על סדר היום: ההנהגה הפלסטינית, ההרוג השלישי, הבלוף הפיננסי

עוד על ההנהגה הפלסטינית והפוטנציאל להסדר שלום; משהו על אמין שעבאן, ההרוג השלישי בפיגוע בת"א; ועוד על הבלוף הפיננסי של הכלכלה העולמית.

א. בתחילת השנה נשא אבו-מאזן שני נאומים, שדווחו בתקשורת הישראלית בעיקר בהקשר של ניסיון להזים את השמועות על מצבו הבריאותי ועל קריסה מתקרבת של הרש"פ. ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר, יוסי קופרווסר, מביא בהארץ תמצית מתוך דברים שאמר אבו-מאזן לסוכנות הידיעות הפלסטנית "מען", שלא דווחו בתקשורת הישראלית:

כך, למשל, אמר עבאס, כי המצב הביטחוני בתל אביב ובירושלים קשה יותר מאשר בעזה או בראמאללה; כי "האינתיפאדה העממית תימשך עד לסיום הכיבוש, ולא תהיה חזרה למו"מ בלי הכרה בכל הזכויות של הפלסטינים"; כי "ההתקדמות להסדר צריכה להיות מושגת באמצעות התערבות בינלאומית"; כי "האינתיפאדה היתה נעשית בדרכי שלום אם חיילי צבא הכיבוש לא היו הורגים מפגינים פלסטינים, אבל כעת לכל פיגוע, לכל סכין ולכל ירי פלסטיני יש הסבר, וממשלת ישראל היא האחראית לשפיכות הדמים בשני הצדדים". בהתייחסו לקריאת בנימין נתניהו ליהודי צרפת לעלות לישראל אמר עבאס, כי "הוא שם את מבטחו בזמן ובמאבק הדמוגרפי שימוטטו את התיאוריה הציונית".

ומתוך כך הוא מפרש:

עבאס ממשיך לבנות על כך שהזמן והדמוגרפיה יביאו לבסוף להתמוטטות הציונות. יעדיו האסטרטגיים לא השתנו, ולכן הוא עומד בסירובו להכיר בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. […]

מי שמנסה למכור לציבור הישראלי מצג שווא, ולפיו יש בצד הפלסטיני שותף לשלום אמת, אינו מכיר את התשתית התודעתית הפלסטינית. עבאס מוכן רק להסדר שאינו סותר את שאיפתו האסטרטגית למוטט את הציונות. מי שמציג השגת הסדר כזה כיעד העליון של ישראל, אל יתפלא על כך שרוב הציבור אינו נותן בו אמון. אם השמאל והמרכז הישראלי יתפכחו מאשליה זו, יגנו את המדיניות הפלסטינית ויקראו גם למדינות המערב לעשות כך, תגבר התמיכה בהם, וייתכן שיתפתח סיכוי לשינוי היעדים הפלסטיניים. בינתיים מוביל עבאס את עמו להנצחת הסבל, שהרי אין שום סיכוי שישראל תיכנע לטרור.

ב. במסגרת הרגליה הקלוקלים, מיעטה התקשורת לעסוק בדמותו של הנרצח השלישי בפיגוע בת"א, נהג המונית אמין שעבאן. חבל שכך, כי אני מצאתי מבין מעט המידע ומעט חיפושים בגוגל כמה דברים מסקרנים: משפחת שעבאן מתגוררת בשכונת ס"ח בלוד, שכונה שסבלה מבעיות הסדרה רבות, ורק בשנים האחרונות הוסדר בה חיבור הבתים למים ונסללו בה רחובות. על מקורה של משפחת שעבאן לא מצאתי פרטים ברורים, אבל מסתבר שיש לה קשר משפחתי למשפחת אלקרינאוי (שהופיע בתקשורת בגלל צירוף מקרים טרגי) משפחה בדואית גדולה ומוכרת מרהט, מה שיכול לחזק את ההשערה שמקורה בדואי. גם בכפר הלא מוכר דהמש, הגובל בעיר לוד, מתגוררת משפחת שעבאן, שמקורה באיזור בית שאן, אבל אני לא יודע אם מדובר באותה המשפחה.

