הבלוגר המעניין (והאנונימי לצערי) "תמריץ" פרסם רשומת תגובה לטור שלי בנוגע לשלילת הגולה ולצורך הציוני בבניית חברת מופת בישראל עבור יהודי הארץ והגולה כאחד. אביא כאן את עיקרי דבריו, ואת תגובתי להם.
ברשומה שלו כותב "תמריץ" שהטור שלי הוא
טקסט כמעט מתבקש מאליו שקשה שלא להסכים עמו, ובכל אופן אני לא מסכים. מדינת ישראל צריכה להיות מדינה קפיטליסטית חמדנית, וזה כל כך חשוב בדיוק מהסיבה הזו – כדי למשוך את היהודים בגולה.
ומכאן ש
גם יהודי העולם הסוציאליסטים, כמו עמיתיהם הקפיטליסטים, רוצים בסוף לאכול דברים טעימים ולהשתמש בגאדג'טים חדשניים בדירה מרווחת, ואם מדינת ישראל היא מה שיספק להם את הסחורה הזו, הם יבואו גם כן. ככלי ליצור וליבוא המוני של מאכלים מעוררי תיאבון, פלאי טכנולוגיה ובתי מידות, אין על הקפיטליזם, ומוטב לה למדינת ישראל שלא תחפש אידיאולוגיות אחרות.
אני באופן טבעי חושב שאני צודק יותר והוא פחות, וזו התגובה שכתבתי לדבריו (בשביל ההגינות, אני ממליץ לקרוא את דבריו במלואם):
קודם, כל, תמריץ, להבנתי פספסת את אחת מנקודות היסוד שלי: הטור שלי נכתב מתוך ההנחה שבמצב הנוכחי, שבו מדינת ישראל קיימת עם חוק שבות וקולטת את היהודים במצבי מצוקה, מי שחיים בגולה נמצאים שם וישארו שם, ולכן הנקודה החשובה היא לא אם נרצה שיגיע לישראל ויחיה כאן את חייו (שאלה זו תלויה הרבה פחות בנו והרבה יותר במשבר כלכלי או בגל אנטישמי בארץ מגוריו, ולשני יש נטיה לבוא בעקבות הראשון), אלא האם נהיה מוקד הזדהות עבורו ועוגן לשימור זהותו היהודית. שאלת ההזדהות שונה מאוד משאלת שיקולי ההגירה.
שנית – המונח "סוציאליזם" לא הוזכר כלל בטור שלי, וההנגדה שהצבת בינו לבין הקפיטליזם יצרה פרשנות מטעה בנוגע לכוונה שלי במושג "חברת מופת". מודל חברת המופת הציוני היה (ומבחינתי עודנו) מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, ולא סוציאליזם ממשלתי-ריכוזי. אם נבחן את שני המודלים האלה אחד מול השני, במקומות שבהם הם מתממשים, נגלה שרמת החיים והרווחה החומרית במדינות הסוציאל דמוקרטיות אינה נופלת מבמדינות הקפיטליסטיות. במודל הסוציאל-דמוקרטי, דרך אגב, אין שום סתירה בין הגישה הסוציאליסטית-דמוקרטית לבין המסגרת הפוליטית הלאומית שבה היא מתממשת. במקרה הישראלי, בשמאל הציוני חסר הרבה יותר המימד הסוציאליסטי מאשר המימד הציוני. עובדה היא שכל עוד ישראל ניסתה ברצינות לממש מודל סוציאל-דמוקרטי או אפילו סוציאליסטי, היא הייתה בהחלט גורם עניין לסוציאליסטים מסוגו של סנדרס ואחרים, והפסיקה להיות כזו בדיוק מכיוון שנטשה את הניסיון הזה. באופן כללי על הקשר בין קיומה של מדינת ישראל ובין חזון חברת המופת, להבנתי, וכמו שציין ברל כצנלסון כבר ב-1918, ברגע שהושגה ההסכמה על בניית המסגרת הריבונית הציונית, השאלה הרלוונטית היחידה היא שאלת תוכנה החברתי-כלכלי. אחרת כל "הציונות" מתבטאת בכך שמעל ראשך מונף דגל תכלת-לבן במקום דגל אדום-כחול-לבן (מדהים כמה ארצות גולה מתהדרות בדגלים בצבע הזה), ושרוב החברה נתונה למרותם של קפיטליסטים יהודים במקום למרותם של קפיטליסטים גויים. זה פחות או יותר היה החזון המעשי של החד-נס הרוויזיוניסטי. ברל לעומתו טען שעבור מי שמגשימים את הציונות בפועל, אין אפשרות להפריד את השאלה הלאומית מהשאלה החברתית של תנאי מגורים, חינוך, תעסוקה, רווחה וכו' וכו'.
