על סדר היום: מדינה עשירה ואזרחים עניים

מבחר התייחסויות קצרות (יחסית) והפניות לתשומת הלב, דברים שהצטברו עם הזמן:

בכלכליסט עשו לא מזמן פרוייקט ששאל כיצד הפכה ישראל למדינה עשירה עם אזרחים עניים. אפילו עשו סרטון אינפוגרפיקה חביב

כמה נקודות שמצאתי ראויות לתשומת לב:

הכתבה הכי מוצלחת בפרוייקט לטעמי היתה זו, שהבליטה את הרגע שבו חוסלה מדינת הרווחה, עם תוכנית הייצוב שכל כך הוללה באותם ימים ממש כחלק מההספדים לפרס. הכתבה נותנת גם רקע היסטורי טוב למדי לגבי בניית מדינת הרווחה, שהונעה במקביל (אבל לאו דווקא בגלל) לפרוץ מחאת "הפנתרים השחורים". ההדגשות מכאן והלאה שלי:

במקביל להפגנות ולזלזול במפגינים ולתרעומת הציבורית בעקבות דו"ח העוני הקימה ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר ועדה מיוחדת שתפקידה היה לתת מענה לדרישות ולשכך במשהו את המהומה. אם המשפט האחרון נשמע מוכר מלפני חמש שנים, כאן בערך נעצרת ההשוואה. הוועדה, שנקראה ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה, המליצה המלצות והממשלה יישמה אותן.

לדברי פרופ' ג'וני גל מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, חוקר בכיר במרכז טאוב לחקר המדיניות בישראל, זה הרגע שבו נוצרה מדינת הרווחה בישראל – לא רק הגדלת קצבאות שרלבנטיות לאוכלוסייה שהשתתפה בהפגנות, כמו קצבאות ילדים, אלא גם הגדרה של הקצבאות הללו כאוניברסליות, כלומר לא תלויות בגובה ההכנסה, יחד עם האפשרות לקבל דמי אבטלה ושינוי המדיניות של הממשלה בכל הקשור לטיפול בעוני.

בפעם הראשונה נפרסה רשת ביטחון סוציאלי נרחבת שמשרתת לא רק את אלו שהיו בהפגנות אלא את כל הציבור. בהתאם, גם ההוצאה של הממשלה על שירותים חברתיים עלתה מכ־19% מתקציב המדינה ב־1970 לכ־28% בעשור שלאחר מכן.

והנה משהו על שנות ה-70 ועל היום:

בשנות השבעים, כשחייל משוחרר היה צריך להחליט איזה מקצוע ללמוד או באיזה מקצוע לעבוד כדי להבטיח ככל הניתן פרנסה בכבוד, הוא ראה מולו משק שבו — נכון ל־1975 — מנהל משתכר בממוצע 8.3 לירות ברוטו בשעה ואילו טכנאי משתכר בממוצע 6.5 לירות ברוטו לשעה. עובדים במקצועות אקדמיים (מהנדסים, רופאים ואחיות, עובדי מחקר ופיתוח, עורכי דין וכדומה) השתכרו בממוצע 8.5 לירות לשעה, יותר מהמנהלים. כשמצרפים לזה את הביטחון התעסוקתי שההסתדרות סיפקה ל־80% מעובדי המשק, כולל דאגה לתוספת שכר שכונתה "תוספת יוקר" כשהמחירים עלו, מקבלים את התמונה שנפרסה בפני אותם חיילים משוחררים: אם אתה חרוץ ועושה את העבודה כמו שצריך, אין סיבה שבסופו של דבר לא תסתדר בחיים, ואפילו תוכל לחיות ברמת חיים לא רחוקה מדי מזו של מנהל.

היום, לעומת זאת, התמונה נראית כך: השכר הממוצע של מנהל לשעת עבודה הוא 84.3 שקל לשעה (על פי נתוני 2011, שהם המעודכנים ביותר שיש כיום), טכנאי ישתכר בממוצע 56.5 שקל לשעה ובעלי מקצועות אקדמיים ישתכרו 76.5 שקל לשעה. הפער בין השכר לשעה של טכנאי לבין זה של מנהל עומד בממוצע על כ־33% לעומת כ־22% ב־1975, כאשר רק לרבע מהעובדים יש עדיין ביטחון תעסוקתי וידיעה שיקבלו תוספת שכר בכל פעם שהמחירים במשק יעלו. במילים אחרות, ההבנה שהאפשרות לחיות ברמת חיים טובה יחסית שמורה למתי המעט שמצליחים להתברג במשרות ניהול בכירות או במקצועות אקדמיים והייטק, או לאלו שעדיין יש להם קביעות בעבודה, היא שגורמת לתחושה שאין בהכרח קשר ישיר בין הכישרון והחריצות לאפשרות לא לדאוג מה יהיה בעתיד.

אז מה קרה בדרך?

