על סדר היום: עובדים, רפואה ודיור, גז, ירקות וכפירה בכנסיית הניאו-ליברלים

מקבץ עניינים מעניינים מהימים האחרונים, כולל דברים גלויי לב ממשרד האוצר, כיוון מעניין להסבר פרשת יעלון-ליברמן, והמקבילה הכלכלית של הודעה אפיפיורית שמקבלת את הטענה שמריה לא היתה בתולה. או לפחות בחלק מהמקרים לא היתה בתולה…

א. עובדים – בנמל חיפה קרה בשבוע שעבר דבר מעניין: ההסתדרות אישרה פיצול של ועד עובדי התפעול בנמל, ועכשיו עובדי התפעול ייוצגו ע"י שני ועדים שונים, האחד לעובדים הותיקים יותר (דור א'), והשני לותיקים פחות (דור ב'). הרקע לעניין הוא המו"מ שמנהלים העובדים בנמל מול המדינה על תנאיהם במסגרת הרפורמה שמובילה הממשלה וכוללת בניית נמל מתחרה. העובדים הצעירים יותר טענו שהועד דואג יותר מדי לתנאי הפרישה של הותיקים על חשבון הביטחון התעסוקתי של העובדים הצעירים. ככלל, פיצול של ועד עובדים נראה לי צעד שלילי, שמקטין את יכולת הארגון וההשפעה של העובדים. במקרה הספציפי הזה, הוא כנראה מעיד על בעיה בייצוגיות של העובדים בועד, שלא השכיל להוביל הסכם שיתחשב בצרכים השונים של קבוצות עובדים שונות בתוכו, ויתן פיתרון גם לאלה וגם לאלה. הגדלת הייצוגיות בועדים היא יעד חשוב מאוד מאוד בפני עצמו. המחלוקת הזו שהובילה לפיצול היא בעיני גם עדות נוספת לבעיה היסודית של יצירת סיטואציה של "פיצול מעמדי" של עובדים באותו מקום עבודה, בהבחנה ל"דורות" שונים שמקבלים תנאי העסקה שונים. במקרה הזה, אני מבין שפיצול הועד הוא המחיר שמשלמים עובדי הנמל הותיקים על החטא הקודם של הסכמה ליצירת הסדרים שונים לעובדים שונים באותו מקום עבודה. בכל מקרה, הסכם הוגן של המדינה מול העובדים צריך לקחת בחשבון את הצרכים השונים של קבוצות עובדים שונות, ולתת לכל אחת מהן מענה מתאים (לותיקים חשובים יותר תנאי הפרישה, לצעירים חשובים יותר המשך ההעסקה ותנאיה).

ב. משרד האוצר על דיור, רפואה והשלטון העצמי שלו – עוד בשבוע שעבר, ראש אגף התקציבים באוצר, אמיר לוי, אמר כמה דברים מעניינים בכנס של מכון גולדה מאיר שעסק במדיניות ציבורית. למשל (הדגשות שלי):

1) על הרפואה בישראל הוא אמר, שהרפואה הפרטית הורסת את הרפואה בישראל (למטרות רווח כמובן):

אחת המטרות של משרד האוצר היא לצמצם את הרפואה הפרטית, שהגיעה למימדי ענק, והפכה לשוד. […] הרפואה הפרטית יוצרת מצב שבו כל ישראלי משלם יותר על שירותי הבריאות ומקבל פחות. הרפואה הפרטית גוזלת משאבים ורופאים מהרפואה הציבורית ויוצרת מצב שבו יש שתי מערכות רפואה מקבילות שאף אחת מהן לא יכולה לענות על הצרכים של החולה – בזאת יש תורים שלא מאפשרים לה לתפקד ולזאת אין אפשרות לשרת את כולם.

2) על משבר מחירי הדיור הוא אמר שהוא לא קורה סתם (כלומר, אמר את האמת היסודית והמושכחת, שהמשבר של הרוב הוא הרווח של המיעוט), והמפתיע הוא הפיתרון שהוא מציע (אמנם בקנה מידה שרחוק מלהספיק), למרות ההסתייגות בסוף:

יש שיח שאומר שכאילו רוצים שמחירי הדיור ירדו. אבל יש שכבה שלמה באוכלוסייה שנהנית מהתייקרות הדיור, בנוסף למגזר שלם של קבלנים ויזמי בנייה שמרוויח מהם. זאת, בגדול, הסיבה שיש צורך בפתרונות ציבוריים למצוקת הדיור, שאחד מהם הוא דיור ציבורי. אנחנו פועלים לצמצום מצוקת הדיור באמצעות כמה כלים שונים […]

פתרון נוסף שבא לידי ביטוי בתקציב האחרון הוא בנייה של 2,600 יחידות דיור קטנות במימון ממשלתי בשיתוף הסוכנות היהודית, באמצעות חברות אאוטסורסינג, אבל במימון ציבורי מלא, ורכישה של 700 דירות. זאת כדי לקצר את התורים הארוכים של הזכאים שממתינים לדיור ציבורי. […] אבל אנחנו חושבים שהממשלה צריכה להיות מי שמתכננת ומובילה את המדיניות ולא מי שמבצעת.