בכל מקרה, אמין שעבאן, שנרצח בגיל 42 טיפל בשלושה ילדים מאומצים, בנוסף ל-11(!) ילדיו (ועוד אחד בדרך) משלוש(!) נשותיו. ביום חמישי שעבר, יום לפני שהרוצח נשאת מלחם נהרג מירי המשטרה במהלך הניסיון לעצור אותו, אמר אחד מקרוביו של שעבאן:

"שעבאן נרצח בדם קר. לרצח הזה יש מחיר והוא לא יהיה בחינם. כל בני המשפחה מעורבים בעניין. הרוצח ישלם את המחיר. אם ימצאו אותו אני מעדיף שירצחו אותו ולא ישלחו אותו לכלא […] גם לנו יש את האנשים שלנו שמחפשים אותו. אני לא יודע אם יסגירו אותו למשטרה אם יתפסו אותו"

ג. עוד ראיון מעניין בסדרה המתמשכת של אורי פסובסקי, הפעם עם ג'ון קיי, כלכלן בריטי נחשב. קודם כל, כדאי לשים לב לקנה המידה ולפרופורציות שבין הכלכלה הפיננסית לכלכלה הריאלית (ההדגשות מכאן ובהמשך הן שלי):

הסחר העולמי משגשג בעשורים האחרונים, אבל המסחר במטבע חוץ משגשג עוד יותר: ערך עסקאות המט"ח היומי בעולם הוא פי 100 מערך העסקאות לרכישת סחורות או שירותים. גם שוק הנגזרים, שהם הימורים על ערכם העתידי של מגוון נכסים, מחבית נפט עד טון נחושת, התנפח פלאים, וערך הנכסים שבבסיס חוזי הנגזרים הוא בכל רגע נתון פי 300 מערך כל הנכסים הפיזיים בעולם. הטענה של קיי פשוטה: בעוד המוסדות הפיננסיים עסוקים כל העת בפעילות מסחר בלתי פוסקת בינם לבין עצמם, כלל לא ברור במה מועילה כל הפעילות הענפה הזאת לחברה.

לפי קיי, בכלל לא ברור האם יש צורך בכל הפעילות הפיננסית הזו בכלכלה שלנו:

"למסחר בתדירות גבוהה, למשל, אין שום קשר לאספקת הון לעסקים". במקרים שבהם המערכת הפיננסית כן מסייעת לנו להיערך לסיכונים "אלה פשוט סיכונים שנוצרו מלכתחילה במערכת הפיננסית עצמה", אומר קיי. החידושים הפיננסיים של העשורים האחרונים מאפשרים להתגונן בפני נפילות בשערי המניות, תנודות בשערי המטבע או חדלות פירעון על איגרות חוב, אבל אלה אינם הסיכונים שמעסיקים אותנו בחיי היום־יום. "הסיכון הגדול שהופיע בחיי היום־יום של אנשים לאחרונה הוא הסיכון בהתארכות החיים: הסיכון שנחיה עוד עשר שנים בזקנתנו, בלי יכולת לטפל בעצמנו. זה סיכון שהמגזר הפיננסי יכול לעזור להתמודד איתו, אבל הוא עושה מעט מאוד לשם כך".

