על סדר היום: גז, תקשורת ורפואה ציבורית

מבחר התייחסויות קצרות (יחסית) והפניות לתשומת הלב, דברים שהצטברו עם הזמן:

הממשלה מבטיחה רווח מונופוליסטי לחברות הגז על מנת לא להנציח מונופול, התקשורת הכלכלית מוכרת את הלקוחות, ופרופ' אחד שמראה איך עושים רפואה ציבורית סופר-איכותית, ושזה לגמרי דבר אפשרי. 

א. מחיר הגז – כמה אמור לעלות משאב טבע שהמדינה הפריטה את ההפקה שלו?

אם ההגיון בהפרטה הוא יעילות, הרי שהמחיר אמור להיות עלויות ההפקה+רווח סביר ליזם (דומה לרווח הממוצע על השקעת הון, מכיוון שברגע שהמשאב אותר, הסיכון בהשקעה נמוך מאוד). אם ההגיון בהפרטה הוא מסירת נכסי ציבור לידיים פרטיות, העלות תהיה המקסימום שהבעלים יצליחו לסחוט מהלקוחות. מה המצב בתחום הגז הטבעי? לפי תגובת פרקליטות המדינה שהוגשה לבג"צ במסגרת העתירה נגד מתווה הגז

מחיר (גז טבעי) המבוסס על עלויות ותשואה היה מוביל כאמור לרמת מחירים נמוכה במאגר תמר, אשר ספק אם היתה מספיקה לצורך הבטחת תשואה במאגר חדש שיוקם

כלומר, המחיר הסביר לגז ממאגר תמר הוא נמוך מזה שבו הוא נמכר, אבל מחיר כזה יקשה על פיתוח מאגר לוויתן. גם זה נתון בספק, מכיוון ש

כמה מהתרחישים שבחנה ועדת הפיקוח חשפו ממצאים מפתיעים גם לגבי מחיר הגז הראוי במאגר לווייתן הענקי. אף שעלות פיתוחו מוערכת בסכום כפול מזה של תמר — 6–7 מיליארד דולר בשלב א', אם כי עתודות הגז בו כמעט כפולות — בחישובי ועדת הפיקוח עלה כי תג מחיר של 3.7 דולרים ליחידת חום עשוי להספיק גם עבור מימון הפיתוח היקר יחסית של המאגר

בכל מקרה, ההגיון אומר שמכיוון שהמחיר הסביר כולל בתוכו את עלויות ההפקה, אם עלויות ההפקה במאגר לוויתן יהיו גבוהות יותר מאשר בתמר, הרי שלגז מלוויתן ייקבע מחיר גבוה יותר, והוא ישווק לאחר שימוצה השימוש בגז הזול יותר ממאגר תמר. אלא שהממשלה חושבת אחרת:

בתום עבודת מטה באו משרדי הממשלה למסקנה כי התוצאה הרצויה בשוק הגז היא מחירים הנקבעים באמצעות מנגנון שוק

הפלא ופלא. הממשלה מעדיפה שהמחירים יקבעו במחירי שוק, בתחום שבו אין שוק, מכיוון שיהיו בו לכל היותר שני מוכרים עיקריים. הנימוק הראשון למסקנה הזו היה ש

ניסיון בינלאומי שהראה כי פיקוח מחירים יביא להפסקת השקעות בפיתוח מאגרים נוספים ולהנצחת המונופול הקיים במשק

וכך, על מנת שלא "להנציח את המונופול הקיים", ובהתחשב בהתנגדותה האמונית של הממשלה לפיתרון המתבקש של פיקוח מחירים (כלומר, אם מתעלמים מהפתרון המתבקש באמת של בעלות ציבורית), החליטה המדינה להנציח אותו כדואופול.

ב. המודל הכלכלי של העיתונות – אחד התחומים הבעייתיים ביותר לניהול על ידי השוק החופשי הוא תחום תקשורת ההמונים. הסיבה לכך לא ייחודית לתחום התקשורת, והיא טמונה בפער הרווח בכל תחומי הכלכלה הקפיטליסטית, שבין המטרה שמציגה חברה כלפי חוץ (במקרה של התקשורת – תיווך המציאות לציבור) לבין המטרה המהותית של החברה כחברה קפיטליסטית – יצירת רווח גדול ככל הניתן לבעליה (או לפחות למנהליה). וכך, כפי שניתן לבנות מודל כלכלי שבו חברת תקשורת אמורה להרוויח מויתור על הניסיון להתחרות בחברות אחרות, כך חברות התקשורת מייצרות את ההכנסות שלהן לא דווקא משביעות הרצון של הקוראים/צופים מאיכות תיווך המציאות שהן מציעות, אלא לא פחות מכך ממכירת הגישה אל ציבור הקוראים/צופים לחברות מסחריות. זאת אם בדמות מכירת שטחי פרסום, ובין אם בדמות מכירת אופי התיווך עצמו, כמו שניתן לראות למשל כאן.