שלישית – הדיון עד כה התעלם בנוחות מכמה עניינים מציאותיים:
ההנחה שאפשר יהיה בפיתויים חומריים למשוך לכאן יהודים לוקה לטעמי בשני כשלים:
א. בתחרות על רווחה חומרית, הסיכוי של ישראל להגיע למקום הראשון בהפרש שיגרום ליהודי שחי כבר עכשיו במדינה מערבית מתקדמת לעזוב את חייו ולהגר לארץ חדשה הוא אפסי. בוודאי אם נכניס למשוואה את המצב הביטחוני.
ב. כדי שהיהודים שבאים לארץ יוכלו להנות מפיתויי החומריות הזו, יצטרך לקרות אחד משניים: או שהחברה הישראלית תהיה שיוויונית מאוד בחלוקת העושר שלה (ואז יוגשם מה שביקשתי), או שהיא תיבנה, כמו שהולך וקורה בעשורים האחרונים, כחברה מעמדית שבה היהודים נהנים מרווחה חומרית תוך התמקדות במקצועות מסויימים בעוד שאת המעמדות הנמוכים יותר בסולם, שעוסקים בכל שאר העבודות, מאיישים לא יהודים. ואז באמת יהיה מדובר בהעתק של החברה הגלותית שאין לו שום ערך מבחינה ציונית.
עמדת תצפית 
בהתיחס לשלישית א ב,
מאחר וישראל אמורה להיות בית למשפחה, היא אמורה להציע רווחה סבירה לבאים. גם אם לא חלוקת משאבים, לפחות נקודת פתיחה טובה לכל גיל. דיור תעסוקה וגם קשרים חברתים חשובים עוד יותר מהחלק הכלכלי. כמעט שהיתי מציע לממשלה להקים קיבוצים עבור עולים חדשים.
אהבתיאהבתי
אורי, אהבתי את הרעיון של קיבוץ לעולים חדשים! אולי לא אנכרוניסטי.
אהבתיאהבתי
לעניין תפקידם של הקיבוצים בקליטת עלייה, מעבר לעבר ולהווה המוכחים בדמות קליטת חברות נוער, הפעלת אולפנים, קליטת גרעיני "צבר" ותוכניות כדוגמת "בית ראשון במולדת", כתב גם אליעזר שבייד, בשנת 1978:
"בהעדר תאים וארגונים חברתיים התנדבותיים אין מסד מספיק לקליטת עלייה במובנה האישי הישיר, כלומר, מעבר לשאלת המשרה והשיכון שעל משרד-הקליטה לפתור. היחס האנושי החם, רגש השייכות האישית, רגש הבית – שרק בהם יש לראות קליטה ממש – אי-אפשר לתת בצינורות ממשלתיים. רק חברה קהילתית המיוסדת על עקרון של ערבות הדדית מסוגלת לכך, והוא הדין להתמודדות נאותה עם בעיות של נחשלות חברתית. בלי מגע בין-אישי ישיר במסגרת קהילתית לא יהיה בכוחם של תקציבים לצורכי סעד – ויהיו גדולים ככל שיהיו – להתגבר על המצוקה, שאיננה כספית בלבד."
