תכנון אדריכלי לעשירים ולעניים

 מדוע שכונות שנבנו באדריכלות דומה נראות שונות מאוד זו מזו?

פסקול להאזנה:

לפני כמה שנים קיים התצפיתן קשר זוגי מוצלח ביותר (בשעתו) עם צעירה בת גילו שגרה בדירת שותפים במרכז ת"א, בין כיכר המדינה לבין רחוב ארלוזרוב. השנה העוקבת, בה הקשר כלל גם גידול כלב משותף גדול בדירה קטנה בנצרת עילית, היתה סמינר מורחב בהיכרות עם המרחב העירוני באחת השכונות הקשות של העיר הגלילית החביבה הזו. אחת התמיהות השוליות יותר שיצאתי ממנה מההתנסות הזו היתה הדימיון הכללי בתכנון המבנים בין שתי השכונות, והפער הזועק בין איכות החיים בדירות האלה, ובעיקר בטיפוח המרחבים הציבוריים וחצרות הבתים, בהם ניכר שהשכונה בנצרת עילית זכתה לתכנון מרחבי נוח בהרבה, אבל סבלה מהזנחה ועזובה מזעזעת.

נזכרתי בזה כשקראתי את הכתבה הזו שעוסקת בהבדלים בין שתי שכונות תאומות מבחינת התכנון, שביניהן תהום חברתית-כלכלית: רמת-אביב בתל-אביב, ורמת-יוסף בבת-ים.

ב–1949 הגיע למדינת ישראל הצעירה אדריכל יהודי־אמריקאי וציוני נלהב ששמו אלברט מאייר, שהיה חלק מקבוצת אדריכלים שתיכננו ערי גנים, בין השאר בארצות הברית. אלו היו ערים ושכונות עם עקרונות שונים מערי הגנים האירופיות — שבהשראתן תוכנן מרכז תל אביב. אחת הדוגמאות של ערי הגנים האמריקאיות היא העיר רדבורן שתיכנן ב–1929 האדריכל קלרנס שטיין. כשמאייר בא לישראל הוא ייעץ לצוות שתיכנן את תוכנית־האב למדינת ישראל. פרלשטיין נפגש עמו והושפע ממנו. "הדמיון בין רמת אביב ורמת יוסף לרדבורן הוא ברור מאוד", אומר מאייר, "כל המתכננים והאדריכלים התבססו על עיר הגנים האמריקאית

למי שפחות מכיר את תחום האדריכלות, אגיד כאן ש"עיר גנים" הוא סגנון תכנון אדריכלי שמשלב בניה פונקציונלית עם תכנון ופיתוח ניכר של המרחבים הציבוריים שבין הבניינים, מה שמייצר את התשתית לאיכות חיים גבוהה מאוד. בארץ השתמשו בו בהיקף נרחב בתכנון שכונות עירוניות ויישובים כפריים בתקופה שבה לגופים השלטוניים היה עניין פעיל ברווחתם של האזרחים יותר מאשר ברווחים כספיים לאנשים פרטיים, כלומר מתחילת ההתיישבות הציונית הממוסדת ועד שלהי שנות ה-70.

היסטוריונית האדריכלות ד"ר דיאנה דולב, שחקרה את עבודותיהם של יהלום וצור, מציינת שמה שהופך את שתי השכונות למעניינות הוא לא הבניינים עצמם, אלא השטחים הפתוחים, הצירים הירוקים ותבנית הנוף שתכננו ליפא ויהלום. "השטחים הפתוחים היו מרכזיים בתכנון, כי הדירות היו קטנות ותכנון הבניינים צנוע, והגינות היו המקום לבלות ולהירגע בו. מין תחליף לחדר אירוח ביתי או סלון. מאז הבניינים התכערו, נוספו להם תוספות, אבל הנוף התפתח וגדל ושמר על איכותו".

