אם אשכחך גולה תשכח ימיני

בגיליון החדש של כתב העת "אשמורת שלישית", אחת הבמות המעניינות של הגות ציונית, התפרסם טור קצר שלי, שעוסק בנושא הראשי של הגיליון – שלילת הגולה. אז הנה הטור, וכאן אפשר לקרוא אותו ב-pdf. הטקסט שלמטה הוא מה שהעברתי למערכת, אז ייתכן שיש הבדלים זניחים בינו לבין הנוסח שהתפרסם בגיליון.

אם אשכחך גולה תשכח ימיני

בהסתכלות היסטורית כנה, ובשונה מהתודעה הנפוצה בקרב מי שגדלו והתחנכו במערכת החינוך הממלכתית בישראל, הציונות תמיד הייתה תנועת מיעוט בקרב העם היהודי. אם נרדד את שאלת הציונות לבחירה לחיות במדינת ישראל, הרי שגם כיום רוב העם היהודי בוחר לחיות את חייו בגולה, למרות שפרט למספר חריגים בהיקף קטן הדרך לישראל פתוחה בפניו. פרט לבודדים, כל ההוגים הציונים הניחו שמימוש הציונות לא יביא לסיום קיום הגולה היהודית, ולכן חזונם הציוני התייחס גם לשאלת הקשר בין היישוב הציוני שייבנה בארץ לבין היהודים החיים בגולה.

אחד העם, שציפה להתפשטות האמנציפציה והיעלמות האנטישמיות, חזה שהיישוב בארץ יתפתח מפעולתם של "אידיאליסטים" שיבקשו לעצמם צורת חיים יהודית מלאה כדי לשמר את הזהות הלאומית, וככזה יהפוך למרכז רוחני שיציע ליהודים בגולה מוקד זהות והזדהות.

הרצל לעומתו, שחזה בקשיי היהודים גם בארצות האמנציפציה וחרד לגורלם של היהודים בארצות אחרות, צפה שהיישוב בארץ ייבנה בעיקרו לא על-ידי חלוצים אידיאליסטים, אלא על-ידי ה"מיואשים", פליטי המצוקה, שאת קליטתם ויישובם תכוון ותנהל התנועה הציונית.

באופן פרדוקסלי אולי, שניהם צדקו. עיקר מניינה ובניינה של החברה במדינת ישראל לא היו החלוצים, אלא עולי העליות הגדולות שהגיעו לארץ ממצוקה, וקליטתם כוונה בידיהם של אנשי ההנהגה הציונית וממשלת ישראל, שרבים מהם היו חלוצים אידיאליסטים בעברם האישי. כיום אין כבר קהילות יהודיות משמעותיות בארצות מצוקה, ומדינת ישראל קולטת את גלי העולים בכל פעם שמתעוררת מצוקה כזאת. במקביל, עבור היהודים בדמוקרטיות המערביות, ארצות האמנציפציה, מהווה החברה הציונית במדינת ישראל עוגן הזדהות (ביקורתית לעיתים), המסייע ליהודים המעוניינים בכך לשמור – גם אם ממרחק בטוח – על תחושת שייכותם לעם היהודי.

באופן שאולי יראה במבט ראשון מוזר, על מנת למלא את תפקידה כעוגן הזדהות עבור היהודים בגולה, חייבת החברה הישראלית להציע להם מודל לחיים יהודיים שונים באופן יסודי מאלו שהם חיים בגולה. המודל הזה נשען על השינויים היסודיים שביקשה התנועה הציונות להוביל בחיי העם: מודרניזציה, דמוקרטיזציה של החיים הציבוריים, ובניית חברה שבה היהודים, מתוקף היותם רוב דומיננטי בחברה דמוקרטית, מנהלים חברה יהודית ריבונית שפעולתה מקיפה את כל תחומי החיים, ברוח ובחומר. על רכיבים אלה יש להוסיף את הקומה השניה, של החתירה לבניית חברת המופת הנבנית על בסיס היסודות האלה. ניתן לראות שאותם אלמנטים בחברה הישראלית שייצגו את המודרניות, הדמוקרטיה, הריבונות והחתירה למופת ולתיקון עולם – הם אלה שהיו מושא ההזדהות והגאווה של היהודים בגולה.

מתוך הבנה זו, מתחדדים האתגרים המאיימים על יכולתה של החברה הישראלית למלא את התפקיד הציוני שלה כלפי היהודים בגולה. ככל שהחברה הישראלית מאמצת קוד ערכי ומבנה חברתי הדומה למדינות המערב הקפיטליסטיות, כך היא מאבדת את היכולת להוות מודל הזדהות עבור היהודים בגולה. ככל שהדמוקרטיה הישראלית מתנוונת ומוסרת את כלי הריבונות שלה לידי ההון הפרטי; ככל שמתחזקות המגמות השוללות את ערכי המודרנה של שיוויון, חירות ואחווה ופועלות לעצב את החברה הישראלית לפי קודים של שבטיות אנטי-פלורליסטית; ככל שהאינדיבידואליזם התחרותי דורס את הסולידריות והאחריות המשותפת ומעצב בישראל מבנה חברתי-תעסוקתי של חברה יהודית בגולה; ככל שהיומרה לבנות חברת מופת ולהגשים "תיקון עולם" הופכת לנחלתם של "נאיבים" "יפי נפש" – כך מאבדת החברה הציונית את המבדיל בינה לבין היותה עוד קהילה יהודית אחת מני רבות. כך היא מאבדת את המבדיל בין חייה לבין חיי היהודים בגולה, אותו המבדיל שהוא בו בזמן הליבה החיונית של הציונות וגם הגשמת ייעודה בעיצוב חיי העם היהודי בעידן המודרני – בארץ ובגולה.