ולטענתו, המערכת הפיננסית עצמה אפילו לא מאוד רווחית, מלבד לשחקנים בתוכה:

בספר שלו קיי הולך צעד אחד הלאה: המערכת הפיננסית אפילו לא עד כדי כך רווחית. "די קשה לתפוס את זה כשרואים את המשכורות, הבונוסים, אזורי הקבלה עטויי השיש ומטוסי הסילון התאגידיים", הוא כותב, אבל המציאות היא שבעלי המניות של הבנקים לא רשמו רווחים גדולים ב־15 השנים האחרונות, ובעלי המניות של ענקים כמו סיטיגרופ, בנק אוף אמריקה וברקלי'ס, שחולצו במשבר, אפילו איבדו את רוב השקעתם. למעשה, רוב הכסף שעשו הבנקים זרם לעובדים הבכירים שלהם, שאותם הנחה העיקרון 'אני לא אהיה פה, אתה לא תהיה פה', כלומר: עושים עסקאות בסיכון גבוה, רושמים רווח מהיר, מקבלים את הבונוס, וכשהעסק מתפוצץ נמצאים כבר במקום אחר.

מה מקור הבעיה בפעילות המגזר הפיננסי?

הבעיה היא לא שהם גדולים מדי, אלא שהם מגוונים מדי ומסובכים מדי, והם מרוויחים מניגודי העניינים בין שלל הפונקציות שהם ממלאים. […]  אם אתה בוחן את פעילות בנקאות ההשקעות, אתה מגלה שהבנקים האלה מייעצים לתאגידים, מבצעים חיתום ניירות ערך, מנהלים נכסים, סוחרים עבור עצמם ומשמשים 'עושי שוק'. אבל כל אחד מהתפקידים האלה נמצא בקונפליקט עם הפעילויות האחרות, ובמידה רבה המודל העסקי של הבנקים נשען על ניגוד העניינים הזה.

אז מה צריך לעשות?

"אנחנו צריכים ערוץ פיקדונות, שלוקח חסכונות מאנשים ומחברות, ומסתבר שהמקום הטוב ביותר לחסכונות קצרי־טווח כאלה הוא בבנקים למשכנתאות. רוב ההלוואות שהבנקים מעניקים לכלכלה הריאלית הן בעצם משכנתאות, וכשמנהלים אותן כהלכה זה עסק בסיכון נמוך שמתאים לפיקדונות של יחידים. לצד האפיק הזה דרוש אפיק שמקצה חסכונות ארוכי־טווח לשלושה תחומים: נדל"ן מסחרי, תשתיות, והשקעה עסקית ארוכת־טווח. מנהלי הנכסים באפיק הזה צריכים לעסוק בחיפוש הזדמנויות השקעה ובהנחיית החברות שבהן הם משקיעים — להבדיל מהמצב כרגע, שבו הם סוחרים בניירות ערך בניסיון, לרוב כושל, להשיג ביצועים טובים יותר מעמיתיהם".

 

[…]

החזון שלך עומד בניגוד למציאות הנוכחית, שבה העצה המקובלת היא להשקיע דווקא באפיקים פסיביים שבהם אין מנהלי השקעות פעילים.

"כרגע זו אכן עצה די טובה, כי ניהול ההשקעות כיום, באופן מצרפי, אינו יצרני. בסך הכל מדובר באנשים שסוחרים אחד עם השני. ניהול הנכסים שאני הייתי רוצה לראות הוא כזה שמוסיף ערך ביסודו".

ולמה הדבר הזה לא נעשה?

"הדרך הקלה ביותר להשיג אותו היתה אילו הממשלות היו עושות את מה שהן היו צריכות לעשות ב־2008: להלאים זמנית מוסדות פיננסיים כושלים. אחרי שאתה עושה את זה, יש לך הזדמנות לבנות את המוסדות האלה מחדש. התקווה שלי היא שממשלות יהיו מוכנות יותר לעשות את זה במשבר הבא".

 

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “על סדר היום: ההנהגה הפלסטינית, ההרוג השלישי, הבלוף הפיננסי

  1. האם אני קורא בין דברי המשפחה של שעבאן מחשבה על נקמה? האם יתכן שמדובר ברציחות על רקע אישי או משפחתי כלשהוא? (בתל אביב וברהט)

    • אני חושב שבהחלט ניתן לקרוא בין השורות מחשבה על נקמה, אבל רצף הדברים לא נותן סיבה לחשוב שהרצח של אמין שעבאן היה על רקע אישי, והאירוע הטרגי ברהט היה תוצאה של קצר חשמלי.

