על הקפאון

שלושה דברים על המדינה הפלסטנית שלא נראית באופק, ולא דווקא בגלל שיש קפאון מדיני…

א. על הקיפאון המדיני – מדברים לא מעט על הקפאון המדיני של תקופת ממשלות נתניהו, לרוב תוך צירוף הטענה שהוא לא יכול להמשך וכו' (ותוך התעלמות מסבב השיחות שהתקיים בסוף שנת 2013, שלפי הפרסומים המחלוקת העיקרית שעלתה בו היתה סידורי הביטחון בבקעת הירדן). בכל מקרה, נתקלתי לא מזמן במאמר הזה משנת 2009 בוושינגטון פוסט, שנכתב בעקבות פגישה עם אבו-מאזן. הוא שופך הרבה אור על הדינמיקה בצד הפלסטיני של הקפאון. נקודות נבחרות [ההדגשות שלי]:

If there is to be a deal, Abbas must (1) agree on all the details of a two-state settlement with the new Israeli government of Binyamin Netanyahu, which hasn't yet accepted Palestinian statehood, and (2) somehow overcome the huge split in Palestinian governance between his Fatah movement, which controls the West Bank, and Hamas, which rules Gaza and hasn't yet accepted Israel's right to exist.

חשוב לשים לב כאן לתנאי השני: כל עוד מתקיים הפיצול בין פתח לחמאס, לא ייתכן יותר מהסכם ביניים מול ישראל, ושאלת ההתגברות על הפיצול היא שאלה פנים פלסטינית. דרך אגב, את הנקודה הזו העלה באביב 2013 סלאם פיאד, במה שהיה למרבה הצער ראיון לאחר ההדחה שלו מראשות הממשלה הפלסטינית.

Abbas insisted that his only role was to wait. He will wait for Hamas to capitulate to his demand that any Palestinian unity government recognize Israel and swear off violence. And he will wait for the Obama administration to force a recalcitrant Netanyahu to freeze Israeli settlement construction and publicly accept the two-state formula.

Until Israel meets his demands, the Palestinian president says, he will refuse to begin negotiations.

כאן אפשר לראות שני דברים: את הגישה הפאסיבית של אבו-מאזן, ואת הצבת התנאים המוקדמים לעצם קיומו של מו"מ. במצב האמון הנחוץ כדי להגיע להסכם, קיום המו"מ נתפש כאינטרס של שני הצדדים, ולא כוויתור שצד אחד עושה לאחר עבור תמורה. אנחנו רחוקי מאוד ממצב האמון הזה.

What's interesting about Abbas's hardline position, however, is what it says about the message that Obama's first Middle East steps have sent to Palestinians and Arab governments. From its first days the Bush administration made it clear that the onus for change in the Middle East was on the Palestinians […]

Obama, in contrast, has repeatedly and publicly stressed the need for a West Bank settlement freeze, with no exceptions. In so doing he has shifted the focus to Israel. He has revived a long-dormant Palestinian fantasy: that the United States will simply force Israel to make critical concessions

כאן עולה האפקט הבעייתי של מדיניות ממשל אובמה – בהטלת הלחץ על ישראל, הוא מסיר את מנוף הלחץ הנחוץ כדי להביא את הצד הפלסטיני לפשרה, ומחזק את הציפיה שלהם שאם יתעקשו, גורם חיצוני יכפה על ישראל לקבל את התנאים שלהם.

Abbas — usually described as the most moderate of Palestinian leaders — last year helped doom Netanyahu's predecessor, Ehud Olmert, by rejecting a generous outline for Palestinian statehood.

In our meeting Wednesday, Abbas acknowledged that Olmert had shown him a map proposing a Palestinian state on 97 percent of the West Bank […]

In all, Olmert's peace offer was more generous to the Palestinians than either that of Bush or Bill Clinton; it's almost impossible to imagine Obama, or any Israeli government, going further.

Abbas turned it down. "The gaps were wide," he said.

החשיבות כאן, והיא חשיבות גדולה, היא להסבר של אבו-מאזן. פרשנים בכירים וגם רבים אחרים מספרים לנו שההצעה של אולמרט היתה חסרת ערך מכיוון שהוא היה "סוס מת", אבוד מבחינה פוליטית. אפשר בכל מקרה לטעון שבמקרה כזה הצעד ההגיוני מצד הפלסטינים היה לאמץ אותה עם הסתייגות, ולאחר נפילת אולמרט להפוך אותה לנקודת הפתיחה להמשך המו"מ. אבל הסבר ה"סוס מת" הוא הסבר שטוב למחנה השלום הישראלי, ולא לאבו-מאזן. הוא עצמו אומר שהסיבה לדחיה היתה שהפערים – ממה שנהוג לתאר כהצעה הכי נדימה שאפשר לקוות שממשלה ישראלית תציע – היו גדולים מדי. ולבסוף, נראה שאבו-מאזן, לפחות אז, וכנראה גם היום, לא הרגיש צורך למהר לשום מקום. כי אכיבוש, לפי נשיא הרש"פ, נעשה יותר נוח:

"I will wait for Hamas to accept international commitments. I will wait for Israel to freeze settlements," he said. "Until then, in the West Bank we have a good reality . . . the people are living a normal life.