3) על מטרות האוצר, מסתבר מדבריו שנוספו גם מטרות חברתיות. להערכתי המניע הוא המחשבה שהמטרות האלה משרתות את מטרת העל של האוצר (צמיחה), אבל לפעמים גם שלא לשמה באים לשמה (כבר כתבתי על זה בעבר כאן), ואני לא בטוח שקולות כאלה היו נשמעים מכיוון האוצר עד לפני כמה שנים:

חלק מהיעדים של משרד האוצר כיום הם, לצד היעדים של יעילות פיסקאלית ויעילות בעבודת המגזר הציבורי – הקטנת אי-השוויון, צמצום העוני, כניסת אוכלוסיות חלשות לשוק העבודה, חיזוק התחבורה הציבורית, מס הכנסה שלילי, ופתרון בעיות דיור. אנחנו לא מקבלים את התפישה שאומרת שיש מצד אחד כלכלה ומצד אחד חברה, אנחנו מחויבים גם לכלכלה וגם לחברה.

4) אבל כדי להוכיח שדברים לא משתנים כל כך מהר, גם כשבמקרה משתמשים בהם לטובה, אמיר לוי מספר לנו שבאוצר כמו באוצר, יודעים טוב יותר מהממשלה, ולכן כשהממשלה מנחה אותם לעשות משהו מסויים ולא מתאים להם לריב על זה ברעש גדול, הם פשוט אומרים "טוב, בסדר" והולכים לעשות את מה שהם מבינים.

אנחנו התנגדנו לתקציב הדו-שנתי, אבל מעבירים תקציב דו-שנתי כי כך החליטה הממשלה. התקציב יהיה דו-שנתי אבל יהיו נקודות עצירה אחרי שנה שבהן אפשר יהיה לחשב אותו מחדש ולהתאים אותו למצב התקציבי בפועל, כדי שלא ניקלע שוב למצב של גירעון. 

למי שלא הבין – לוי אומר שהממשלה הנחתה אותם לבנות תקציב דו-שנתי, וזה לא מצא חן בעיניהם, אז הם בונים תקציב לשנתיים שיחושב מחדש בעוד שנה.

ג. ירקות – בעקבות פסטיבל השיווק הישיר של החקלאים שנעשקים ע"י רשתות השיווק, כתב דה-מרקר יצא לבקר בשוק הסיטוני, וגילה שמעבר למפלצת הריכוזיות שנגדה נלחם דה-מרקר בגבורה, הסוחרים בשוק מזהים עוד כמה גורמים (שהוא לא צפה) לבעיות החמורות של החקלאות ושיווק התוצרת שלה (גם כאן ההדגשות שלי):

קודם כל, על השוק הסיטוני עצמו:

שעות הפעילות הרשמיות הן 21:00 עד 6:00 בבוקר בימים א'־ה' ובמוצאי שבת, ובין 3:00 לפנות בוקר ל–6:00 בבוקר ביום שישי, אבל חלק מהסיטונאים טוענים שהם פתוחים 24 שעות. [… אבל אחד הסוחרים אומרים לו:] "מה שכן, צריך להסדיר את השוק. הסוחר שלידי פותח את החנות ב–18:00, הרבה לפניי, והוא כבר גמר את הסחורה שלו עד עכשיו. יש פה בן אדם שמשתלט על שבע־שמונה חנויות בשוק ולא מוכן לסגור אותן בשעות שבהן השוק לא פעיל"

אז למה גם אתה לא פותח מוקדם?

"כמה שעות אני יכול לעבוד? מה, אני אביא גם את האשה והילדים שיעמדו פה?"

למה בכלל יש כזה בלאגן?

אחרי 16 שנה כסיטונאי בשוק, לנאשד יש משנה סדורה בנוגע לבעיות בענף. "כל הבעיות התחילו לפני 15 שנה. רפאל איתן היה אז שר החקלאות, והוא הסיר את הפיקוח בתחום. מאז כל אחד שרוצה יכול לקחת משאית, להעמיס אותה ולחלק סחורה. היום הירקן הכי קטן מקבל סחורה לחנות. מועצת הפירות והירקות רק לוקחת את הכסף מהחקלאים בלי לספק פיקוח, ואין מי שיפצה לא אותנו ולא את החקלאים. אני הרי משלם היטל ירקות ופירות ומעביר את העלות הלאה על החקלאים, כך שהחקלאים סתם מממנים פקידי מועצה שאין בהם תועלת. כל אחד יכול לשתול מה שהוא רוצה ואין שום תכנון. לפני כן היו מגדירים לכל אחד 'אתה מגדל 30 דונם מלפפון, אתה מגדל 30 דונם עגבנייה'. היום יש בשוק הצפה והמחיר יורד. לפני שבועיים היתה הצפה של מלפפונים וזרקנו הכל".

