הפופוליסטים והרצל: חלופות כלכליות-חברתיות לקפיטליזם בסוף המאה ה-19

בקיץ האחרון כתבי עבודת סמינריון שמשווה את ההצעות הכלכליות של שלוש חלופות שעלו מול הקפיטליזם של סוף המאה ה-19: האוטופיה הקולקטיביסטית האמריקאית "Looking Backward 1887-2000" שכתב אדוארד בלאמי, התנועה הפופוליסטית בארה"ב, והחזון הציוני של בנימין זאב הרצל. מצאתי שם כמה קווי דימיון מעניינים, ובמיוחד "גיליתי" את בלאמי ואת התנועה הפופוליסטית, שלא הכרתי קודם. הסיפור של התנועה הפופוליסטית הוא לטעמי סיפור מרתק, בגלל הניסיון המרשים ביצירת תנועה לשינוי כלכלי-חברתי שצומחת מהשטח מתוך התארגנויות של חקלאים לרשתות של בריתות קואפרטיביות, בתהליך שהיינו מגדירים היום "העצמה" של ציבור עני, מנוצל ומוחלש מאוד. לי זה העלה הרבה מחשבות גם על הקשר שבין החתירה הרעיונית לשינוי כלכלי וחברתי לבין היכולת להציע תועלת כלכלית ממשית והקלה במצוקה למצטרפים לדרך.

בכל מקרה, היה לי מאוד מעניין, אז למה שרק אני אהנה?

הדברים הבאים הם פרק הדיון והמסקנות של העבודה ובסוף מצורף גם קישור לעבודה עצמה, למי שמחפש חומרי קריאה לחופשת החג.

***

הדימיון בזיהוי הבעיה

מהשוואה בין שלושת ההצעות לחלופות לקפיטליזם שאותן בדקתי, ניכר ששלושתן הן תגובות לתופעת-על דומה – המצוקה החברתית כפי שהופיעה עם תהליכי התיעוש באירופה ובארה"ב בחצי השני ולקראת סופה של המאה ה-19. תהליכים אלה התאפיינו בריכוז הון הולך וגדל המשפיע על המערכת הפוליטית הדמוקרטית, משברים כלכליים ומצוקה ועוני הולכים ומחמירים בקרב הציבור הרחב של העובדים ובני המעמד הבינוני-הנמוך.

בלאמי והרצל היו בבחינת "צופים מן הצד" בתופעה זו, מנקודת מבטם כהוגים בני מעמד בינוני-גבוה, בעוד שהתנועה הפופוליסטית צמחה מתוך קורבנות המצוקה ממש, החקלאים המתרוששים של ארה"ב.

בלאמי ראה את מקור המצוקות החברתיות בליקוי בהתנהגות האנושית במימד המוסרי, שבא לידי ביטוי בהתנהגות תחרותית במקום בשיתוף פעולה לטובת הכלל. לעומתו, הפופוליסטים מתוך ניסיון חייהם והרצל מתוך ההתבוננות במערכת הפוליטית גיבשו את ההבנה ששורש הבעיה נעוץ בצורת הארגון הכלכלית של החברה. בצורת ארגון קפיטליסטית זו, תאגידים גדולים ניצלו את העמדות הכלכליות בהן החזיקו ואת גודלם ויכולת ההשפעה שלהם בזירה הפוליטית על מנת להשיג יתרון ולצבור הון וכוח חברתי תוך חיסול התחרות וניצול כלכלי של הציבור הרחב של היצרנים, הסוחרים הקטנים והעובדים.

בלאמי, התנועה הפופוליסטית והרצל ראו במשברי הקפטליזם ובמצוקות שיצר איום על החברה הליברלית, על היכולת לממש בפועל את חירויות האזרח ואת עקרונות הדמוקרטיה. אל מול איום זה הציעו שלוש חלופות שונות, שלושתן לא מבקשות להשיב לאחור את מהלך ההתפתחות הטכנולוגית והתיעוש, אלא לנצל את הכלים הטכנולוגיים החדשים שיצרו על מנת לכוון את המשך התהליך לטובת רווחת השכבות הרחבות של החברה.

 

שלוש החלופות

למרות שהבין את החברה שתיאר כחברה אפשרית, נושאת האלטרנטיבה שהציע בלאמי את האופי היותר אוטפי מבין השלוש. את החברה הקפיטליסטית הוא מציע להחליף במדינה קפיטליסטית, ואת הקרטלים הפרטיים בקרטל ציבורי כולל. כך מאורגנת החברה כחברה קולקטיביסטית, המנהלת ומפעילה את כל הפעילות הכללית, הן מצד הפעלת הון הייצור והן מצד הפעלת כוחות העבודה. בצורה זו, האופי השיתופי מבטל את התחרות בין בני האדם ומותיר את שיתוף הפעולה. במקום הפערים הכלכליים-מעמדיים הופכת החברה למעמד אחד, והזירה הפוליטית הדמוקרטית מוחלפת בניהול מקצועי של הכלכלה הלאומית.

