על סדר היום: שכנים רחוקים וקרובים

והפעם על דברים שקורים אצל השכנים שלנו – תובנות מעניינות על הזירה הפלסטינית, ודוגמה לבחירה שעומדת בפני הערבים אזרחי ישראל, בין שני סוגים של זועבי'ז. בסוף גם צ'ופר קטן מנושא אחר.

נתחיל בשכונת המצוקה של שכנינו הפלסטינים: בדה-מרקר הביאו בתחילת החודש ראיון מעניין מאוד עם שמרית מאיר, מנכ"לית של ארגון שמפעיל אתרי תוכן שמיועדים לקוראים בעולם הערבי שמסביבנו. אלה כמה דברים מעניינים שהיו לה להגיד. ההדגשות הן שלי:

קודם כל, היא עושה דבר חריג בזירה התקשורתית, ומטילה אחריות תאגידית על מי שלא דואגים למנוע שימוש לרעה במוצר שלהם:

האינתיפאדה הזאת שייכת לפיד בסלולר, אין לה מתווכים כמעט.

 

אז "ההסתה בטלוויזיה הפלסטינית" זה קצת בלוף?

 

הבעיה היא מארק צוקרברג ושליחתו עלי אדמות בתל אביב, מנכ"לית פייסבוק ישראל. אף אחד לא רואה את הטלוויזיה הפלסטינית המזעזעת, […]  האפס נקודה משהו אחוזי צפייה של הטלוויזיה הפלסטינית זה מה שמעצב את התודעה שלהם כשיש פייסבוק? ראיתי שהשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לא מצליח להשיג את פייסבוק בישראל. שולחים אותו לאירלנד. זה לא יאמן.

 

מה פייסבוק יכולה לעשות?

הם בכל מקרה עושים דברים פרועים באלגוריתם שלהם. הם יכולים, למשל, להגיד: אין דבר כזה אימג'ים של הסתה. […]

פייסבוק עובדת יפה עם הממשל האמריקאי ובאחרונה גם במלחמה נגד גזענות כלפי מהגרים בגרמניה. פייסבוק היא כמעט מונופול, גם בישראל וגם אצל הפלסטינים, הכוח התודעתי שבידיה שקול לכל אמצעי התקשורת יחד והם עושים כרצונם, ואין שום רגולציה. בלי פייסבוק האינתיפאדה הזאת היתה נעצרת אחרי חודש.

על הרקע שמוליך למציאות הייאוש ברש"פ:

השנים הראשונות של אבו מאזן, עם סלאם פיאד כשר אוצר ובהמשך כראש הממשלה הפלסטינית, היו תור הזהב הכלכלי שלהם. היה מומנטום חיובי מאוד, תהליך אפקטיבי של בניית מוסדות, התחלה של ויסות השחיתות, צעדים כלכליים, העצמה של המנגנונים, והליכה אחורה של צה"ל, עד שזה הפסיק. היה עשור של שקט.

מהי הנקודה שאפשר לסמן כתחילת הנסיגה?

דחיקתו של פיאד החוצה. הקהילה הבינלאומית, המדינות התורמות, עברו על זה בשקט. אבל הוא היה שומר הסף, הוא היה סמל. הוא התחיל כאף אחד, כאיש מינהלה שהעולם כפה על אבו מאזן, ולאט-לאט התחיל לגדול – לחנוך גני ילדים, להתבטא בתקשורת, לדבר עם עיתונאים. אבו מאזן קיבל לחישות ודחק אותו, זה היה רגע עגום. אבו מאזן גרוע מאוד לפלסטינים. רמות התיעוב כלפיו נוראיות, ועכשיו כל מעשי ידיו של פיאד טובעים בים של שחיתות.

ועוד על הרש"פ והעומד בראשה:

לא הבנתי, אבו מאזן רוצה או לא רוצה אינתיפאדה?

אבו מאזן רוצה אינתיפאדה עממית, הוא קורא לה "התנגדות בדרכי שלום". הוא לא רוצה פיגועים גדולים שיכולים להעצים את חמאס ולסכן את הרשות. מנגנוני הביטחון עוזרים בכל מה שקשור לסיכול פיגועים. זאת עובדה. יש תיאום ביטחוני, הם חוטפים עליו המון אבל הם דבקים בו.