אז מה יוצר את ההבדל האדיר בין רמת-אביב לרמת-יוסף? האוכלוסיה כמובן. ויותר מדוייק: הפערים הסוציו-אקונומיים:

האדריכל אבי מאייר […] הוא אחיינו של פרלשטיין, מתכנן שתי השכונות, והוא המשיך את פעילות משרדו. "למרות שהכל מתוכנן כמעט אותו דבר, אותם מבני ציבור, אותם טיפוסי דירות, רואים את ההבדלים ביניהן — כי מה שעושה את ההבדל זו האוכלוסייה" […]

גם הסביבה השונה הנושקת לכל אחת משתי השכונות תרמה להתפתחותן השונה. רמת אביב קרובה לתל אביב ולאוניברסיטה ולכן משכה אליה אוכלוסייה של אקדמאים, שבהמשך הגדילו את דירות השיכון הקטנות לדירות של 200 מ"ר ויותר. לעומתה, רמת יוסף קרובה לבית החולים אברבנאל. "ורחוק רחוק בצפון הדבר האמיתי" — כפי שהיטיב ברי סחרוף לספר בשירו "כמה יוסי", המספר על שכונת רמת יוסף, שנקראה על שם יו"ר הכנסת שפרינצק ושהתערבבו בה כל מיני סוגים של אוכלוסיות: "רומנים, מרוקאים, פולנים". היום גם עולים ממדינות חבר העמים.

והתוצאה, כמו שאומר מנכ"ל עיריית בת-ים:

מנכ"ל עיריית בת ים, ארז פודמסקי, ממש לא מתפעל משטחים פתוחים. "הנושא של מרחב ציבורי הוא יותר תרבותי מפיזי […] התושבים ברמת יוסף לא יודעים להתמודד עם השטחים הפתוחים. גם השטח הפתוח הציבורי זה יותר מדי מבחינתם, אז בטח שהשטחים הפתוחים הפרטיים שבין הבניינים. אלה מדבריות ואני צריך לחשוב לאן אני מוציא את האנרגיה ואת הכסף הציבורי. בתל אביב מספיק שתיתן לתושבים את ההזדמנות והם יטפלו בשטח"

תרבותי. בטח תרבותי. הכל בגלל "התרבות" של משפחות מצוקה. בשכונות כמו רמת-יוסף או בנצרת עילית ושאר "ערי-פיתוח" ההורים (או ההורה הבודדת), עובדים המון שעות, אז אין להם זמן לטפח את הגינות. תרבות שכזו. ולמרות כל שעות העבודה האלה, אין להם גם מספיק כסף בשביל לשלם לועד הבית סכום מספיק גבוהה בשביל להעסיק גנן, כמו שנעשה בחצרות הבתים היפות שבין כיכר המדינה לרחוב ארלוזורב. גם זו תרבות. וכמובן שפערי התרבות האלה ישפיעו גם על היכולת להקדיש מחשבה לעתיד השכונה:

ההבדל בין רמת אביב לרמת יוסף מתבטא כאמור גם במידת שיתוף התושבים בתוכניות העירייה. בתל אביב, באופן חסר תקדים, במשך תקופה ארוכה ערכה האדריכלית ענת צ'רבינסקי מפגשי שיתוף עם תושבי רמת אביב. אחד המפגשים נערך במאי 2013 והגיעו אליו 150 תושבים שנחלקו לקבוצות וכתבו את דרישותיהם. […]  הבקשות הוטמעו באופן כזה או אחר במסמך המדיניות שהכינה צ'רבינסקי. לעומת זאת, למפגש תושבים ברמת יוסף שערכה עיריית בת ים לפני מספר שבועות, ובו הוצג תיק השימור שערך גרואג לשכונה, הגיעו כעשרה תושבים בלבד. כמה תושבים שדיברנו איתם בשכונה, אמרו שכלל לא ידעו על האירוע.

התחושה שלי, בעקבות שוטטות רגלית נרחבת באזור מרכז תל-אביב ובנצרת עילית (ובעוד כמה מקומות), היא שבהרבה מקרים שכונות הפריפריה תוכננו באופן מצויין. אולי מפתיע אפילו עד כמה התכנון היה איכותי ובנה את הפוטנציאל ליצירת חיים קהילתיים חזקים באיכות חיים גבוהה מאוד: גינות בין הבתים, מתקני פנאי, שבילים להולכי רגל, מרכזים מסחריים קטנים, מבני ציבור נגישים.