 

החלופה שהציעה התנועה הפופוליסטית היא ה"רזה" מבין השלוש. חלופה זו לא מציעה חזון אוטופי אלא התארגנות קואופרטיבית מעשית "מלמטה", שמטרתה הראשונית הוא יצירת יתרונות מיידיים עבור השותפים בקואופרטיב באמצעות כלים המאפשרים להם להתמודד עם הניצול מצד ההון הגדול. מתוך הניסיון הקואופרטיבי ההולך ומתרחב והקשיים שבהם נתקל התחזקה תחושת המסוגלות של התנועה, והתגבשה הבנתה ותודעתה הכלכלית והפוליטית. החקלאים המתארגנים הבינו שעל מנת לגבור על כוחות ההון הפרטי שניצבו נגדם נדרשת להם הגבלתם של כוחות ההון על ידי כוח חזק יותר – הממשלה. משהבינו זו, פנו הפופוליסטים אל הזירה הפוליטית וגיבשו מצע פוליטי שהציג את עיקרי המעורבות הממשלתית הדרושה להם. בשונה מבלאמי, שביקש להרחיב את הניהול הממשלתי אל כלל תחומי החיים, הפופוליסטים הסתייגו ממעורבות-יתר ממשלתית וביקשו לתחום אותה למקומות הנחוצים בלבד – שליטה ציבורית במוקדי הכוח של הכלכלה הקפיטליסטית המודרנית שהוחזקו בידי ההון הפרטי, ועיקרם במערכת הפיננסים והאשראי, בבעלות על הקרקע ועל תשתיות התחבורה. באמצעות שליטה ציבורית כזו, ניתן היה לפרק את הקרטלים הנצלניים של ההון הפרטי וליצור את התנאים לקיומו של שוק חופשי משוכלל של יצרנים קטנים, המתנהל בתנאים של תחרות הוגנת. ייתכן שההתארגנות הקואופרטיבית והרוח הדמוקרטית של התנועה הפופוליסטית היו מביאים בסופו של דבר לצמיחתה של חברה שיתופית יותר, אבל הכישלון – ובהערכה הוגנת יותר, אי-ההצלחה  המספקת – בזירה הפוליטית הביא את הניסיון הפופוליסטי אל קיצו.

החלופה של הרצל כפרוייקט של בניית חברה חדשה, הציעה בשונה מהפופוליזם את בניית החברה, גם אם לפי מבנה דומה, "מלמעלה למטה". החברה היהודית, בתפקידה כמעין ממשלה, תחזיק ותפעיל את מוקדי הכוח של הכלכלה בהתאם לאינטרס הציבורי. לצד תמריצי הכבוד שבשירות הציבורי ישמרו גם רוח התחרות ומניע הרווח של הרכוש והיזמות העסקית הפרטית. את עוקצה של התחרות תקהה החברה באמצעות רשת ביטחון חברתית חזקה של מנגנוני-רווחה, ועידוד להתארגנות קואפרטיבית שיתופית, שבסופו של דבר תהפוך לדומיננטית בזירה הציבורית הדמוקרטית. בשונה מבלאמי ובדומה לתנועה הפופוליסטית, לא הציע הרצל את החלפת המערכת הכלכלית התחרותית במערכת קולקטיביסטית, אלא הסדרה ציבורית של זירת התחרות, שתבטיח את התנאים לתחרות הוגנת ואת התועלת הכללית של החברה. בשונה מהפופוליסטים ובדומה לבלאמי, הציע הרצל לא רק שורה ממוקדת של צעדים פולטיים-כלכליים קונקרטיים, אלא בסופו של דבר גם שינוי בדמותה של החברה כולה.

 

בין חזון למעשה

בעולם המעשה, האופי הלאומי-כללי האוטופי של בלאמי והעמדת מוקד השינוי בתודעת האנשים הקשה על תרגום החלופה שלו למעשים קונקרטיים. "המועדונים הלאומיים" שקמו בעקבות פרסום ספרו עסקו בפעילות רעיונית ופוליטית, ונעלמו עם התפוררות התנועה הפופוליסטית. החלופה שהציע בלאמי לקפיטיזם נותרה במדור האוטופיות של מדפי הספרים.

לעומת החלופה של בלאמי, כל כולה של החלופה שהציעה התנועה הפופוליסטית עמדה על פעילות מעשית של התארגנות קואופרטיבית-דמוקרטית וחינוך רעיוני. ההתארגנות הפוליטית היתה כלי בשירות פעילות זו, ובמקרים רבים כלי שנוי במחלוקת. מחלוקת זו, לצד אי-ההצלחה בזירה הפוליטית, הביאו להתפוררותה של התנועה הפופוליסטית. ללא התמורות שביקשה התנועה הפופולסטית להוביל בשיטה הכלכלית, למרות שכמה מרעיונותיה בנוגע להרחבת מעורבות הממשלה בחקלאות אומצו ע"י רפורמיסטים שבאו אחריה[1], נמשך סבלם של החקלאים האמריקאים לאורך המאה ה-20, וכלל משברים גדולים נוספים בחצי הראשון של המאה, והשתלטות תאגידי-הענק על הייצור החקלאי בארה"ב.

