הברירה הישראלית והבחירה הציונית-סוציאליסטית

אני טוען שיהודי-ישראלי שלא מקבל את דרכה של הפוסט-ציונות-הדתית לסוגיה (החרדי, החרד"לי או המתנחלי) ומעוניין להשאר יהודי, אין לו ברירה אלא לאמץ את דרכה של תנועת העבודה ולהצטרף למהלך מחייב של בניית מדינת רווחה ציונית-סוציאליסטית. חברה יהודית אינדיבידואליסטית-קפיטליסטית לא תמצא כאן מדרך לרגליה. הברירה היא בין שתי האפשרויות הראשונות, ואין בלתה. אפשר לסיים כאן, לאחר שהדברים כבר נאמרו, או להמשיך להסבר לא ארוך מאוד.

תומר פרסיקו התראיין בחודש שעבר להארץ, ואמר שם את הדברים הבאים:

כל עוד לחברה החילונית היתה תשובה פשוטה לשאלה "מה עושה אותי יהודי", היא היתה יכולה לעמוד עם גב זקוף מול החברה הדתית. בציונות החילונית התשובה היתה, "אני סוציאליסט, אני בונה פה חברת מופת, חזרתי לארץ שהיסטורית היינו בה. אני מיליטנטי, אני פטריוט, אני לאומי — וככה אני יהודי".

הנרטיב הזה מת.

והותיר אחריו הרבה מאוד אנשים שבעצם אין להם תשובה לשאלה מה עושה אותם יהודים. חלק מהם מחפשים את התשובה הזאת בכל מיני סדנאות, קורסים, הפרשות חלה, ולחלק אין שום בעיה עם התשובה הקוסמופוליטית — אני אזרח העולם וטוב לי ככה. אבל שתי התשובות האלה, מכיוון שהן לא מנוסחות עד הסוף ובוודאי לא מגובשות לאיזשהו עמוד שדרה זהותי יהודי, מעמידות אותם במבוכה כשהם נתקלים בדרישות היהודיות של שומרי המצוות.

היית מציע לציבור החילוני לבסס לעצמו איזשהו קוד?

הציבור החילוני, ואני מכיל את עצמי בציבור הזה בנוגע לכך, חייב לגבש לעצמו זהות יהודית אוטונומית, שאינה תלויה ביהדות האורתודוקסית כדי לייצג את עצמה.

בשנים האחרונות אני פוגש לא מעט צעירים ישראלים, קצת לפני, במהלך וקצת אחרי השירות הצבאי. במיוחד במסגרת הצבאית, שהיא המעורבת יותר מבין אלה שאני פוגש, ניכרת המבוכה של החיילים שאינם שומרים מצוות (כולל הסגל, ובכלל המערכת הצבאית) אל מול החיילים הדתיים והחברה הדתית בכלל. הצעירים שאינם שומרים מצוות מתקשים מאוד, למעשה לרוב לא מסוגלים כלל, להסביר את זהותם היהודית כבחירה אלטנרטיבית אל מול האתוס של הציבור הדתי. אני לא מאשים אותם, הם בוגרי מערכת החינוך הממלכתית, שמצליחה באופן מופלא כמעט להוציא לאחר שתים עשרה שנות לימוד בוגרים שהם בורים כמעט לחלוטין בנוגע לעבר היהודי הרחוק והקרוב, והמעט שהם יודעים הוא לעיתים קרובות מאוד שגוי באופן יסודי.

בשנת 1933 דיבר ביאליק במועדון של "הציונים הכלליים", ואמר להם על הציונות הכללית:

ציוניות זו יותר משהיתה כללית, היתה "סתמית". בשעה שעוברים לידי מעשה והגשמה, מוכרח לבוא פירוש, שהוא ההיפך מסתם, והפירוט, שהוא ההיפך מכללי. […] ומאחר שהציונות הכללית לא ידעה איך לחדש את בנינה ולסדר אותו בהתאם אל צרכי הדרישה של השעה, היא נשארה כמעט ריקה, בלי תוכן, וממילא גם קלת-משקל, והכריעו אלה שהיו יותר מלאים תוכן, יותר כבדי-משקל, ועד היום הזה עדיין כף המאזנים של הציונות הכללית תלויה למעלה.

