Sometimes I feel Like I don't have a partner

מה יש לאחד מבכירי הבכירים של הרש"פ להגיד לעם ישראל, ומה אפשר ללמוד מכך שמדובר באוסף של שקרים שמבוסס על דה-לגיטימציה יסודית של הציונות, שהתפרסם, כמובן, במעוז ה"שמאל" בתקשורת.

סאיב עריקאת, הנושא ונותן העיקרי מטעם אש"פ מאז שהחל התהליך המדיני ב-1991, פרסם בחודש מאי מאמר ב"הארץ", עליו הוא חתום כמזכ"ל אש"פ. במוקד המאמר הטענה שישראל "חייבת להכיר בנכבה", ולצד ההשוואה המרנינה לפיה "בזמן שזכות השיבה של הפלסטינים נשללת לחלוטין רק משום שהם אינם יהודים, כל יהודי בעולם יכול להפוך לאזרח ישראלי", הוא מציג את הנראטיב הפלסטיני המקובל לפיו (ההדגשות שלי):

כאשר הציונים באו לפלסטין חי כאן עם אחר. לפני יותר ממאה שנים נשלחה לפלסטין משלחת ציונית, והדיווח שלה משקף עובדה זו: "הכלה יפה אבל היא נשואה לאיש אחר". מאוחר יותר גובשו תוכניות לגרש את אוכלוסיית פלסטין. מיליוני פלסטינים עדיין משלמים את המחיר על "הצהרת בלפור", ההבטחה הקולוניאליסטית של הבריטים. שום אומה בעולם לא היתה מוכנה לקבל עסקה חשאית ואפלה כזאת, שחרצה את גורל הפלסטינים לטובת מעצמה זרה, והתכוונה למחות את נוכחותם ואת זהותם ממולדתם.

הפסקה הזו היא מופת לשקרים וסילופים, שלצערי נתקלתי בו לא אחת במפגשי עם תעמולה פלסטינית רשמית יותר ופחות. למשל:

א. סיפור המשלחת הציונית ודימוי הכלה הוא חביב ופופולרי , אבל נטול מקור היסטורי. ייתכן, דרך אגב, שמקור ההשראה הוא מאמרו של יצחק אפשטיין "שאלה נעלמה". כדי להוכיח עד כמה השאלה היתה לא נעלמה, המאמר התפרסם בקיץ 1907, במקביל להחלטת ההסתדרות הציונית להתחיל לפעול בארץ ישראל. בכל מקרה, אפשטיין כתב:

צריך להודות, שעד עתה ״טעינו בכתובת״, כדי לרכוש את ארצנו פנינו אל כל הכוחות, שיש להם יחס כל שהוא אליה, לקחנו דברים עם כל המחותנים, אך את החתן בעצמו שכחנו: העלמנו עינינו מאדוני־הארץ האמתיים.

לכאורה, הרי לכם "הודאה" של אפשטיין בחטאי הציונות ובהיותם של הערבים אדוני הארץ. רק שבמשפטים הבאים הוא כותב:

מבלי זלזל בכל אלה שיש להם נגיעה בארצנו וביחוד בממשלתה, עלינו לפעול ביותר על העם הערבי, ובקרבו עלינו לכוון את מעשינו ביותר אל מפלגת־הפלחים[1], הישרה והמרובה משאר המפלגות. המעשה החשוב ביותר, שאנו יכולים לעשות בנידון זה, הוא — הרמת מצב החוכרים והפלחים, היושבים על הקרקעות שנקנה. יותר שנוסיף לקנות אדמה ולהיטיב לעובדיה, יותר ירבו הרוצים למכור את אדמתם לנו, יותר תחזק השפעתנו בארץ ויותר תגדל הכרת תועלתנו ונחיצותנו.

אבל גם בערים יש לפנינו כר נרחב לפעולה. נפתח לרווחה ליושבי הארץ את מוסדותינו הצבוריים: בתי־החולים, בתי־הרפואות, בתי־הספרים ואולמי הקריאה, בתי־המאכל הזולים קופות החסכון והמלווה; נערוך דרשות פופולאריות מחזות ונשפי־זמרה לפי רוח העם ובלשונו; נתן בבתי־ספרנו מקום חשוב ללשון הערבית ונקבל אליהם ברצון את בני הערביים; נפתח את גני־הילדים לעולליהם ונביא בזה טובה רבה להמשפחות העניות — טובה כלכלית, היגיינית ועוד יותר — רוחנית ומוסרית.