היוזמה הציונית של הרצל, בגלל מגמת הגשמתה "מלמעלה למטה" סבלה בשנות חייו של הרצל ועד להקמת "המשרד הארץ-ישראלי" של התנועה הציונית בשנת 1908 מחולשה דומה לזו של החלופה שהציעה בלאמי: ההתרכזות בהשגת הצ'ארטר והניסיונות המוגבלים בהקמת הבנק הלאומי והקק"ל לא יצרו אפיק פעולה מעשי ומגייס עבור הציבור, פרט לפעילות הסברה וגיוס כספים. לעומת זאת, בשנים שלאחר מכן חל מפנה בנתיבה של התנועה, שהוכיח את מעשיות החלופה הכלכית חברתית שהצביע הרצל: לצד הפעילות בזירה המדינית, החלה התנועה בארגון הגירה והתיישבות בארץ-ישראל, בשיתוף פעולה עם "תנועת העבודה" שהלכה והפכה לדומיננטית עד שתפשה בהדרגה את עמדת ההנהגה של התנועה הציונית. ככל שהתקדם שיתוף פעולה זה, התבהר עד כמה מעשית וריאלית היתה החלופה שהציע הרצל, ככל שחלקים מרכזיים ממנה הפכו למציאות ממשית בארץ ישראל, לפני הקמת המדינה ובעיקר אחריה: נעשה ניסיון מוצלח להלאמת הקרקע באמעות קק"ל ומאוחר יותר מנהל מקרקעי ישראל, לפי מודל דומה לשיטת היובל שהציע הרצל; תחבורת הרכבות ונמלי הים והאוויר נוהלו בבעלות המדינה; הממשלה ניהלה מדיניות אשראי מוכוונת פיתוח תעשייתי וחקלאי; הגירת היהודים לישראל (המכונה בציבור הציוני "עליה") וקליטתם בה הוכוונו באופן ציבורי; בשנת 1911 נעשה ניסיון להקים במרחביה התיישבות חקלאית קואופרטיבית לפי שיטת אופנהיימר, אך זו לא ענתה על רצונותיהם של המתיישבים החקלאיים, שהעדיפו להקים במקומה על אדמות הלאום שקיבלו בחכירה התיישבות קואופרטיבית בדמות מושב-העובדים והתיישבות שיתופית בדמות הקיבוץ. נפרשה רשת של מוסדות רווחה ציבוריים. שוק העבודה הוסדר ברובו באמצעות שיתוף פעולה בין המוסדות הציוניים, הממשלה וההסתדרות הכללית של העובדים, ונוהלה מדיניות שחתרה למצב של תעסוקה מלאה באמצעות העסקה בעודות יזומות על ידי הממשלה. בנוסף, צמחו ניסיונות קואופרטיביים במגוון תחומים: דיור, תחבורה, שיווק, ביטוח רפואי ועוד, לצד בעלות של הסתדרות העובדים עצמה על חלק ניכר מהמשק היצרני.

כך, באופן המורכב והמוגבל שבו מתממש כל ניסיון להגשים רעיון במציאות, הציונות הלכה והתגלתה, אם נעזר בנוסח הביטוי המיוחס לזלמן ארן כ"תנועה להגשמת מטרה אוטופית באמצעים ריאליים".[2] התמורות שחלו במבנה כלכלי-חברתי זה בעשורים האחרונים ופירוקו מעיקריו בתהליכי ההפרטה מעידים על  כוחם של גורמי ההון הנאבקים על מנת לשמר את שליטתם ואת היתרונות החומריים הנלווים אליה. אך לצד הפגיעה הקשה במרקם החברתי והדמוקרטי בישראל שנלווה לתמורות אלה, ניתן לראות במאמץ לפירוק החלופה שהציע הרצל גם עדות חזקה להיותה חלופה ריאלית וממשית לחברה שמעצב הקפיטליזם ולקשיים שהיא מייצרת.

[1]Postel, The populist vision, 271 ; שם, 278–279.

[2]  אלון, יגאל. כלים שלובים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1980, 9.

***

לקריאת העבודה המלאה:

עננים ורודים או מציאות אפשרית – חלופות כלכליות-חברתיות לקפיטליזם בסוף המאה ה-19: אדוארד בלאמי, התנועה הפופוליסטית ובנימין זאב הרצל

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הפופוליסטים והרצל: חלופות כלכליות-חברתיות לקפיטליזם בסוף המאה ה-19

  1. מעניין מאד, חבל שכמעט אין התיחסות לימינו אנו. הרעיון של ממשלה שמחזיקה את הכל בידה ומנהלת את העינינים יפה אבל מביא חסרי כישרון לתפקידי מפתח, נפוטיזם, חוסר יעילות. איך לדעתך ניתן לפרק את המצב הנוכחי שבחברה הקפיטליסטית שלנו יש אצילים בעלי הון ובעלי כוח השפעה על הממשלה והפער בין העשירים למעמד הביניים גדל לממדים שלא ישוערו. גם בישראל וגם במדינות המערב, באירופה בארה"ב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s