על סדר היום: ליברמן, אצל הפלסטינים והפשיעה החקלאית

כמה דברים שעלו (או לא עלו) על סדר היום בתקופה האחרונה ואינם קשורים לתאגיד/רשות השידור.  

א. ליברמן

אחרי ההתפוטרות של יעלון ממשרד הביטחון ולפני המינוי של ליברמן לשר הביטחון, כתבתי על ההבדלים המוצהרים בין השניים. בינתיים עברה כחצי שנה, ובסוף אוקטובר התחלנו לקבל רמזים למדיניות של ליברמן, שאותה הוא ביקש בקיץ לכנות "מקלות וגזרים": קודם כל, ליברמן התראיין לעיתון הפלסטני "אל-קודס", ואמר שישראל תתמוך בהסרת הסגר ובפיתוח רצועת עזה אם החמאס יפסיק את חפירת המנהרות, ההצטיידות בנשק וירי הרקטות. לעומת זאת, הוא אמר שהמלחמה הבאה בעזה תהיה המלחמה האחרונה של החמאס. זו התבטאות מעניינת, אם זוכרים שבמהלך "צוק-איתן" נתניהו עשה פחות או יותר הכל כדי להבהיר לחמאס שהוא לא מתכוון לאיים על השלטון שלו, מה שסייע לחמאס לנהל לחימה במשך כחמישים יום ולדחות את קבלת הפסקת האש. ראש ממשלה ישראלי אחר, שבימים אלה מציינים את יום השנה להרצחו, הגדיר במסגרת תפישת הביטחון והשלום שלו שאחת ממטרותיה של ישראל במלחמה היא ליצור מצב של איום על המשך שלטון המשטר שמנגד, על מנת שיסכים מהלך מדיני שיביא לשינוי תנאי הפתיחה שהובילו למלחמה. נכון שאפשר לפרש את ההצהרה של ליברמן כעוד "התלהמות" נוסח האיום שלא מומש על חייו של הנייה, אבל לטעמי ההבדל בין שתי ההתבטאויות הוא בדיוק העובדה שכאשר נאמרה הראשונה ליברמן היה ח"כ באופוזציה, ואת השניה הוא אומר כשר ביטחון.

בנוגע לגדה המערבית, ליברמן אמר שהוא לא רואה באבו-מאזן כמי שמעוניין בהסכם עם ישראל, וחזר על גישתו בנוגע להסדר על בסיס חילופי שטחים ואוכלוסיות. אמירה חשובה שלו הגדירה את הצורך בתקופת שקט באלימות לצד פיתוח כלכלי בשטחי הרש"פ על מנת לבנות מחדש אמון בין הצדדים, כבסיס למו"מ על הסדר מדיני.

מספר ימים לאחר הראיון, נחשף בהארץ שבאמצע ספטמבר אושרו בקבינט מספר תוכניות מתאר והתרי בניה לפלסטינים בשטחי C, כשהמעניין מביניהם מבחינה מדינית לטעמי הוא מה שמוגדר כ"מסדרון כלכלי" בין יריחו לירדן. לפי הכתבה נתניהו ויעלון ניסו לקדם יוזמה דומה בסוף 2015 אך נבלמו בקבינט. אני חושב שיהיה מעניין מאוד לראות האם האישורים האלה ובכלל המדיניות שעליה הצהיר ליברמן בנוגע ליחס שונה ליישובים פלסטינים בהתאם לרמת הטרור היוצאת מהם יצאו אל הפועל, ומה תהיה השפעתם בשטח.

ב. אצל הפלסטינים

אבל בזמן שליברמן מנסה ליישם את מדיניותו ומציע פיתוח כלכלי, נראה שבזירה הפלסטינים כולם ממשיכים להערך לימים שאחרי אבו-מאזן, בזמן שאבו-מאזן מנסה לשמור על שלטונו.

הבחירות המוניצפליות בגדה לא יתקיימו בסופו של דבר. במחנות הפליטים בגדה התפתחו בשבועות האחרונים עימותים אלימים (כולל שימוש בנשק חם) בין מנגנוני הביטחון של הרש"פ לבין התארגנויות מקומיות של אנשי פת"ח, שאבו-מאזן רואה בהם אנשים של יריבו מוחמד דחלאן.