[1] ״מפלגת הפלחים״ — במשמעות של קבוצה, מעמד.

ב. עריקאת טוען שאח"כ גובשו תוכניות לגרש את אוכלוסיית פלסטין. מיותר לציין שתוכניות כאלה לא גובשו, ורעיון חילופי האוכלוסין (או "טרנספר") הועלה ע"י הבריטים בשנת 1937, כמרכיב בהגיון לפיו אם מחלקים את הארץ, מחלקים אותה בין יהודים וערבים, ולא בין ערבים לבין ערבים ויהודים. (חלוקה שדורשת הלאומיות הפלסטינית מ-1991 ועד עצם היום הזה, כשהיא לא מעדיפה מדינה אחת).

ג. עריקאת טוען שהפלסטינים משלמים על הצהרת בלפור שהיא "הבטחה קולוניאליסטית", אפלה וחשאית. נוח לו להתעלם מכך שלמרות שהצהרת בלפור פורסמה בגלוי, לא היה לה שום תוקף רשמי מעבר להצהרה. מה שבהחלט זכה לתוקף היה כתב המנדט, שניתן בצורה לא חשאית בכלל ע"י "חבר הלאומים" (והתוקף שלו אושרר עם הקמת האו"ם לאחר מלה"ע II). בכל מקרה, לא ברור לטובת איזו מעצמה קולוניאלית ניתנה הבטחה זו. מה שכן ברור, שהבעיה של עריקאת עם הציונות לא מתחילה בנכבה של 1948, אלא בעצם הרעיון של הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (במשפט העמים), והרעיון הזה דרך אגב, בהחלט עומד ביסודם הן של כתב המנדט שקיבלה בריטניה על פלשתינא, והן ב"פרוגרמת באזל" – המצע היסודי של התנועה הציונית.

ד. לפי עריקאת, אותה עיסקה מדוברת נועדה למחות את נוכחותם וזהותם של הפלסטינים ממולדתם. בדומה למה שכתבתי בסעיף ב', גם כאן מדובר בטענה אבסורדית, ואני ספק אם תמצאו ציוני אחד שהתבטא באופן כזה, בוודאי לפני 1948.

***

ועכשיו לשורות התחתונות:

שורש העניין בנראטיב הפלסטיני שמציג עריקאת (וזה למיטב ידיעתי הנראטיב הרשמי והרווח של אש"פ והרש"פ, על מערכת החינוך שלה, וגם של חלקים ניכרים בקרב הערבים-אזרחי-ישראל), היא שאנחנו לא נמצאים בסכסוך אותו צריך לפתור בפשרה, אלא שהציונות היא עוול היסטורי שממנו סובלים הפלסטינים, ואותו צריך לתקן. ומכאן לב העניין: עריקאת טוען שישראל חייבת להכיר בנכבה, אבל זו לא הנקודה. בחברה הישראלית לא חסרה הכרה בנכבה. מעבר לפעילות של ארגון "זוכרות" (ארגון פסול לטעמי, בעיקר בגלל שהוא כולל במפת הנכבה ללא הבחנה גם יישובים שאדמותיהם נקנו בכסף מלא שנים רבות לפני 1948) שאותה מזכיר עריקאת, הרי שסיפור החורבן והפליטות של הערבים-נתיני-פלשתינא נחקר בישראל באופן מקיף למדי (למשל ע"י ההיסטוריון בני מוריס), והוא חלק מתוכנית הלימוד הרשמית של מדינת ישראל. המחלוקת בין הציבור הציוני ללאומיות הפלסטינית לא נוגעת להכרה בנכבה אלא לאחריות עליה. הלאומיות הפלסטינית דורשת מהצד הציוני לקבל עליו אחריות מלאה, והצד הציוני מסרב, גם בגלל שלתפישתו (שלה אני שותף כמובן) הלאומיות הפלסטינית נושאת גם היא באחריות כבדה לטרגדיה של 1948, וגם בגלל החשד הסביר שתביעת ההכרה היא צעד ראשון בדרך לתביעת התיקון, בדמותה של תביעת השיבה.