אני מקווה שברור לכל הקוראים שזה אחד ממחירי "היעילות" של "התחרות החופשית" – עודף היצע ותוצרת מבוזבזת.

ועוד שתי סיבות מעניינות לבלאגן:

"אם אתה רוצה לחזור עוד אחורה לסיבות שגרמו למצב, תחזור להסכם האוטונומי".

הסכמי אוסלו?

"אנחנו קוראים לו ההסכם האוטונומי. נתנו שם פיצוי קטן לחקלאים הישראלים, ששמחו כי הם קבלו כסף שהם לא תיכננו עליו, אבל ההסכם הזה איפשר להכניס לפה סחורות מהגדה בלי פיקוח, ופגע ברווחיות שלהם. חוץ מזה, התאילנדים התחילו את כל הצרות של החקלאים. כשהפועלים של החקלאים היו מגיעים מהשטחים, שילמו להם לפי יום עבודה. לתאילנדים משלמים עכשיו תעריף חודשי, ומתחייבים להעסיק אותם שמונה שעות ביום. אז החקלאים הישראלים התחילו לגדל 40 טון במקום 20 טון, ואם קודם היו חקלאים שעבדו עונתי — חממות פרחים בחורף ובקיץ הולכים לים ולהפך, היום כולם עובדים סביב השעון. אם יש לך עשרה תאילנדים, אתה חייב לייצר משהו כל הזמן. הצרה היחידה של החקלאות זה התאילנדים. הפתרון של הבעיה בענף הזה חייב להיות כולל.

אבל כדי שלא נתבלבל מדברי המרואיינים בשוק הסיטוני, דואג הכתב להזכיר את הבעיה של דה-מרקר:

עם כל הכבוד לתאילנדים ולמועצת הפירות והירקות, האויב הגדול של הסיטונאים כאן הוא הרשתות הגדולות. הגורמים הגדולים בענף — שופרסל, רמי לוי, יינות ביתן — כמעט לא קונים כאן את הסחורה שלהם, אלא דרך חברות סיטוניות שנמצאות בבעלות המשותפת שלהן ושל חברת ביכורי השדה דרום — הגורם החזק ביותר בתחום המסחר בפירות וירקות בישראל.

ד – ליברמן, יעלון והגז – לפני כשבוע כתבתי כאן שהחלפת יעלון בליברמן דורשת הסבר רציני (יותר מזעיר-פוליטיקה), הצעתי הסבר שקשור להרכב הממשלה לקראת מהלכים מדיניים, וגם ציינתי שמתווה הגז עבר. והנה נתקלתי בימים האחרונים בכתבה מתחילת החודש, כלומר לפני פרשיית יעלון-ליברמן, שמציעה כיוון מעניין מאוד מאוד מאוד להסבר לעניין: אפשרות לכניסה של חברת הגז הממשלתית הרוסית "גזפרום" כמשקיע עיקרי בפיתוח ושיווק שדה הגז ליוויתן. מעורבות רוסית בעניין תיצור לישראל שותפות אינטרסים עם רוסיה (זה בניסוח חיובי, בניסוח ביקורתי – תלות אנרגטית ישראלית ברוסיה) שמעורבת מאוד במלחמה בסוריה (וכדאי לזכור שמתקני קידוח הגז מאויימים ויאויימו בעתיד ע"י חיזבאללה ואיראן, שתיהן תלויות במידה כזו או אחרת ברוסיה). מהצד השני, היא כנראה תסכל את הסיכוי לפיוס עם טורקיה של ארדואן, מה שבטח יעצבן את הממשל האמריקאי, כולל את הלוביסט של נובל אנרג'י שמתמודד בימים אלה על תפקיד זה שנשוי לנשיאת ארה"ב. בחודשים האחרונים היו מפגשים רבים בדרגים גבוהים מאוד (רמטכ"ל, ראש ממשלה ונשיא) מול הרוסים, שדווחו כעוסקים בעיקר בסוגיית התיאום מול הפעילות הצבאית הרוסית בסוריה, אבל סיכוי טוב שדיברו בהם גם על אנרגיה. בכל מקרה, אני מניח שזו לא תהיה השערה מרחיקת לכת להניח שמהלך כזה בכיוון מעורבות רוסית בשדות הגז של ישראל יהיה קל יותר לביצוע כשליברמן יושב בקבניט כשר ביטחון מאשר כשיעלון נמצא שם. והנה, אתמול כבר כתבו על זה גם בעברית.