אבל האינתיפאדה הזאת היא חלק מהפאזל של התנגדות לכיבוש באופן עממי, ולכן היחס לדוקרים הוא גלוריפיקציה. מצדו של אבו מאזן, להשאיר את ההתמודדות עם האלימות ככאב הראש של הישראלים. גם ככה הרוב קורה בטריטוריה של ישראל. בנוסף, אין לו יכולת או כוח פוליטי לצאת נגדה. הוא לא יכול לשלוט בילדים הדוקרים. אני ממליצה כבר הרבה זמן לשמאל הישראלי להפסיק לדברר את אבו מאזן.

[…]

מי עוד עשוי להחליף אותו?

קשה לראות איך הפלסטינים מסתדרים ביום שאחרי אבו מאזן, אין מועמד מוסכם. מרוואן ברגותי הוא הברקה – כי הוא לא ישתחרר מהכלא הישראלי, וזה יסגור להם את המאבק על המנהיגות. הם יכולים לחלק את התפקידים בשלטון ביניהם ולשים את ברגותי כנלסון מנדלה שלהם. זה יהיה פטנט אדיר, תחשוב שהמנהיג הנבחר של העם הפלסטיני יושב בכלא הישראלי. הם ממש מטומטמים אם הם לא עושים את זה.

מה לגבי דמוקרטיה? בחירות? קמפיינים?

אה, שכחתי מזה, נכון. אבל זה לא עובד ככה אצלם.

לגבי עזה וההקשר האזורי, שימו לב להבחנה שהיא עושה באפשרות של פעולת החמאס (בדומה לחיזבאללה) ככלי מדיניות בידי איראן, שהפעלתו בצורת סכסוך עם ישראל תלוי במצבה של איראן יותר מאשר בסיטואציה המקומית:

ברגע שבחמאס ירגישו שישראל קרובה לפתרון, כמו כיפת ברזל, הם יעשו הכל להשתמש בהן [במנהרות. התצפיתן] כל עוד הם יכולים. המצב בעזה מדאיג מאוד. הם חנוקים. המזל שלנו הוא שהחורף שם יחסית קל, אבל יש שם עשרות אלפי הומלסים, אי אפשר ללכת 100 מטר בלי לראות בניין הרוס עד היסוד, חשמל יש רק לכמה שעות ביום.

המצוקה ענקית, א־סיסי חונק אותם. משהו כלכלי צריך לקרות שם. צריך פרויקט שיקום ענק, אבל הקטארים צריכים לדעת שלא הולכים להפציץ לפחות בשנה הקרובה. באירן יש עכשיו 100 מיליארד דולר וחמאס מריחים כסף. הזרוע הצבאית של חמאס מתגעגעת לאירנים.

והאירנים מוכנים לחזור?

זאת שאלה טובה – מה הם יעשו עם הכסף. אבל למה לא להחזיק מיליציה שברצותם מבעירה את הגבול ופותחת במלחמה עם ישראל? זאת השקעה נבונה מאוד, בעיקר לאור העובדה שחיזבאללה עסוק בסוריה.

 

ועל הבעיות בדרך לפיתרון:

ולא דיברנו בכלל על התנחלויות או כיבוש.

ציינתי קודם שהטרור מתמקד במקומות של חיכוך. הוויכוח הישראלי הוא אם להגביר את החיכוך או לצאת משם, ואני לא רואה כמה הוא רלוונטי כיום. אתה צריך פרטנר, ואין לך. זו תהיה טעות קשה לחנוק אותם בגדה כפי שהם חנוקים בעזה. התנחלויות זה סיפור ענק מבחינת הפלסטינים, הנראות שלהן גבוהה מאוד, אך האם המסקנה המתחייבת היא לפנות הכל עכשיו? אין סרט כזה בכלל.

נניח שיהיה מתישהו פרטנר, הוא ירצה הישגים.

מה שמתמיה אותי תמיד זה היכולת להסתכל על המציאות ולהציע פתרונות שלא קשורים אליה בכלל. ומה עם עזה? איך מסיימים שם את הסכסוך? איך נימנע ממה שקרה אחרי הסכמי אוסלו, כשהכוחות שמתנגדים לפתרון מבעירים את האזור וגורמים לאומללות פי מאה? אלה תהליכים אטיים מאוד. באופן קונסיסטנטי לא לדבר בסיסמאות זה לא רלוונטי. אנשים הולכים עם הראש בקיר ולא אכפת להם, והם ימצאו את עצמם בנקודה קשה פי מאה. הפלסטינים רוצים מדינה, רוצים עצמאות, רוצים להשתחרר מישראל, השאלה איך מייצרים מצב שבו הצעדים שמבוצעים בשטח תורמים ולא מביאים להסלמה.