המאמר הזה של עריקאת, והנכונות שלו להשתמש בשקרים בוטים בפניה אל הציבור הישראלי, מעידים לטעמי הרבה על הסיכוי לפשרה עם התנועה הלאומית הפלסטינית כל עוד זו אוחזת בנארטיב הקורבני הרואה בציונות עוול שדורש תיקון ולא שותף עתידי לאחר שתושג פשרה. אני תוהה על הבחירה שלו (שהיא חלק ממגמה רחבה בתקופה האחרונה ברש"פ) לפנות עם הנראטיב הזה אל הציבור הישראלי מעל דפי "הארץ". אני לא בטוח האם היא משקפת חוסר הבנה של הציבוריות הישראלית, או רצון מודע לנכר אותה. אני תוהה גם על החלטת המערכת של "הארץ" לפרסם את הדברים האלה ככתבם, ללא פרשנות והתייחסות לתוכן הדברים (שבועיים לאחר הפרסום, התפרסם ב"הארץ" מאמר תגובה של שלמה הלל). האם הוא התפרסם מתוך הסכמה עם תוכן הדברים? האם התפרסם כדי לחשוף את הציבור לעמדת ההנהגה הפלסטינית? האם הזיהוי של העיתון כגוף תקשורת "שמאלי" מביא אותו לדברר את התעמולה הפלסטינית?

החשד הלא מספיק מבוסס שלי, הוא שהרש"פ ניזונה באופן לא פרופורציונלי ממפגשים עם אנשי "שמאל רדיקלי" לא-ציונים שאימצו את הנרטיב הפלסטיני לגבי הציונות ועם קהל שוחר שלום שאינו ביקורתי מספיק ומתרשם מעצם השיחה עם הפלסטינים, ולכן ממשיכה לפנות אל הציבור הישראלי באמצעות עולם מושגים ותפישות שמדבר אל הקהל הזה, אבל ממשיך לנכר את הציבור הציוני (שמאותה הסיבה מנוכר לאותם אנשי "שמאל"). אחד הגילויים המסקרנים של התופעה הוא האימוץ של הנראטיב של האקטיביזם המזרחי הלא-ציוני על ידי דוברים ברש"פ (וגם ע"י אנשי בל"ד), תוך התעלמות מהייצוג הזעום של הנראטיב הזה בציבור היהודי, ואפילו בציבור יוצאי ארצות האסלאם, שאליהם הוא מתיימר לפנות.

בכל מקרה, זה הפרטנר מולו אנחנו מתנהלים, לפחות כל עוד הראיס שכהונתו פקעה[2] נושם באופן עצמוני ומנהל את הרש"פ באמצעות כספי התרומות שהיא מגייסת. כשזה יגמר, יפתח מגוון רחב של אפשרויות חדשות לגמרי, לטוב ולרע.

***

[2] אני מתכוון כאן לזה מהמוקטעה, ולא לזה ממפלגת העבודה.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “Sometimes I feel Like I don't have a partner

  1. מאוד מאוד מדויק. אני חייב להודות אישית על המאמר כי הוא מצליח לתמצט בתמצוט בליל מחשבות שהיה לי בראש בשנה האחרונה סביב הנושא

  2. מעידים לטעמי הרבה על הסיכוי לפשרה עם התנועה הלאומית הפלסטינית …..התכוונת: על הסכוי הנמוך או חוסר הסכוי
    תענוג לקרוא. עכשיו תריך לתרגם את זה ולשלוח למשרד החוץ של ארה"ב וכל מדינות אירופה.

  3. אגב אנשי השמאל, הוא מופיע בסדרה 'כביש 90' של מודי בראון ששותה בצמאה את כל הדברים שלו בלי להתעמת איתם

    • מילא הוא, אני זוכר איזה גל של התלהבות מכך שעריקאת אמר שם שהבעיה של ישראל היא שהיא לא הוגנת, ולכן היא מפחדת מהפלסטינים. ראוי לציין שהוא אמר את זה כמה דקות אחרי שהוא טען שהוא כנעני, זה הנראטיב שלו, ולכן הוא לא יכול להכיר במדינה יהודית, כי זה דורש ממנו לוותר על הנרטיב שלו.