אם רק לא היה את הפער הכלכלי-חברתי הזה, שמצליח להפוך שטחים ציבוריים, גינות ומתקני שעשועים לחורבות קוצים וערימות אשפה, ואיכות חיים למצוקה. אם לא היה את הריכוז הכלכלי במרכז ואת הריבוד הכלכלי חברתי המותאם, שהופך את הפריפריה הישראלית למה שהיא היום, במקום היופי שהיא יכלה להיות.

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “תכנון אדריכלי לעשירים ולעניים

  1. אבשלום, אם אתה מתעניין בנושא אני ממליץ לך לקרוא את ספרה המפורסם של ג'יין ג'יקובס "חייהן ומותן של ערים אמריקאיות גדולות". בספר היא שוטחת את התזה שלה שיש דבר כזה שנקרא "יותר מדי שטחים פתוחים". לא מדובר כאן על רמה כלכלית או על תרבות אלא התנאים הדרושים ליצירת עירוניות איכותית וקהילה חזקה. כדי לייצר עירוניות וקהילה נדרשים בראש ובראשונה צפיפות ועודף שטחים פתוחים מקשה על היכולת לייצר אות אותה הצפיפות. עוד עולה כי השטחים הפתוחים, גם כשהם לא מוזנחים הם המרחבים הפחות בטוחים בעיר וכי באופן כללי התושבים (והילדים) מעדיפים לשהות ברחובות ובכיכרות הומי אדם.

    • אני חושב שהמושג "שטחים פתוחים" דורש חידוד. הכוונה היא לא דווקא לפארקים טבעיים, אלא בהחלט גם לכיכרות וכו'. לגבי צפיפות – בתחושה שלי זה עניין לא פשוט, כי מרכזים עירוניים אורבניים מהסוג שאתה מתאר נשענים עד כמה שאני מבין על ערים גדולות וצפופות. בישראל נניח יש אחד כזה בת"א, אזור מסויים בירושלים, ואזור מסויים בחיפה (והם למשל בעייתיים מאוד לילדים קטנים בגלל הצורך המתמיד לחצות כבישים). פחות או יותר כל שאר המקומות לא מצליחים ליצור את הצפיפות הזו גם כשהם ערים. השכונות העירוניות החדשות וערים כמו מודיעין למשל, עד כמה שאני מבין, הן סיוט תכנוני שמשלב את החסרונות של מגורים עירוניים ביחד עם צורך הכרחי ברכב פרטי כמו בפרברים. לעומת זאת רשת תחבורה ציבורית (ושבילי אופניים טובים) יכולה לאפשר נגישות מתאימה, כאשר מתקיים גם ביזור שבו פונקציות מסויימות מתקיימות ברמת השכונה, ואחרות ברמה עירונית. למשל, בנצרת עילית יש פריסה יפה של מתנ"סים שכונתיים קטנים, ומתנ"ס עירוני גדול שבו נמצא אולם המופעים, הספרייה וכו'. יש בה למשל דוגמא מצויינת של רחוב טבעת של בנייני דירות גדולים, כשבמרכז הטבעת יש מועדונית לילדים, מרכז חברתי למבוגרים, בית כנסת, גן משחקים, מדשאות ומרכז צעירים. במרחק של 2-5 דקות הליכה יש מרכז מסחרי פתוח עם כל סוגי החנויות הקטנות שאפשר לדמיין בערך. תכנון עירוני מופלא. הבעיה היא שהבלוקים מלאים בדיס-פרופורציה של דיור ציבורי לקשישים ומשפחות מצוקה…

      • מרקמים צפופים נבנו במקומות אלו בגלל שאז שלטו בכיפה תפיסות תכנון שראו בעירוניות דבר חיובי. רוב הערים והשכונות בישראל נבנו בתקופה בה עירוניות וצפיפות נחשבו מגונים. בתקופה זו גם התעצבה גם מערכת התכנון במדינה. לכן, למרות שהתפיסה של ערי גנים כבר אינה שולטת בכיפה, דרכי החשיבה שלה מוטמעות במערכת התכנון שממשיכה לייצא שממות אורבניות כמו מודיעין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s