אני חושב שבמידה רבה "הציונות הכללית" הזו היא שעומדת ביסוד המבוכה של הנוער הישראלי היום. האיומים החיצוניים מגבשים אותו סביב תודעה כללית של צורך במדינה ליהודים ובהגנה עליה (דבר שבסביבה שאני גדלתי בימי אוסלו העליזים הלך והטשטש), אבל אין לו כמעט שום יכולת להסביר מה התוכן הפוזיטיבי של רעיון כזה מעבר לביטחון, ומה מקשר אותו באופן אישי לזהות היהודית אם הוא אינו דתי. הצעירים האלה מחפשים תשובה לשאלת הקיום שלהם כיהודים בישראל, ומכיוון שהתשובה הסוציאל-דמוקרטית נשללת במפגש עם קיר-הברזל-התודעתי של האינידיבידואליזם והליברליזם הכלכלי, נותרות בפניהם שתי תשובות: אותו אינידיבידואליזם-מפורר-חברה,  שאינו מציע משמעות לחייהם מעבר לגבולות העצמי, או החזון הדתי, שיש בו כוח מגייס חזק מכיוון שבעיקר צד החרד"לי והמתנחלי שלו הוא מציע משימה משמעותית להתגייס אליה. גם זו, דרך אגב, לא מציאה גדולה כשמסתכלים עליה מקרוב. כפי שאמר פרסיקו:

אם אנחנו מסתכלים על התשובה, על הזהות היהודית שיש לקהילה שומרת המצוות בישראל, הן לחרדים והן לציונות הדתית, נראה שהיא הרבה יותר ענייה ממה שנדמה מבחוץ. היא נדמית מאוד בטוחה בעצמה ומלאת פתוס והבטחה, אבל בעצם אין כמעט יצירה תורנית משמעותית. פעמים רבות זאת זהות דלה, שמתבססת על אתנוצנטריזם, על שנאת הזר, על הרגשת עליונות מזויפת, על שכפול של קטעים מהרבנים קוק, סולובייצ'יק או שך, שבאמת לא יכולים לענות על האתגרים שהחברה היהודית בישראל ניצבת בפניהם היום. זה רץ על ריק. האתגר להעמיד זהות אלטרנטיבית, אוטונומית, שתוכל לתת תשובה החלטית, הוא לא כזה גדול. הזהות הזאת חיונית על מנת לבנות כאן חברה משגשגת וראויה. אנחנו חייבים להמשיך את המסורת לכיוון שימנע מהיהדות להפוך לכת מתבדלת, בלתי רלוונטית, או לספרטה מודרנית שחמושה באטום, אלא יאפשר לה לתרום את חלקה למסע האנושי.

להבנתי, אלו הבחירות ואין בילתן: מי שמוותר על האופציה הסוציאל-דמוקרטית של הציונות מותיר את עצמו בפני האופציות של הפוסט-ציונות הדתית או ההתפוררות הקוסמופוליטית של הליברליזם הקפיטליסטי-האינדיבידואליסטי. שתי האפשרויות האלה לא מסוגלות ולא מעוניינות להבנתי, כל אחת מסיבותיה שלה, לקיים חברה יהודית-ריבונית בארץ-ישראל. מי שמעוניין בכך, צריך לקבל על עצמו ולהציע בפני חניכיו את הדרך של השתתפות בחזון המחייב של בניית החברה הישראלית כחברת-מופת.

***

דברים נוספים בהקשר דומה אפשר לקרוא ברשומה הזו.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “הברירה הישראלית והבחירה הציונית-סוציאליסטית

  1. והנה הדגמה חיה מעטה של ד"ר עינת רמון מהתנועה הקונסרבטיבית לשעבר, שהבינה שבהיעדר מענה לחוליי החברה הפוסט-מודרנית, עדיף לה כבר להיות באורתודוכסיה: http://toravoda.org.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%A2%D7%96%D7%91%D7%AA%D7%99-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A8%D7%91%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%99%D7%A0/

  2. אבשלום, לא כל כך קניתי. מה באמת יהודי ספציפי בסוציאליזם? מחשבות על תיקון עולם מתוך תודעת שוויון גדולה לא מעודדות בידול, אלא להיפך התבוללות. לבורגנות יש אלמנט יהודי לא בשל תודעת השליחות שבה אלא בשל הנטייה השמרנית והעדר הלהט לפרק כל הזמן מחיצות שמבדילות בין עמים וקבוצות.

    • לא דיברתי על "סוציאליזם" אלא על "ציונות-סוציאליסטית". זו הגרסה המקומית שפיתחו יהודים-לאומיים לסוציאליזם, בהצלחה ניכרת שכללה גם פריחה לא מובטלת של זהות יהודית לא-אורתודוכסית, ללא דחף ל"התבוללות". לבורגנות הלא-אורתודוכסית שאני מכיר יש די מעט "אלמנט יהודי", ולרוב הוא מתבטא בנכונותה לשלב בחייה "דקלומים" וטקסים מתוך המסורת האורתודוכסית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s