  4. אבשלום,
    הצהרת בלפור הייתה חשאית ואפלה לא מבחינת הפרסום שלה, שבוודאי היה נרחב, אלא מבחינת האופן שבו היא התגבשה בין הממשלה הבריטית לנציגי התנועה הציונית הקטנה, מבלי לשאול את האוכלוסייה הערבית שבזמנו – להזכירך – היוותה עדיין את הרוב המכריע של אוכלוסיית הארץ, בערך 90%.
    לא סתם בפסקה השנייה של ההצהרה מובאת ההסתייגות, לפיה ההצרה לא תפגע בזכויות 'האזרחיות והדתיות' של 'עדות לא יהודיות' בארץ. מה לגבי זכויות פוליטיות? מה לגבי זכויות לאומיות ומדיניות? ברור שהערבים שקוראים את זה מרגישים שמוחקים אותם, והעובדה שאותה הרוח שורה על כתב המנדט שגם הוא נכתב מעל ראשם אינה מנחמת אותם.

    אגב, כבונדיסט הייתי מוסיף שהצהרת בלפור הייתה חשאית ואפלה גם מבחינת מרבית העם היהודי, שהציונים ראו את עצמם ופעלו כמייצגים שלו מבלי שיהיה להם באמת מנדט לכך. השר היהודי היחיד בקבינט הבריטי שידע על הדיונים בהצהרה התנגד לה בתוקף, וכנראה שבזכות התנגדותו נכללה בה גם ההבטחה, שאין בהצהרה כדי לפגוע 'בזכויות ובמעמד המדיני (!) של יהודים בכל ארץ אחרת'.
    אנחנו ראינו כמה ההבטחה הזאת הועילה.

    אני מאוד ממליץ מאוד לקרוא את הפרק שכתב אבי שליים: The Balfour Declaration and its Consequences
    בספר (2005): Yet More Adventures with Britannia: Personalities, Politics and Culture in Britain

    אני חושב שיש לי עותק מצולם איפשהו ואם תרצה אשמח לסרוק ולשלוח לך.

    • מבלי לשאול את האוכלוסיה הערבית? אני רוצה להזכיר שבזמן שהתגבשה הצהרת בלפור (שהיא המסמך הפחות רלוונטי, לעומת כתב המנדט), פלשתינא-א"י לא היתה קיימת כלל כיחידה פוליטית אחת (וחישובי האוכלוסיה בה נעשים בדיעבד), ולאוכולוסיה שלה, שלא ראתה בעצמה יחידה לאומית ייחודית לא היו כלל מוסדות פוליטיים מייצגים, שהרי כולם היו נתינים של האימפריה העות'מנית, בדומה לתושבים של האזורים השכנים. אז את מי בדיוק היו אמורים לשאול? זו גם התשובה לגבי הזכויות הפוליטיות, הלאומיות והמדיניות – בכל המרחב הזה לאף אחד לא היה ברור (ורובם הניחו שלא) שתתגבש יישות פוליטית ערבית פלסטינאית מקומית, וחשוב להזכיר שחלקים ניכרים בציבור הערבי המקומי המשיכו להתנגד ליישות כזו במשך עשרות שנים מאוחר יותר, בשם הלאומיות הפאן-ערבית.
      ובכל מקרה, למה שלכ-700 אלף התושבים שנמצאים בנקודת זמן אקראית בתחום גאוגרפי שגבולותיו לא ברורים וזהותו לאומית-פוליטית לא ממש קיימת תהיה בכלל זכות וטו על פיתרון או החמרת מצוקותיו של עם בן כ-16 מיליון איש שאתגר קיומו בארצות פזורתיו מהווה סוגיה שמטרידה את המערכת הפוליטית המערבית כולה, שיש לו זיכה היסטורית לארץ-ישראל, ושמוכיח בפועל את מחוייבותו לשמור על הזכויות האישיות והאזרחיות של האוכלוסיה המקומית?
      לטענתך כבונדיסט שהודר מהדיון על הצהרת בלפור, אני חושב שמיותר לציין שהתנועה הציונית לא ראתה את עצמה כמייצגת העם היהודי כולו, אלא כגוף המייצג (והוא היה מייצג מאוד, כולל בחירות שיוויוניות וזכות בחירה לנשים) של היהודים הציוניים, כלומר אלה שרואים בעם היהודי עם ששואף להגדרה עצמית בחלק ממולדתו ההיסטורית (כמו שהבונד ייצג את הדוגלים בפתרון שהוא הציע, ולא את "העם היהודי"). בכך היא התכוונה *להציע* פיתרון ליהודים "שאינם רוצים או שאינם יכולים להתבולל במקום מושבתם" (הרצל), שיהיה זמין ליהודים מתוך בחירה. זו גם הסיבה שבגללה הוכנס הסעיף לגבי שמירת זכויותיהם האישיות והאזרחיות (אבל כמובן שלא הלאומיות-פוליטיות) של היהודים במדינות אחרות, עבור מי שיבחר להשאר שם. הציונות לא היתה צריכה "מנדט" לפעולה מאף אנטי-ציוני, ולהפך. כל אחד עשה כל שביכולתו.
      אם אתה חושב שהפגיעה בזכויות ובמעמד המדיני (כלומר, בזכות לאזרחות שווה) של היהודים במקומות אחרים (בעיקר באירופה) שקרתה מאוחר יותר קרתה בגלל הציונות – תנחומי.