נראה שערב הסעודית ובעיקר מצרים מנסות לחזק את מעמדו של מוחמד דחלאן בשטח, בתקווה שהוא יוכל גם להביא לקץ שלטון החמאס בעזה (דחלאן הוא יליד חאן-יונס). ערב הסעודית עצרה את העברת כספי הסיוע לרש"פ. מצרים אפשרה לו לארגן כנס פוליטי גדול אצלה, הכניסה את אשתו לרצועת עזה לחלק כספי צדקה, ומדברת על אפשרות לפתוח את מעבר רפיח ל-6-8 ימים בכל חודש.

כיצד הגיב אבו מאזן? בסיטואציה שבו הוא ראה שהציר מצרים-סעודיה מתארגן לתמוך ביריבו, הוא פנה מיד אל הציר השני, ציר "האחים המוסלמים", והלך לפגוש בקטאר את חאלד משעל ואיסמעיל הנייה, כמה ימים אחרי שנפגש עם אמיר קטאר ועם נשיא טורקיה ארדואן.

בשורה התחתונה, אני חושב שאנחנו מתחילים לראות את הסימנים של רעידות מקדימות לקראת "רעידת האדמה" הפוליטית הגדולה שצפויה לנו עם סיום שלטונו של אבו-מאזן, בדרך כזו או אחרת.

ג. פשיעה חקלאית

נתקלתי בימים האחרונים במחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שעוסק בפשיעה החקלאית בישראל, ומצאתי בו כמה דברים מעניינים:

