על סדר היום: מחיר ההתייעלות בצה"ל ומצב החקלאות

מבחר התייחסויות קצרות (יחסית) והפניות לתשומת הלב, דברים שהצטברו עם הזמן:

מדיניות הייבוש, הרס, הפרטה מגיעה לימ"חים של צה"ל (באחד מהם העביר התצפיתן כחצי משירותו הצבאי, אי-אז בתחילת המאה), והצצה למצב החקלאות בישראל.

א. מחיר ההתייעלות, בדרך להפרטה – אחד הדברים המרשימים באמת בקפיטליזם הוא המונותיאיזם האדוק שלו בקדושת עקרון מקסום הרווח. אין תחום ופינה בעולם ובחיי האדם, כמה שלא תראה לנו "קדושה", שהדחף הקפיטליסטי לרווח ימנע מלפעול בה לטובת הרווח הכספי. כתבה ב"הארץ" חושפת את המציאות בשלב מוקדם יחסית בתהליך – שלב הייבוש וההרס של מערכת ציבורית, תחת הכותרת "התייעלות" כמובן, כהכנה להפרטה. איפה? בימ"חים של צה"ל, שבהם אמור להשמר בכוננות הציוד לגיוס חירום במקרה מלחמה.

התמונה נחשפה לראשונה בדו"ח (חריג) של נציב קבילות החיילים שהתפרסם במאי, ובו:

הזהיר בריק מפני השפעותיו של קיצוץ מסיבי שעשה צה"ל במספר התקנים של נגדי הקבע, בפרט בימ"חים. התקנים קוצצו בלא התחשבות בהשלכות, טען, והתוצאה תהיה כשירות ירודה של רבות מן היחידות הלוחמות.

הנציב קבע שהנגדים בימ"חים סובלים משכר נמוך במיוחד, מהיעדר ביטחון תעסוקתי, מעומס עבודה בלתי סביר בגלל מחסור בכוח אדם, משיבוץ בעייתי של חיילי חובה ומטיפול לקוי בבעיות רפואה ופרט. בשורה התחתונה, אמר, יוצרים התנאים פגיעה קשה במוטיבציה של נגדי הקבע לשירות ובהתאם — פוגעים ברמת כשירותן של היחידות. תוך שנתיים עלול המערך כולו לקרוס ולפגוע במוכנות צה"ל למלחמה.

לפי בריק:

נגדים עוזבים בגלל התנאים. זה דור הולך ונעלם […] אין מי שיחליף אותם – ומי שבכל זאת באים במקומם חסרים ניסיון וידע מקצועי מתאימים לטפל בציוד. תוך כמה שנים, צה"ל עלול להגיע לנקודת אל־חזור בתחום הכשירות

התוצאה מצטיירת כאובדן הידע המקצועי והרס היכולות והאמינות של המערך:

כך נוצר מצב שבו נגדים בודדים אחראים לתחזוקה השוטפת של מאות כלי רכב משוריינים, אלפי כלי נשק או אלפי אמצעים לראיית לילה בימ"ח אחד. בהדרגה, התרחב בשנתיים האחרונות הפער בין גודלו של כוח האדם להיקף הציוד והאמצעים הנתונים לטיפולו. אבל מפקדיהם של הנגדים המשיכו לדרוש מהם עמידה במשימות שנקבעו מראש. נגדים דיווחו על עומס עבודה בלתי אפשרי והודו כי הם "מייפים" דיווחים, ולעתים מזייפים ממש, כדי להשביע את רצון המפקדים. המדד להצלחתנו, אמרו הנגדים, הוא הספק העבודה, לא איכותה.

התוצאה הנלווית היא ש"ההתייעלות" מייצרת עלויות סמויות, שניתן כרגע להדחיק, אבל עלולות להתגלות כיקרות בהרבה מההתייעלות:

נגדים בימ"חים מודים שלנוכח העומס הם מטפלים במשימות הדחופות ומזניחים את השאר. "כולם מכירים את המשחק, כולם מבינים שאי אפשר לעמוד במכסות", הם טוענים. ההתפשרות על יעילות הטיפול האיצה את שחיקת הכלים והציוד וגורמת לנזק כלכלי גדול. בטווח הארוך, יידרש צה"ל להשקיע הרבה יותר כסף בתיקון הנזקים הללו מכפי שחסך בקיצוץ התקנים. סקרים תקופתיים שהתקיימו בצבא גילו שרבים מהנגדים מוטרדים מיחס הציבור כלפיהם ("רואים בנו חבורה של אוכלי חינם", היא התלונה הרווחת), מתביישים לצאת במדים הביתה ומחכים למועד השחרור.