      • אני נחנקתי כמעט מבעתת גיחוך בקטע של ״אני כבונדיסט״… שמע, כמה שאינשטיין צדק לגבי אינסופיותו של הטימטום. אני כבונדיסט. אללה יסתור. אני כלויאליסט חושב שזה שלא שיתפו את עבדול חמיד בדיונים על הקמת פתח תקווה זה שורש העוול הציוני. ויש לי מכר שהוא חזליסט ותובע את עלבונו של ריבז על התעלמות ממשנתו במדינת היהודים. כסילי ואווילי כל הארצות – התאחדו!!! אני כבונדיסט. נו שוין. א יידישע קאפ.

      • אבשלום,
        כדי להבין את הסיפור כאן צריך לצאת קצת למקרו-היסטוריה. הרעיון הקולוניאליסטי והאימפריאלי החל לאבד את הלגיטימיות שלו דורות רבים לפני סוף מלחמת העולם השניה, עם מלחמות השחרור של הקולוניות באמריקות ובמקומות אחרים. במקביל, הנצה שאלת הסדר שיחליף אותו, כשהתשובה הנורמטיבית שהלכה והתגבשה הייתה מדינת-הלאום הריבונית. אני סבור שחלק גדול מההצלחה שלה זכה הרעיון נבע לא משלמותו הפנימית (לדעתי הוא פגום מהיסוד) אלא מהעובדה שבתנאים של סחר עולמי אוכלוסיות הליבה של האימפריות גילו שהם יכולים להנות מהדיכוי והניצול של אוכלוסיות רחוקות גם בלי לשלוט עליהן באופן ישיר. כך, למשל, בריטניה המשיכה להנות מפירות העבדות בדרום ארה"ב גם לאחר שהשתחררה מעול השליטה בקולוניות שם וגם לאחר שבריטניה אסרה בתחומה את העבדות. וכך, ככלל, עד היום משאבי הטבע ופירות עבודת הכפיים ממשיכים לזרום ממה שפעם היו הקולוניות לשווקים של מה שפעם היו האליטות האימפריאליות דורות רבים אחרי שהאימפריות פורקו וחולקו.
        באזור שלנו, בשנת 1911 כבר התחיל לצאת בביירות עיתון ערבי בשם 'פלסטין', וכמובן שלאף אחד לא היה ברור בזמנו מהם הגבולות של האזור הזה או איך הם יתעצבו בעתיד. כפי שאתה כותב בצדק רב, הפאן-ערביזם נראה לרבים באזור כתשובה העדיפה, למרות שגם את גבולותיו ואת דמותו היה קשה להם, מן הסתם, להגדיר.
        אתה צודק גם שכתב המנדט היה חשוב מהצהרת בלפור, וכאן שוב, אנחנו נזקקים למקרו-היסטוריה. כי מה היה הרעיון שעמד בבסיס שיטת המנדט? שה'עמים' שישבו באותן טריטוריות שבהם ניתן המנדט אינם בשלים עדיין לשלטון עצמי ולכן המנדט הוא מעין שלב מעבר שבו מדינת-לאום ריבונית וגדולה 'חונכת' מדינת-לאום צעירה.
        בדיוק מההיגיון ומהנראטיב הזה עולה (בעיקר בקרב הערבים, כמובן) הציפיה שלערבים שבפלסטין הייתה צריכה להינתן האפשרות להשפיע על עיצוב עתידם שלהם – אפשרות שלא ניתנה להם כשהקבינט בלונדון (בלונדון!) החליט כי בפלסטין יתממש הפיתרון הלאומי של העם היהודי 'חסר הבית'. ההחלטה הזאת, שהתקבעה בכתב המנדט, התקבלה 'מעל לראש' של ערביי המקום, שכבר ב- 1919 כשהם מתחילים להבין מה קורה הם מתכנסים כתגובה לקונגרס הערבי-פלסטיני הראשון. למרות שבקרב משתתפי הקונגרס בהחלט לא הייתה הסכמה על סוג המדינה הערבית שצריכה לקום – היה קונצנזוס מלא לגבי התנגדות לציונות שנתמכה ע"י האימפריה הזרה. אתה יכול לא לאהוב את זה, אבל אינך יכול לטעון שהדברים משוללי היגיון *אם* אנחנו מקבלים את הנחת המוצא שחלוקת האנושות וכדור הארץ למדינות-לאום *ריבוניות* היא מעשה הגיוני וטבעי ואפשרי ורצוי או פשוט מחויב המציאות.
        אני, חשוב להבהיר, חולק באופן יסודי על הנחת המוצא הזאת, המשותפת לאנשי התנועה הציונית, התנועה הלאומית הפלסטינית, והתנועות הלאומיות האירופאיות. בהמשך לפסקה הראשונה שכתבתי, למרות שאני יכול בקלות להבין את סיבת קיום השאיפות הלאומיות בקרב קבוצות שמדוכאות ונרדפות על רקע לאומני, אני סבור השאיפות הללו לא באמת משרתות בצורה הטובה ביותר את האינטרסים הרחבים שלהם. פדרליזם עולמי היה משרת אותם הרבה יותר טוב, אבל בניגוד לאידאל של 'עצמאות לאומית', לפדרליזם עולמי הייתה הרבה פחות תמיכה בקרב האליטות האימפריאליות, למעט כמה שנות חסד מעטות בין מלחמת העולם השניה למלחמה הקרה.