כלל האצבע הרלוונטי, שלא אני ניסחתי, קובע כך: "אם אתה לא משלם על המוצר, אתה המוצר". לפעמים אתה המוצר גם כשאתה משלם עליו, כי עקרון מיקסום הרווח מוביל לניצול שני מקורות הרווח הפוטנציאליים במקביל.

ג. רפואה ציבורית טובה – לפני שנתיים בדיוק הבאתי כאן נקודות מתוך ראיון בדה-מרקר עם פרופ' זיו גיל, שעושה דברים מעניינים מאוד ברפואה הציבורית כמנהל מחלקה בביה"ח רמב"ם. והנה נקודות מתוך ראיון חדש, הפעם בגלובס. ההדגשות שלי:

אם אני מציע לרופא שכר מצוין במערכת הציבורית אבל הוא אומר לי שהוא לא מוכן לוותר על פרקטיקה פרטית כי שם הוא יכול להרוויח פי שלושה, אני לא רוצה אותו אצלי. שיילך. אני רוצה את האנשים שמסתפקים במשכורת טובה, שעניינם המרכזי זה לתת שירות למטופלים בכל חתך האוכלוסייה, לא רק לאנשים עם ביטוח פרטי. ואתה יודע מה? אני לא באמת חושש שהם ילכו. הכוח של אלה שקוראים לעצמם כוכבים מגיע מהמערכת הציבורית, הוא מגיע מבתי החולים האוניברסיטאיים שאפשרו להם לעסוק במחקר ולקבל תואר של פרופסור, שזה תואר שיילך לאיבוד אחרי שנתיים אם הם יעזבו את האקדמיה. הם כבר לא יהיו מנהלי מחלקות, הם יהיו רופאים ממרפאה קטנה ברמת אביב. ומי שבכל זאת יגידו לך שהוא מוכן לוותר על כל זה, על המקרים המורכבים, על המתמחים, על המחקר, הכול בשביל אותם 300 אלף שקל בחודש, אז שיילך. לא רוצה אותם. רופא שמרוויח 300 אלף שקל בחודש מחוץ לבית החולים, הלויאליות שלו היא לא לבית החולים אלא לכסף.

[…]

– איפה הבעיה הגדולה בבתי החולים הפרטיים? יש רופא בכיר, תור קצר וכורסאות נוחות באזור ההמתנה. מה אנחנו מפספסים?

"בית חולים הוא מוסד מורכב מאוד. בכל פעולה שאני עושה, לרבות כל טעות שאני עושה, אנשים רואים אותי. אני לא יכול להסתיר סיבוכים, לדוגמה. בשפה שלנו זה נקרא 'בקרת עמיתים'. זו מערכת רגולציה שנוצרת מעצם הנוכחות של המתמחים שלי והקולגות שלי, שהם בעצם הרגולטורים הכי טובים. אני לא יכול לעשות לידם פעולות לא מוצדקות. במערכת הפרטית, לעומת זאת, אתה שוכר חדר ואתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה. אף אחד לא מסתכל, זה רק הרופא והמטופל שם בחדר. מה קורה כשיש סיבוך? מגיעים לבית חולים ציבורי, ברור.

[…]

– אם תשאל את הישראלי הממוצע, הוא יגיד לך שבתי החולים הציבוריים בקריסה ורק מתמחים חסרי ניסיון מבצעים את מרבית הניתוחים. ממה נובעת התפיסה הזאת?

"יש ניגוד אינטרסים בתוך המערכת הציבורית שנובע מכך שרופאים עובדים במקביל גם במערכת הפרטית, שבה חלקם מרוויחים פי עשרה ולפעמים פי מאה יותר. ניגוד האינטרסים הזה יוצר כל מיני דרכים להמעיט באיכויות של המערכת הציבורית ולהאדיר את האיכויות של המערכת הפרטית.

[…]

– כבר הצלחת להכעיס כמה מהקולגות שלך, אפילו בתוך רמב"ם, בגלל האג'נדה שלך. איך אתה מתמודד עם זה?

"להכעיס קולגות? להיות האויב של 5 מיליארד שקל שנמצאים בביזנס הפרטי זה לא משהו שהוא מה בכך. יש לי אג'נדה מסוימת, יש מהלך מסוים שאני מוביל, כי אני חושב שהרפואה הטובה ביותר שמדינת ישראל יכולה לתת נמצאת במערכת הציבורית. אני חושב שצריך לטפח אותה, אני חושב שהמערכת הזו יכולה להציע לרופאים מצוינים להתפרנס בה היטב, ואני מנסה לקדם את האג'נדה הזאת.

***

הגעתי לפי הספירה ל-957 מילים עד כאן, אז זה הזמן לעצור, ולהמשיך ברשומה חדשה.