בקיץ האחרון כתבתי עבודת סמינריון שמשווה את ההצעות הכלכליות של שלוש חלופות שעלו מול הקפיטליזם של סוף המאה ה-19: האוטופיה הקולקטיביסטית האמריקאית "Looking Backward 1887-2000" שכתב אדוארד בלאמי, התנועה הפופוליסטית בארה"ב, והחזון הציוני של בנימין זאב הרצל. מצאתי שם כמה קווי דימיון מעניינים, ובמיוחד "גיליתי" את בלאמי ואת התנועה הפופוליסטית, שלא הכרתי קודם. הסיפור של התנועה הפופוליסטית הוא לטעמי סיפור מרתק, בגלל הניסיון המרשים ביצירת תנועה לשינוי כלכלי-חברתי שצומחת מהשטח מתוך התארגנויות של חקלאים לרשתות של בריתות קואפרטיביות, בתהליך שהיינו מגדירים היום "העצמה" של ציבור עני, מנוצל ומוחלש מאוד. לי זה העלה הרבה מחשבות גם על הקשר שבין החתירה הרעיונית לשינוי כלכלי וחברתי לבין היכולת להציע תועלת כלכלית ממשית והקלה במצוקה למצטרפים לדרך.
הפופוליסטים והרצל: חלופות כלכליות-חברתיות לקפיטליזם בסוף המאה ה-19
6
עמדת תצפית 