      • משהו בצירוף מקרים ובתגובה החריגה של המשפחה גורם לי לחשוד שיש משהו
        מתי בפעם האחרונה שמעת על משפחה של נפגע טרור ערבי שמדברת על נקמה?

        • לי זה נשמע יותר כמו קודים של המסורת הבדואית, ואני לא בטוח כמה בדואים אזרחי ישראל נפגעו ע"י מחבלים שנשארו בחיים אחרי האירוע (ולו לכמה ימים). זה מתקשר גם לציפיה שלהם שנציגים של משפחת הרוצח יגיעו להתנצל. כל מה שאנחנו יודעים על האירועים האלה לא מסתדר עם האפשרות של אמין שעבאן כמטרה מכוונת.

  2. אבשלום, תפיסת ה"לא פרטנר" וה"צריך להכיר בזה" ולהימנע מ"חלומות השלום" היא תפיסה תבוסתנית ודטרמיניסטית ולא ברור לי למה אתה עובד לחזק אותה. היותו של פרטנר או אי היותו, היא בין השאר (אבל לא רק) תוצאה של המדיניות שלנו. לא רק של "כמה עוד ניתן להם" כפי שנהוג להגיד, אלא איך נייצר מציאות של אמון, איך נחזק את המתונים שעשויים לרצות בשלום, איך נייצר מציאות שבה יש לפלסטינים תקווה ומה להפסיד, איך נפעיל לחץ בינלאומי ולחץ בעולם הערבי ועוד. אבו-מאזן אמר כל מני דברים לכאן ולכאן. גם ביבי עושה את זה. אבל חברה אנושית היא דבר משתנה. מציאות פוליטית היא דבר מאוד משתנה.
    בגין לא רצה להחזיר את סיני, אבל מצא את עצמו חותם על זה. ערפאת בוודאי שלא היה פרטנר, אבל מצא את עצמו מכיר במדינת ישראל.
    כן פרטנר או לא פרטנר זאת לא שאלה בינארית. השאלה היא איך מייצרים פרטנר/ים. ואת זה לא עושים על ידי "גינוי הפלסטינים" כמו שהכותב הציע אלא על ידי יוזמה מדינית, על ידי שיקום כלכלי, על ידי תיאום עם מנהיגים ערבים, על ידי הנמכת הלהבות ועוד אלף דברים שאתה יודע להגיד יותר טוב ממני.

    • הכל טוב ויפה, אבל במקרה של אבו-מאזן אני חושב שיש לו קריירה עקבית מספיק בשביל להבחין למה הוא אישית מסוגל ולמה לא, בודאי בסיטואציה הנוכחית. אני לא טוען שאין פרטנר פלסטיני (לפחות בפוטנציאל יכול להיות), אלא מבחין לגבי ההנהגה הפלסטינית הנוכחית.
      את נתניהו ברור שצריך להחליף, ואם מישהו רוצה להבין מה אני חושב שכדאי לעשות, עמוס ידלין בדיוק פרסם שני מאמרים בעניין, והלוואי שיהיה ראש הממשלה הבא.
      כהערת אגב – אני חושב שבפרספקטיבה היסטורית אפשר כבר להגיד שספק אם ההכרה של ערפאת בישראל הייתה שווה את הנייר שעליו נכתבה, ואני מניח שגם אתה יודע שהסיפור של בגין הוא לא פשוט כמו שנוהגים לתאר אותו, והעניין לא היה שהוא "רצה" או "לא רצה" להחזיר את סיני.