לטעמי, בהנחה שתפישה זו מקובלת, דבר זה מחדד שוב את הצורך להתייחס לאופי החברה הישראלית הנבנית כשאלת יסוד בחשיבה הציונית. אם המשמעות של מדיניות כלכלית קפיטליסטית היא השלכת העולה לארץ לתחרות הכלכלית בתנאי פתיחה נחותים (אלא אם הוא בעל הון גדול למדי), הרי שקליטת העליה מחייבת לכל הפחות התערבות ציבורית בתנאי השוק. אם בחברה אינדיבידואליסטית-מופרטת יש קושי אדיר להיקלט קליטה ממשית, הרי שקליטת העליה, כאשר היא הופכת מססמא למעשה, מחייבת בניית חברה פחות אינדיבידואליסטית-מופרטת.
אהבתיאהבתי
הכל יכול להיות אבל אם ללמוד משהו ממה שהיה אז הנה תמצית תולדות הציונות במשפט אחד: מיעוט זעיר של אידיאליסטים (מכל הסוגים כמובן, גם רוויזיוניסט מודע לעצמו ונאמן לערכיו הוא אידיאליסט) יצר כלים ודרכים שאיפשרו לרוב העצום (ביחס לאותו מיעוט זעיר) של יהודים שהגיעו לכאן כששיקוליהם המרכזיים הם שיקולי 'אימיגרנטים' (במובן המקורי כמובן ובאופן ששימש את מחקריו של גור אלרואי).
ודוק! 'כלים ודרכים' זה לא "רק" כלכלה אלא זה בעיקר זהות, תרבות, שייכות או בשתי מלים 'בנין אומה' ובמלה אחת: ציונות.
קפיטליזם, סוציאליזם, סוציאל-דמוקרטיה, דג-מלוח וכן הלאה כותרות: יהודי פולין למשל היגרו בשנות ה-20' חלקם לארגנטינה וחלקם לפלשתינה מתוך דחיפה כלכלית החוצה מפולין ומשיכה כלכלית פנימה משני היעדים המנוגדים הללו – פלשתינה וארגנטינה – מנוגדים גם גיאוגרפית וגם חברתית-פוליטית. בשנות הששים שלטונות קוובק רצו להגדיל את משקל האוכלוסיה הפרנקופונית אצלם והתוצאה היתה שבערך 50 אלף יהודים ממרוקו – אלו שמספרים עליהם שהציונות אצלם 'טבעית' וכן הלאה – התיישבו במונריאל המעטירה. הלאה. רוב יהודי לוב לא עלו ארצה. גם הם כידוע, כמו כל יהודי שמדבר בח' וע' 'ציונים טבעיים ושלא ילמדו אותם החבר'ה המתנשאים של מפאי מה זו ציונות'. תמשיכו לבד את כל שאר הדוגמאות. הבולטת ביותר היא כמובן זו של יהודי רוסיה מאז התפרקות ברה"מ.
היום האידיאליסטים באים ממה שנקרא 'ארצות הרווחה'. לא רק היום אבל גם היום. שיקול הדעת של יהודי צרפתי בימינו הוא בוודאי לא מחירי הדירות המופלאים בארץ הקודש אלא הסיכוי שלו ובעיקר של ילדיו להנות מסביבה יהודית, מפרהסיה יהודית, מתחושת שייכות ובית.
ואת כל מה שכתבתי אפשר לסכם בשתי המלים החשובות ביותר בהצהרת בלפור: 'הבית הלאומי'.
המושג הזה הוא הבסיס לדיון ענייני במהותו של בית. דיון כזה בהכרח יוביל למסקנה שדבריו של בובר במאמרו הנודע 'מדוע חייבת בנייתה של ארץ ישראל להיות סוציאליסטית' חייבים להמשיך להיות נקודת ייחוס לכל דיון בהיבט הכלכלי של המציאות הישראלית. ואם כבר במורשתם של אנשים חכמים עסקינן, אף פעם לא מאוחר ומיותר להזכיר את עצתו הנבונה של אבא לרנר, לוותר על המושגים 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם' בדיון מהסוג המתנהל כאן, שהרי שתי המלים הללו לא אומרות מאומה וחמור מכך: במקום למלא את תפקיד המלים – לאפשר תקשורת על בסיס הבנה הדדית קודם כל של המושג עצמו – השתיים עושות את ההפך, כלומר פוגעות ביכולת שלנו להבין על מה אנו מתווכחים. את הדברים הוא אמר, אגב, כלומר כתב ב-1950.
אהבתיאהבתי