[…]

לשירות בתנאים הללו נשלחים בעיקר מי שהצבא העריך שכבר לא יפיק מהם הרבה תועלת: חיילים בשירות חובה, נטולי מוטיבציה, הגוררים אחריהם שפע בעיות משפחתיות וכלכליות. הנגדים מתקשים לדרבן את החיילים הצעירים לעבודה ולעתים מעדיפים לא להיכנס לעימותים עם מי שבלאו הכי מבלים את מרבית זמנם בהוצאת פטורים רפואיים ובעבודות לפרנסת המשפחה בחוץ. נגדים מתארים מערב פרוע, שבו רבים מהחיילים הסדירים יותר מפריעים מאשר עוזרים בביצוע המשימות. לנגדים אין זמן ויכולת להפעיל בקרה מקצועית על עבודת החיילים ולא עומדת לרשותם מערכת מעקב שיטתית. כיוון שמדובר במשקי ענק — בראש ובראשונה, אלפי כלי רכב כבדים, בשווי כולל של מיליארדי שקלים — סביר שחברה אזרחית כבר היתה קורסת בנסיבות דומות.

ומה התגובה המערכתית? מתחילים להשקיע בשיפור התנאים בימ"חים, אבל ייתכן שההשקעה הזו תשרת בסופו של דבר את שיפור תנאי הפעילות של חברה פרטית, לאחר הפרטה:

לטווח הרחוק יותר מתגבשת במטכ"ל גם התחלה של תמיכה ברעיון שיישמע לרבים ככפירה בעיקר — הפרטה של מערך הימ"חים והעברת הטיפול בו לידי חברות אזרחיות. אבל לשם כך עוד נדרשת מלאכת שיקום ארוכה, שיבצע צה"ל עצמו בימ"חים, ואחריה בדיקה מעשית נוספת ("פיילוט") באחת ממפקדות האוגדות.

ב. מצב החקלאות – ב"דה-מרקר" עשו כתבה על אנשים שגרים ב"חורים", כלומר יישובים קטנים ומרוחקים מהמרכז. העובדה שרבים מהיישובים האלה מתפרנסים בין השאר מחקלאות, נותנת הצצה מעניינת למצב בענף.

למשל, במושב שקף, בקצה המזרחי של המועצה האזורית לכיש ופחות מ-500 מטר מגדר ההפרדה, החקלאות כבר מזמן לא מושבית, כלומר משפחתית. גרות בו 77 משפחות, אבל:

חקלאות היא מקור הפרנסה העיקרי של 12 מהמשפחות, המטפחות את כלל 80 הנחלות החקלאיות שבמושב. ענפי הגידול העיקריים הם ענבי מאכל וירקות חממה.

כלומר, 12 בעלי עסקים חקלאיים מתפרנסים ממשאבי אדמה ומים ציבוריים שנמסרו למושב על מנת לפרנס 80 משפחות מעבודה חקלאית. במושב מתגוררים כ-400 איש שרובם לא עוסקים בחקלאות, אבל אני מעריך שלא נספרים בהם עשרות (ואולי מאות) פועלים שכירים שכן מתפרנסים מהעבודה בחקלאות, אצל אותם בעלי עסקים. ובכל זאת, אומר אחד מהחקלאים:

מצב החקלאות כיום הוא לא מה שהיה. כל החיים שלי הייתי חקלאי, אבל ב-7-6 שנים האחרונות זה מידרדר והולך. התשומות עלו במאות ואלפי אחוזים והמחירים לצרכן נשארים אותו דבר. לא נשאר לנו רווח. אנחנו חיים על הרווחים שהצלחנו לעשות לפני 10 ו-20 שנה. אבל חקלאות זאת התמכרות, ולכן קשה לי לעזוב את התחום. לילדים שלנו אמרתי שלא יעזו להתקרב לחקלאות. אני אהיה אחרון החקלאים בבית הזה, נקודה. עד שקברניטי המדינה לא ייראו בחקלאות משהו אידאולוגי, אלא יבחנו את הנושא רק דרך החור שבגרוש – זה לא ייפתר

בכל מקרה, ולמרות שלפי אותו חקלאי בשקף לא מעסיקים פועלים פלסטינים, הם עדיין חשופים לאחד מהגורמים המקשים על החקלאות בישראל – כשלון המדינה לספק לאזרחיה, במיוחד בפריפריה, שירותי ביטחון פנים ראויים לשמם:

כיום יש גם גדר. לא שהיא עוזרת – עדיין יש חדירות, פריצות לבתים, גניבות; בראש השנה שעבר הורידו לי חצי כרם.

ובינתיים, בנאות הכיכר, בקצה הדרומי של ים המלח, חיות 70 משפחות ועוד עשרות פועלים זרים מתאילנד, וייטנאם והפיליפינים.

"הרבה משפחות צעירות שבאו לעסוק בחקלאות התרסקו בשנים האחרונות", מספר רז צבר, 43, שגדל במקום וכיום מגדל בו את ילדיו. "הביקושים היורדים ברוסיה, העלויות הגדלות – כל אלה גרמו למשפחות להיכנס לחובות של ממש".

 ***

907 מילים עד כאן. זמן טוב לעצור, ולהמשיך ברשומה הבאה.