של ד'ימים, כלומר בני חסות של השלטון.

אבל בסופו של דבר, דיברנו על יציבות רעיונית, ולכן יפה לראות אותו, גם אחרי יותר מחמש שנים של מלחמת כל בכל שמחריבה את העולם הערבי כמעט ללא יוצא דופן (למשל הערבים בגדה המערבית והערבים אזרחי ישראל) מתמיד בטיעון ש (ההדגשות שלי):

סיום הסכסוך הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי הוא הפתח האמיתי ליציבות האזור ולבלימת השפעתם של כוחות הטרור והקיצוניות שאנו רואים באלף גוונים וצורות לבוש, בלי קשר לדגל הדתי שמאחוריו הם מסתתרים. והראיה הטובה ביותר לכך היא שיש לנו את דאעש ואת [ג'בהת] אל-נוצרה מצד אחד ואת תחבולות המתנחלים אשר מנהלים טרור נגד עמנו באדמות הכבושות [מצד שני]. […] המלחמה בטרור מתחילה בסילוק הפתיל שגרם [לצמיחתו] והוא הכיבוש [הישראלי], שנחשב לכיבוש האחרון בעולם על עם אחר. המפתח לשלום או מלחמה באזור כולו הוא הנושא הפלסטיני.

לסיום, אני חושב שאולי אחד הדברים המרשימים בתנועה הלאומית הפלסטינית הוא מידת הדמיון שלהם לישראל. גם הם, כמונו, לוקים במחשבה שכל העולם סובב סביבם. גם הם, כמונו, בסה"כ עכבר שרץ בעקבות פיל וצועק באוזנו – הי! פיל! תראה כמה אבק אנחנו עושים!

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “תזכורת מהאורתודוכסיה הפוליטית הפלסטינית

  1. כל מה שאתה כותב מדויק ונכון, אבל זה נכון אבל מה שפלסטינאי אומר על שהדרישה להכיר במדינה יהודית זו תחבולה של ביבי. ביבי יודע שזה לא יבוא , וזה מבחינתו קלף להשחיר את כל התהליך.

    • אני לא מבין איך דברי הפלסטיני הם "תחבולה של ביבי". נתניהו לא יכול להגיד להם כיצד להתבטא. אבל אם הם מתבטאים ומבהירים למה הם מתכוונים כשהם אומרים "שתי מדיניות" (ללא החלק השני של הביטוי – לשני עמים), חשוב שנכיר את זה. אם בשביל שנבין למה הם מתכוונים כשהם אומרים "שתי מדינות" או לצורך העניין "שלום צודק" צריך תחבולות של נתניהו, הרי שלדעתי עדיף להפעיל את התחבולות האלה, מאשר לנסות להגיע להסדר לפי עיקרון מוסכם כביכול, שכל צד מבין אותו בצורה אחרת לגמרי.

  2. אולי הם לא יכולים להגיד שתי מדינות לשני עמים מכיון שזה יבטא הכרה בהיותם של הערבים הישראלים אזרחים מדרגה שניה. אולי הם חוששים שעל בסיס זה תהיה לנו זכות לבטל אזרחות למי שאינו יהודי.

    אני שואל את עצמי אם אמג'ד עומרי ככלל הדוברים שלהם מאמין בפנטסיות ועיוותי המציאות שהוא מספר או משכנע את עצמו שזה אמת אם היא מביאה תוצאות. גם אנסים ורוצחים ממציאים לעצמם תמונה נוחה.

    • סלח לי על הבוטות, אבל זו טענה חסרת שחר. כל מדינות הלאום כוללות מיעוטים, וזה לא הופך את בני המיעוט לאזרחים סוג ב'. זה לא יאפשר לישראל שום דבר שהיא לא יכולה לעשות כבר היום. הטענה הזו משקפת להבנתי לא את העמדה הפלסטינית, אלא את ההצדקה שלה שהם חושבים שהיא תתקבל בעולם, כי להגיד – "אנחנו מתנגדים להכרה במדינה יהודית בגלל שאנחנו לא מכירים בקיום של לאום יהודי ורואים ביהודים בני דת בלבד" יהיה חריגה מתנאי הסף של התהליך המדיני.
      אם כבר, לטעמי טיעון ההגנה על המיעוטים זה בעיקר משקף את הדרך שבה הפלסטינים מבינים את המושג של מדינת לאום ויחסה למיעוטים בנוגע לעצמם.