ה. שערוריה בכנסיה הניאו-ליברלית – והפעם במסגרת הפינה "כלכנים בכירים מאוד מגלים להפתעתם את מה שלמדתי לפני 15 שנים בשנת השירות בתנועה" – תדמיינו שיום אחד מודיע האפיפיור שעמדת הכנסיה השתנתה, ושבעצם מריה הבתולה הקדושה לא היתה בתולה. או שבעצם, היא היתה בתולה, אבל רק בחלק מהמקרים. זה פחות או יותר מה שקרה עכשיו, כאשר כמה מראשי מחלקת המחקר של קרן המטבע העולמית פרסמו מאמר לפיו הניאו-ליברליזם לא ממש עובד. כלומר, אם מסתכלים על שני היבטים מרכזיים שלו, הסרת הגבלות על תנועת הון ומדיניות של ריסון תקציבי (צנע), קשה להראות שהם מביאים לגידול בצמיחה והם מגדילים את אי-השיוויון באופן ניכר, דבר שמסכן את הצמיחה.

האינפוגרפיקה לקוחה מכתבה בנושא ב"כלכליסט"

מתסבר שחופש התנועה של ההון מביא איתו לא רק השקעות יצרניות, אלא גם השקעות פיננסיות, "ובמיוחד ספקולטיביות", שלא מאיצות את הצמיחה אלא מגבירות את הסיכונים ואת תדירות המשברים, וגם את אי-השיוויון. זה עד כדי כך ברור, שהם מציעים בקרה על תנועות ההון ככלי חיוני ולעיתים ככלי היחיד על מנת למנוע משבר. הנה האינפוגרפיקה שמדגימה את הסיכון:

אינפוגרפיקה מתוך הפרסום

אינפוגרפיקה מתוך המאמר

בנוסף, הם מגלים שצימצום החוב הציבורי הוא לא צעד טוב עבור כל המדיניות, אלא רק במצבים מסויימים, ולעיתים העלות של המהלך (שלרוב כולל צמצום תקציבי וגידול במס) גבוהה יותר מהתועלת. מתסבר שבמצבים מסויימים עדיף לממשלות לחיות עם החוב (ואולי להקטין אותו באמצעות צמיחה כלכלית). בניגוד לצפוי (מי הגאונים שצפו את זה?), מתברר שצמצום תקציבי לא מביא לגידול בתוצר אלא לרוב לקיטון שלו (וכבונוס – מעלה את האבטלה ומגדיל את אי-השיוויון). אם אתם רוצים את זה בשפת המקור (ובצירוף הדגשות שלי):

In sum, the benefits of some policies that are an important part of the neoliberal agenda appear to have been somewhat overplayed. In the case of financial openness, some capital flows, such as foreign direct investment, do appear to confer the benefits claimed for them. But for others, particularly short-term capital flows, the benefits to growth are difficult to reap, whereas the risks, in terms of greater volatility and increased risk of crisis, loom large .In the case of fiscal consolidation, the short-run costs in terms of lower output and welfare and higher unemployment have been underplayed, and the desirability for countries with ample fiscal space of simply living with high debt and allowing debt ratios to decline organically through growth is underappreciated.

 

ומה גם, שהגידול באי-השיוויון עצמו, שבא בעקבות הפתיחות הפיננסית ומדיניות הצנע, חותר תחת הצמיחה, שאותה מתכוונת האג'נדה הניאו-ליברלית להאיץ.

הכותבים ממליצים לממשלות להיות יותר גמישות במדיניות שלהן ולקחת בחשבון את אי-השיוויון. הם אומרים שלא תמיד נכון לצמצם את החוב ולהסיר הגבלות על תנועת הון. מסתבר שהניסיון מלמד שאין אג'נדה קבועה שתביא תוצאות טובות לכל המדינות בכל הזמן. ושימו לב למשפט הסיום:

Policymakers, and institutions like the IMF that advise them, must be guided not by faith, but by evidence of what has worked.

 

מי שמעוניין, יכול לקרוא על הפרסום הזה אצל אורי פסובסקי המצויין בכלכליסט, או את המקור באתר קרן המטבע, או בתרגום לעברית בדה-מרקר.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על סדר היום: עובדים, רפואה ודיור, גז, ירקות וכפירה בכנסיית הניאו-ליברלים

  1. פינגבק: נתניהו חזק עם החמאס. מריחים? | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s