  5. אבל חשוב בהרבה מעניני הבונדיזם המאוחר (אגב, האם יש כבר הכרעה בעניין עליו קיבלה הועידה הרביעית של הבונד את החלטת הנייטרליות שלה? למי שלא זוכר, זה היה ב-1900. הרבה לפני ששלוימל'ה זנד נולד. ועידת הבונד לא הצליחה להכריע אם יש או אין דבר כזה עם יהודי, ולכן היא החליטה שלא להחליט. יש התקדמות בתחום? אפשר כבר לברך על המוגמר? יש? יש? יש עם יהודי??). על שאלתך אבשלום מדוע העיתון הדגול מפרסם את הדברים הללו, נתן תשובה כבר לפני יותר משלושים שנה (והוא לא היה היחיד וקדמו לו אבל לא משנה כרגע) זיאד אבו-זיאד, עוד אחד "מהמתונים של אש"ף" כהגדרת ויקיפדיה ושאר פרשנים. את הדברים שאני מביא כתב עמוס כרמל שכנראה אפשר לסמוך עליו גם בעניין זה, בגליון דבר מיום 25 במאי 1983:
    "שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה".
    אש"ך הוא היצואן, והיבואן הוא 'הארץ' ומה שמשום מה מכונה כאן 'שמאל' (כשלמעשה מדובר במקרה הטוב בבעלי עמדות תלושות מהמציאות – "אני כבונידסט", ענק. הנה שוב, אני מתחיל להנות, יש בזה משהו תראפויטי: "אני כבונדיסט" – ובמקרה הרע בבעלי עמדות גזעניות שהרי ביסוד מה שמכונה כאן 'שמאל' עומדת שלילה מוחלטת של זכות ההגדרה העצמית של עם מסויים, מומצא, כן, מומצא, בוודאי מומצא, בסדר, ובכל זאת, שלא לדבר על עמדות הדוגלות באלימות ומצדיקות אותה)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s