    • אם זה נכון מה שהוא כותב, אז זה בהחלט מעמיד את קופרווסר באור מגוחך. אבשלום, מהי הקריירה העקבית של אבו-מאזן שמוכיחה לדעתך שהוא לא פרטנר? אני יכול לחשוב על דבר אחד בלבד – שזה אי קבלת הצעת אולמרט. אבל זה לא סותר את הטענה שלי שבתנאים אחרים אפשר להגיע להסכם.

      • המחלוקת בין השניים היא בנוגע להתייחסות הראויה לפרסום ב"מען". שטיינברג מבטל את הפרסום, וטוען למעשה שאין לייחס לו חשיבות או אמינות בכלל, כי המסר בו לא תואם את מה שאמר אבו-מאזן בנאום הרשמי. קופרווסר חושב שהפרסום כן חשוב, דווקא בגלל הסתירה במסר. אני לא חושב שיש כאן גיחוך. על השאלה האם עורך "מען" המציא את דברי אבו-מאזן אין לנו תשובה מבוססת, וב"לנו" נכלל גם שטיינברג. אני חושב שההיסטוריה של אש"פ מלמדת שלכל הפחות צריך להיזהר בביטול החשיבות של דברים שנאמרים בזירה הפנים הפלסטינית ביחס למה שנאמר לציבור בישראל ובמערב.
        לגבי אבו-מאזן, השאלה היא לא האם הוא פרטנר, אלא האם הוא פרטנר למה? להערכתי, הוא פרטנר לחיכוך מתמיד (ולכן הוא מעודד התנגדות לא-אלימה, שנראה שבהגדרה שלו כוללת פחות או יותר כל פעולה שלא משתמשת בנשק חם), אבל לא לעימות כולל (ולכן הוא בולם את השימוש בנשק) ולא לסיום הסכסוך (הסבר טוב לשאלה למה דחה את הצעת אולמרט). אבל זה ברמה התיאורטית. ברמה המעשית אני חושב שאבו-מאזן הוא לא פרטנר ריאלי כי אני חושב שהשליטה האפקטיבית שלו בחברה הפלסטינית מעורערת, ולכן היכולת שלו לממש דברים שהוא יתחייב עליהם במסגרת הסכם תהיה נמוכה.
        דרך אגב, ב-nrg מלפני כמה (http://m.maariv.co.il/journalists/Article-522041) ימים יוסי מלמן מביא דברים משיחה עם ראש השב"כ יורם כהן. לפי מלמן:
        "כהן הדגיש כי המערכת הפלסטינית בנויה כך שאין בה "יישום מהלכי שפיטה, העמדה לדין וכליאה של חשודים בביצוע פעולות טרור. עד היום המערכת הביטחונית הפלסטינית עוצרת אנשים שמעורבים בטרור, אך אלה אינם נשפטים וכעבור זמן מה משוחררים לביתם. הרשות הפלסטינית אינה מעמידה לדין אנשים באשמת ביצוע פיגועי טרור, ולא משנה אם מדובר באנשי פת"ח, חמאס או אל־קאעידה. אין חוק פלסטיני שיעמיד אותם לדין על ביצוע טרור, מאחר שהמושג טרור, בהקשר זה, לא קיים מבחינתם. זה בעייתי מאוד".

        "דבר בעייתי נוסף הוא המסר", הוסיף כהן, "הרשות משלמת בגלוי ובאופן רשמי שכר קבוע לטרוריסטים פלסטינים הכלואים במדינת ישראל. זה מגיע לעשרות מיליוני שקלים בחודש, שמופנים לפעילי חמאס, אל־קאעידה, הג'יהאד האסלאמי וארגונים אחרים, לרבות כאלה שרצחו אזרחים וילדים. זהו מסר בעייתי מאוד וחריג בעולם"."

        ברור שבתנאים אחרים אפשר להגיע להסכם, וחלק ניכר מהתנאים האחרים האלה צריך לבוא ממדיניות ישראלית אחרת לגמרי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s