1. חקלאים ישראלים – לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2014, עסקו בחקלאות בישראל 39,900 עובדים תושבי ישראל, ולצידם כ-8,100 פלסטינים וכ-24,500 זרים מדווחים. כלומר, רק מעט יותר מחצי מעובדי החקלאות המדווחים בישראל הם ישראלים, ואם נספור גם את העובדים הלא מדווחים, הישראלים הופכים למיעוט בענף. אם אנחנו מתעניינים ב"חקלאות עברית", החלק היחסי מקרב העובדים בחקלאות יהיה נמוך עוד יותר.
2. ייצוג ותת-ייצוג – בשנים 2011-2015, 1.8% מתיקי החקירה שנפתחו בנוגע לפשיעה החקלאית נוגעים לאירועים שהתרחשו בישובים כפריים ערביים, זאת בזמן שהיישובים הכפריים הלא יהודיים מהווים 3.7% מכלל הישובים הכפריים בישראל. כלומר, נראה שהישובים הכפריים הלא-היהודיים "נהנים" מתת-יצוג בפגיעה של פשיעה חקלאית, וסופגים בערך חצי ממקרי הפשיעה ביחס לחלקם היחסי בהתיישבות. לעומת זאת, אם מסננים את החשודים הפלסטינים, מתברר שערבים אזרחי ישראל "נהנים" מייצוג-יתר בקרב החשודים בתיקי פשיעה חקלאית: למרות שהערבים אזרחי ישראל מהווים כ-20% מהאוכלוסיה, ערבים אזרחי ישראל מהווים כ-76% מהחשודים בתיקי הפשיעה החקלאית, כלומר, מיוצגים ביתר כמעט פי 4(!). נסיבות "מקלות" סטטיסטיות בעניין יכולות להיות שאם נכונה ההנחה שאוכלוסיה כפרית מעורבת יותר בפשיעה כפרית, חלקם של הערבים אזרחי ישראל בקרב האוכלוסיה הכפרית גבוה משמעותית מ-20%.
3. פשיעה לאומנית – אחת השאלות המעניינות לטעמי בתחום הפשיעה החקלאית היא עד כמה מדובר בפשיעה "פלילית רגילה", ועד כמה בפשיעה בעלת מניע "לאומני", כלומר פגיעה בהתיישבות החקלאית היהודית מכיוון שהיא יהודית. לפי ההגדרות של המשטרה, פשיעה חקלאית על רקע לאומני מוגדרת כאשר המעשה לנעשה כדי להשפיע על עניין מדיני, אידיאולוגי או דתי, וכנראה מבוססת בעיקר על הודאות בחקירה. בכל מקרה, לפי הנתונים של המשטרה, בתחום הזה כ-80% מהתיקים נפתחו בנוגע לחשודים יהודים, ואני מעריך שמדובר בעיקר בחקירות של פעולות "תג מחיר" במחוז יו"ש. אבל אני מעריך גם שהנתון הזה רחוק מלהציג את התמונה המלאה. ראשית, מכיוון שכ-23% מתיקי הפשיעה החקלאית נוגעים למעשים שאין בהם תועלת כלכלית ישירה למבצעי הפשע, כמו גרימת נזק לציוד/תשתיות והצתה. פשעים מסוג כזה יכולים להיות מוסברים לדעתי בעיקר בהקשר של ניסיון לדחוק את החקלאי מהשטח, מעשה שיכול להיות חלק מניסיון השתלטות פלילי "רגיל" מצד חקלאים מתחרים, אבל בהקשר הארץ-ישראלי יש לו בהחלט השלכות "לאומיות". כמובן, גם לחלק מעברות הגניבה, שכן מניבות תועלת כלכלית למבצעים, יכול להיות מניע נלווה לאומי מהסוג הזה. אני חושב שמדד מעניין לשאלת המשקל של מניע לאומי יכול להיות מידת החשיפה של חקלאים לא יהודים לפגעי הפשיעה החקלאית. כמו שהזכרתי, נראה שיישובים כפריים ערביים נפגעים מפשיעה חקלאית בכמות פחותה מאוד ביחס לחלקם בהתיישבות, ובמחקר מובא גם נתון מעניין מאוד מארגון מגדלי הבקר לבשר, לפיו חקלאים נוצרים באזור גוש-חלב סובלים משיעור גנבות גבוה יותר מאשר חקלאים מוסלמים.
4. תת-דיווח – כל הנתונים שהובאו במחקר נוגעים לפשיעה מדווחת. אבל לפי נתונים שאסף ארגון "השומר החדש", נראה שרק 15%-25% מאירועי הפשיעה החקלאית מדווחים למשטרה, וזאת משתי סיבות עיקריות, הקשורות זו לזו: הראשונה היא תחושת אוזלת יד של המשטרה והמערכת המשפטית בטיפול בפשיעה החקלאית – מתוך 2,239 תיקי חקירה שנפתחו בשנים 2011-2015, רק 4.6% הגיעו להגשת כתב אישום, ורק 1.8% הגיעו לדיון משפטי. 77% מהתיקים שנפתחו נגנזו מכיוון שהמשטרה לא הצליחה לאתר את העבריין (יותר מ60% מהתיקים) או לאסוף מספיק ראיות, ועוד 10% נגנזו מחוסר עניין לציבור (בדרך כלל המשמעות היא שהעברה קלה יחסית). הסיבה השניה היא שחברות הביטוח (מן הסתם גם בגלל היכולות הירודות של מערכת האכיפה בתחום) לא מוכנות לבטח חקלאים בישראל מפני גניבות, פרט לענף גידול בקר ברפתות. בשאר הענפים עלויות המיגון שמבקשות חברות הביטוח כתנאי לביטוח גבוהות מיכולתם של החקלאים. בהיעדר ביטוח שיאפשר תביעת פיצוי ולנוכח אוזלת ידה של המשטרה, לחקלאים אין הרבה מניע להגיש תלונה על מקרים של פשיעה חקלאית.
5. נראה שהמדינה מוכנה לממן בצורה נדיבה יחסית התארגנות אזרחית, כלומר "מופרטת", לסיוע לחקלאים להתמודד עם התופעה על בסיס מתנדבים. יוזמת ההתנדבות לעניין היא ברוכה כמובן (כל עוד היא נעשית במגבלות החוק היחסים האזרחיים התקינים), אבל עולה השאלה האם לא היה ראוי יותר שהמדינה תפנה את המשאבים להתמודדות עם התופעה דרך זרועות האכיפה הרשמיות.