העלייה בפערי השכר והשחיקה בכוחם של העובדים לדאוג לפיצוי עם עליית המחירים לא קרו במקרה. נקודת הפיתול ההיסטורית, אותה נקודה שבה המגמה ששלטה עד אז נעצרת ומאותה נקודה והלאה משנה כיוון, התרחשה גם היא במהלך יממה אחת, 30 ביוני 1985. בישיבת ממשלה ארוכה, מבוקר עד בוקר, שבה נוסחה תוכנית הייצוב, נפרדה ישראל מהשליטה ההדוקה של הממשלה במשק במטרה להציל אותו, צמצמה את רשת הביטחון הסוציאלי, ועל הדרך נגסה גם בתחושת ה"ביחד" של החברה בישראל.

לפי פרופ' מומי דהן מאוניברסיטת ת"א:

מה שקרה בעקבות התוכנית הזו היא הירידה בהוצאות הממשלה, תוך אחידות הדעים של מפלגות השמאל והימין המרכזיות, הליכוד והמערך בזמנו, בצורך להפחית את גודלה של הממשלה, כולל גם בהוצאות על שירותים ציבוריים כמו בריאות, חינוך ורווחה". לדברי דהן, אין ספק שהיה צורך להוריד את הוצאות הממשלה באותה התקופה, אבל "מה שמעניין הוא שהפחתת הוצאות הממשלה נמשכה גם אחרי שירדנו הרבה מתחת לרמה ההכרחית

[…]

הנסיגה של הממשלה מהתערבות בשווקים האלה העבירה מסר שאנחנו עוברים מכלכלה ריכוזית ומגויסת לכלכלת שוק, וזהו מסר עם השלכה תרבותית. אני תומך בהישענות על כלכלת שוק אבל כאן קרה תהליך דומה למה שקרה עם הוצאות הממשלה, שהמעבר הזה היה הרבה מעבר למה שנדרש כדי להגיע לכלכלה איתנה. המסר התרבותי הוא הרבה יותר עמוק. אם בעבר המסר היה מסר של דאגה לקולקטיב תוך סובלנות מסוימת כלפי קידום האינטרס האישי, הוא עבר בהדרגה למסר שבו רואים בעין יפה את הקידום של האינטרס האישי. כאן, אני חושב, נמצא המפתח לשינוי, ללגיטימציה לפתיחת הפערים

וכמובן, שכדי לפתוח פערים ולהעביר את השליטה לשוק הפרטי, היה צורך בייצור שכבת עשירים שלא הייתה קיימת קודם:

תוכנית הייצוב גרמה לעוד שינוי דרמטי והוא מכירה סיטונאית של נכסי המדינה. אז, אמצעי הייצור במשק והחברות הגדולות בו נשלטו בחלקם הגדול על ידי המדינה וההסתדרות. אם להזכיר חלק קטן מהם, אפשר לציין את הבנקים הגדולים, אל על, בזק, סולל בונה, כיל, צים ובתי הזיקוק. כל אלו, מלבד בנק לאומי, נמכרו בהמשך לידיים פרטיות מתוך אידיאולוגיה ברורה של צמצום חלקה של הממשלה במשק. זו אחת הסיבות להיווצרותה בישראל של שכבה צרה של טייקונים שרכשו את השליטה על מה שפעם היו חברות ממשלתיות או הסתדרותיות גדולות מאוד.

***

הכתבה כתבה מעניינת נוספת היא זו, שבה לצד כמה עניינים אוויליים, מובאים גם הנתונים המעניינים הבאים לגבי המיסוי:

כאשר בוחנים את נטל המס בישראל (היקף ההכנסות ממסים ביחס לתוצר) לעומת יתר מדינות ה־OECD, המצב נראה לא רע. בעוד שנטל המס הממוצע בארגון עמד ב־2014 על 34.4%, בישראל הוא עמד על 31.1%.

בעיקרון, נטל מס נמוך הוא דבר חיובי המייצר תנאים לעידוד צמיחה והשקעות ומקטין תמריצים להעלמת מס. אבל הדבר עלול גם להעיד על הוצאה ציבורית נמוכה יותר. ואכן, ההוצאה הציבורית בישראל נמוכה מהממוצע ב־OECD בכ־6%, נכון ל־2014. יותר מכך – הוצאות הביטחון בישראל גדולות בהרבה משאר מדינות ה־OECD. כך, על פי נתוני בנק ישראל, ההוצאה האזרחית על חינוך, תחבורה ציבורית, תשתיות ועוד ללא ביטחון עומד על 31% בלבד בעוד הממוצע במדינות ה־OECD עומד על מעל 43%. למעשה, מדינת ישראל גובה פחות מסים ממדינות אחרות, אך נותנת פחות לאזרחיה. את הפער אנחנו נדרשים להשלים מההכנסה הפנויה שלנו, או פשוט להסתפק בפחות.