***

ומכאן לשכנים מסוג קצת אחר, הערבים אזרחי ישראל. אם מנסים להכניס את הסיפור שלהם למסגרת מושגית, אני רוצה להציע את הטענה שהם עומדים בפני בחירה בין שתי מגמות שונות:

א. "ישראליזיציה" – השתלבות הולכת וגוברת כאזרחים פעילים שווי זכויות המקיימים אמון הדדי (והשתתפות) בינם לבין גופי השלטון, מתוך "פטריוטיות" למדינתם, שהיא מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, והכרה שהיא תשאר כזו, בעוד שהשאיפות הלאומיות הפלסטיניות, אם לא יקרסו לאנרכיה של הפאן איסלאמיות הרדיקלית נוסח דעא"ש, יוגשמו במסגת מדינה פלסטינית כזו או אחרת שתתקיים לצד ישראל.

ב. "פלסטיניזציה" – הכפפת מציאות חייהם לזהות הפלסטינית כזהות שמתכוננת סביב מאבק בציונות, ובכך העמקת העימות בינם לבין הרוב היהודי המעוניין לקיים את ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, והגברת אי-האמון ההדדי ואי-שיתוף הפעולה בינם לבין גופי השלטון, דבר המגביר את הקיפוח ומעמיק את המצוקה הכלכלית שלהם.

במציאות, ניתן להציג את הבחירה הזו כבחירה בין שני "זועבי'ז", מצד אחד חברת הכנסת חנין זועבי, נציגת המקבילה הפלסטינית של הליכוד בכנסת ישראל, ומצד שני קרוב משפחתה נאיל זועבי, מנהל בית הספר היסודי בטמרה שבגליל התחתון. נאיל ממשיך מסורת משפחתית מבוססת וארוכת שנים של חמולת זועבי, שלא הצטרפה ללאומנות הפלסטינית וקיימה קשרים טובים עם התנועה הציונית כבר בשנים שלפני הקמת המדינה.

"מדינת ישראל קמה ב־1948, ואני רוצה בשנת 2016 לחיות בה כאזרח לכל דבר. אני רוצה שכך גם המדינה תתייחס אליי. וכן, אני מרים את דגל המדינה גבוה ומצהיר שאין לי דגל אחר. מתחת לדגל הזה אפשר למחות ולדרוש דברים, אבל כל עוד אני כאן, זה הדגל שלי.

"אני מדבר בסך הכול על חיבור לממסד. מדינת ישראל צריכה לחנך לכך שערבים ויהודים יחיו כאן ביחד, ואין דרך אחרת. צריך להיות ברור למגזר הערבי שהמנהיגות היהודית מייצגת גם אותו. נשיא המדינה והשרים והממשלה הם של כולם. הממשלה גם צריכה להתנהג כבעל בית אחראי, שמבהיר שהוא הריבון. הציבור מצפה לריבון, ולא שהקול שלו יילקח בידי אנשים צעקניים".

זועבי מאשים גם את התקשורת בהדגשת הקיצוניות. "אתם אשמים מאוד, כי אתם לא מחפשים את הקולות המתונים והשפויים במגזר", הוא אומר בכעס.

חלק ניכר מדבריו של נאיל בכתבה עוסק בשאלה מי מייצג את הרוב בין הערבים אזרחי ישראל, הגישה שלו או הגישה של חברי הכנסת של הרשימה המשותפת. אין לי את הכלים לקבוע מי צודק בטענת הייצוג בנקודת הזמן הנוכחית. אבל אני כן טוען שעתידם של אזרחי ישראל הערבים יעוצב במידה רבה מאוד בהתאם ליחסי הכוחות ביניהם, בין הבוחרים בדרך של חנין לבוחרים בדרך של נאיל.

***

בונוס בנושא אחר – נתקלתי לא מזמן במשחק מחשב קטן שמלמד על העליה הראשונה והשניה, תוך כדי בניית יישוב ציוני בעזרת כמה דמויות של חלוצים. נסו ותהנו!

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על סדר היום: שכנים רחוקים וקרובים

  1. פינגבק: אזהרה חמורה מאירועי כפר קאסם | עמדת תצפית

  2. פינגבק: על סדר היום: אתגרי הבניה למגורים של ערבים-אזרחי-ישראל | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s