      • אם אינני טועה, ואם הבנתי נכון את דבריך, מאחר וזהו תנאי סף לתהליך המדיני הפלסטינים משחקים משחקים של עם כמו בלי. קראתי פעם הסבר לדברי ישו, כששאלו אותו האם עלינו להתנגד לרומאים הוא ענה: עלינו להגיש את הלחי השניה. אבל כשהוא אמר את זה הטון שלו הפך מונוטוני דיקלומי והיה ברור למאזינים שהוא לא מתכוון למה שהוא אומר אלא מדקלם לאוזני השילטונות. זה מה שהפלסטינים עושים. הם מקבלים את כל תנאי הסף אבל אחרי זה מוצאים לופ הולס ואומרים בעצם זה לא מה שאמרנו אין לנו מחוייבות.
        כשמנהיג ערבי אומר, בטון מונוטוני: אנחנו מוותרים על זכות השיבה, במועד מאוחר יותר האזרח או מנהיג אחר יגיד אין למנהיגות זכות לבטל את הזכות שלי לקחת את המפתח ולחזור לבית של הסבא שלי בחיפה. פוף, נעלמה התחיבות תנאי הסף.
        לגבי הטענה שלך : "כל מדינות הלאום כוללות מיעוטים, וזה לא הופך את בני המיעוט לאזרחים סוג ב' ", ובכן במצבים של מתח ולחימה ועוינות זה כן הופך בגלוי את המיעוטים לאזרחים סוג ב, אבל גם בעת שלום זו המציאות. בהרבה מדינות ואפילו מערביות ומודרניות קיימת נטיה להתבונן כלפי המיעוטים כסוג ב ולכן יש חוקים שמונעים את זה. כמובן שזו התנהגות חברתית ולא על פי חוק. מיעוט שונה ושונה על פי רוב נחשב נכשל וזו לכאורה הצדקה להתיחס אליו כסוג ב.
        קיים גם ההפך, נאמר לי שבפינלנד יש 5% שבדים אבל הם נחשבים לסוג א כשהשאר סוג ב מאחר ופינלנד נשלטה בעבר על ידי שבדיה.

        תענוג לקרוא את הבלוג שלך, אפילו התמונות הפרטיות שאתה מעלה שוות אלף מילים

        • כן. יש בזה מידה של "ללכת בלי ולהרגיש עם", ולהשתמש בכל מיני מושגים מטושטשים שניתנים לפירוש לכאן ולכאן (או שהפירוש שלהם בנראטיב הפלסטיני שונה מהפירוש המקובל במערב), כדי לא להתחייב אף פעם באופן מפורש לפשרה ממשית. אז אש"פ בעד "שלום צודק", אבל מבחינתם המושג כולל את זכות השיבה, והם "מכירים בישראל", אבל לא כמה שהיא – מדינת לאום יהודית, והם בעד "פתרון שתי המדינות", אבל לא לשני עמים (כי אין עם יהודי).
          דרך אגב, עוד לא הופיע המנהיג הערבי שאמר "אנחנו מוותרים על זכות השיבה". לזכותם יאמר שבמובן הזה הם לא מדברים בכפל לשון.
          לשאלת המיעוטים – כל הנחת המיעוטים במדינת לאום לא נשענת על ההנחה של מיעוטים של עמים במצב מלחמה. אין טעם לדבר על הסדר שלום לפי עקרון של "שתי מדינות לשני עמים" אם ההנחה היא ששתי המדינות האלה ימשיכו לקיים מצב מלחמה. דרך אגב, מיעוטים לאומיים בזמן מלחמה מול מדינת הלאום שלהם לא סתם הופכים לאזרחים סוג ב' – באנגליה וארה"ב הם נכלאו במחנות ריכוז או גורשו ורכושם הוחרם. בישראל אין ממש צורך בחוקים נגד אפליה של אזרחים ערבים, כי אין חוקים שמפלים אותם על רקע היותם ערבים. יש חוקים נגד כל אפליה על בסיס דת, גזע, מין וכו', וטוב שיאכפו. אפליה חברתית נגמרת בדרך כלל בסיטואציה שבה המיעוט מצליח להשתלב בחברה, כשחלק מההשתלבות היא ההכרה שאת הזכויות הלאומיות שלו הוא יכול לממש במדינת הלאום שלו, אבל במדינה שבה הוא חי כמיעוט הוא צריך לכבד את הזהות הלאומית של הרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s