[…]

מלבד זאת, יש לבחון את אופי הכנסות המדינה ממסים. מתוך סך ההכנסות של ישראל ממסים ב־2014, שיעור ההכנסות ממע"מ עמד על 25% (לעומת הממוצע ב־OECD העומד על 19%). המשמעות היא שנטל המס הרובץ על השכבות החלשות גבוה יחסית

וגם משהו על יוקר המחיה:

מדד המחירים לצרכן עלה משנת 1996 ועד היום בשיעור של קצת למעלה מ-55%, קצב ממוצע שנתי של 2.75% בשנה. השינוי במחירי המזון (כולל ירקות ופירות) עמד באותן שנים על 72.5%. השאלה שנשאלת עכשיו היא האם בצד ההכנסות נרשמה צמיחה שיכולה לאזן את הגידול בהוצאות ואת העובדה שרמת המחירים גבוהה מכפי שהיא צריכה להיות. נכון להיום, ב־15 השנים האחרונות עלה השכר הריאלי בשינוי כולל של 4% בלבד. אלא שלא די בשכר הממוצע במשק כדי להבין את השינוי בהכנסה ולכן יש לקחת בחשבון גם את השינוי בשכר החציוני במשק, שבדרך כלל מעיד בצורה רחבה יותר על ההכנסה של האזרחים ופחות רגיש לתנודות אצל מקבלי השכר הגבוה. על פי סקר ההכנסות של הלמ"ס ל־2014, השינוי הנומינאלי בשכר החציוני היה נמוך יותר מהשכר הממוצע.

*** תוספת בעקבות תגובה – תמיר העיר בצדק, שהדברים כאן מוצגים בצורה מטעה, באופן שגם אני פספסתי. אם היתה עליה בשכר הריאלי, הרי שהמשמעות היא שהשכר עלה יותר מאשר עליית המחירים, כך שמצבו של מי שמשתכר שכר ממוצע השתפר. ובכל זאת, אם לוקחים בחשבון את הפער בין השכר הממוצע לשכר החציוני, ואת העובדה שמיעוט משתכר את השכר הממוצע ומעלה, לא בטוח שהמצב של רוב השכירים ישתפר. כלומר, מעניין להבין מהו גובה השכר שמייצג קפאון בשכר הריאלי, וכמה אנשים משתכרים פחות ממנו. ***

והיבט חשוב אחר של הפער בין עליית המחירים לעליה האיטית של השכר ניתן לראות גם בכתבה הראשית של הפרוייקט, שבה מוצג הגרף של עליית התוצר ביחס לעליית השכר:

1

הכיתוב שהם נתנו לגרף מציג את הדבר חשוב שעולה ממנו:

כשמסתכלים על הגרף רואים שהפעילות הכלכלית עלתה בצורה מרשימה – 34% בעשור האחרון. מצד שני, אפשר לראות איך למרות העלייה הזאת, השכר הריאלי הממוצע, שמתואם עם האינפלציה ושמייצג את כוח הקנייה של הציבור בישראל, נותר כמעט קפוא באותו פרק זמן. בעשור האחרון הוא עלה בכ־5% בלבד. המשמעות היא שתושבי ישראל, לפחות השכירים שביניהם, לא זכו ליהנות מהעובדה שהמדינה שלהם הפכה למדינה עשירה יותר עם השנים. למעשה, מדובר בהצגה חיובית יחסית של הנתונים, שכן מדובר בשכר הממוצע שמטבע הדברים מוטה כלפי מעלה במדינה כמו שלנו, שבה ישנם רבים מדי שמשתכרים מעט ומעטים מדי שמשתכרים הרבה.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “על סדר היום: מדינה עשירה ואזרחים עניים

  1. יש בכתבה שני נתונים סותרים. מצד אחד כתוב שהשכר הריאלי עלה ב-15 שנים ב-4% ומצד שני שעלה בעשור ב-5%. האמת שזה לא סולר אם לוקחים החשבון שבזמן האינתיפאדה השכר הריאלי נשחק.

    בכל מקרה, יש כאן הצגה מוטעית מעט של הנתונים. כתוב שהמחירים עלו ב-55% והשכר הריאלי רק ב-4% אבל זו הצגה מטעה כי השכר הריאלי לוקח בחשבון את האינפלציה. כלומר, השכר עלה בקצב מהיר יותר מקצב עליית המחירים כך שבחלוף 15 שנים המצב של מי שהרוויח שכר ממוצע השתפר (מעט, אבל השתפר).

    חשוב להיות מדויקים עם הנתונים, גם אם זה לא משרת את האג׳נדה שלנו עד הסוף.

    • אתה צודק כמובן לגבי הנקודה הזו. גם אני פספסתי אותו, והוספתי שם תוספת בהתאם. ולמרות זאת, בהתחשב בפער בין השכר הממוצע והחציוני, מעניין אותי לדעת מה השכר שמייצג היום איזון בשכר הריאלי לאורך התקופה, וכמה מהשכירים משתכרים פחות ממנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s