***

ב. על הרוחות בציבור הפלסטיני – ממליץ לקרוא את המאמר הזה של העיתונאי הפלסטיני דאוד כותאב. כותאב מעלה את השאלה האם הפלסטנים מאבדים עניין בפתרון שתי המדינות. בצורה מעניינת, עיקר הסיבות שהוא מציע לאובדן העניין הזה, חוץ מאקיבוש שנמצא ברקע, הוא חוסר האמון בכך שההנהגה הפלסטינית מעוניינת או מסוגלת להביא להקמת מדינה פלסטינית. יכול להיות שמה שמאפשר את הביקורת הזו היא הבמה שבה היא מתפרסמת – כלי תקשורת ירדני. בכל מקרה, כותאב כותב [ההדגשות שלי:

In talks with a number of young reporters, one gets the feeling that they have largely lost hope in the two-state solution and the peace process, and they have clearly lost hope with the existing leadership, which seems totally out of sync with the aspirations and desires of young Palestinians who constitute the majority of the population.

כותאב רואה בסטטוס-קוו הנוכחי מצב לא יציב, מכיוון שהתסכול של הצעירים הפלסטינים יכול להביא להתפוצצות.

In their anger and frustration, Palestinians are not singling out the PLO leadership or Hamas. Both are seen as part of the problem, instead of being part of the solution. The leaders’ selfishness and desire for self-preservation has caused many to wash their hands of both.
ועוד נקודה מעניינת לטעמי היא שני הקשרים אזוריים נוספים שהוא מעלה. אחד בנוגע למצרים:
A recent attempt by Egypt to provide a Palestinian roadmap, revealed in detail by Hamadeh Faraneh, has run into internal problems within the leadership in Ramallah.
Palestinians had expected that the sacrifices paid by so many young Palestinians in the past two months would be enough to move the leaders to put aside their differences and reach agreements that are beneficial to their people and the future of Palestine. A simple internal agreement on who controls the crossing point with Egypt that can provide genuine relief to the 1.5 million Gazans

והשני בנוגע לירדן:

According to the radio journalist, there is even a renewed desire for Jordan to have some sort of a role in trying to be part of a solution to the current dead end many see their lives and futures in.
ובשורה התחתונה, הוא כותב, הדברים תלויים במידה רבה בפלסטנים:
The world is certainly not interested in the Palestinian cause today. If Palestinians themselves, and especially the leaders, are unable to work together and challenge the Israelis and the world with a clear, doable political plan, it is unlikely that others will step up to try and find a solution.
***
ג. בשדה הריאל-פוליטי – אני מציע לקרוא את הטור הזה מהוול-סטריט ז'ורנאל שבעקבות דברים שאמר הנרי קיסינג'ר באירוע לציון יום השנה ה-20 לרצח ראש הממשלה רבין, דן בשאלה "האם לעולם יש צורך במדינה פלסטינית חלשה או כושלת?"
הכותב עונה שבכלל לא בטוח, ומבסס את ההנחה שלו שהמדינה הפלסטינית עלולה בסבירות גבוהה להיות חלשה וכושלת על שלוש רגליים עיקריות:
  1. חוסר היציבות הכללי במזרח התיכון, שנראה שמתחלק בין מדינות בקריסה מוחלטת למדינות שנשלטות בידי שלטונות לא-דמוקרטיים.
  2. הפיצול הפוליטי הפלסטיני העמוק בין פתח לחמאס, שאיחודו לא נראה באופק.
  3. משבר ההנהגה הצפוי ברש"פ, בעקבות אי-יכולתו של אבו-מאזן לאחד את הציבור הפלסטיני ולהתגבר על גורמי ההרס-העצמי, והאפשרות הריאלית מאוד שכהונתו של אבו-מאזן תסתיים בדרך זו או אחרת בטווח זמן לא רחוק, מבלי שהוא משאיר אחריו "יורש" ברור להנהגה, אלא וואקום מנהיגותי שמזמין מאבק פנימי וחוסר יציבות.
בכל אלה אין בהכרח חידוש גדול, אבל מבחינתי יש משמעות לזהות הכותב – ארון מילר, שבין השנים 1978 ל-2003 כיהן כיועץ לענייני המו"מ בין ישראל לערבים עבור שישה מזכירי מדינה של ארה"ב, והיה בלב עיצוב המדיניות האמריקאית במו"מ שניהלה ישראל עם שכניה בשנות ה-90.
***
שלושת אלה מתחברים לאמירה שלי ברשומה קודמת מלפני מספר שבועות: הסכם שלום נוסח שנות ה-90, של שתי מדינות לשני עמים, הולך והופך לרעיון לא ריאלי בזירה הפוליטית הנוכחית במרחב שבין הירדן לים ובמזרח התיכון בכלל. הציונות לא הגיעה למזרח התיכון במטרה להקים מדינה פלסטינית. היא הגיעה במטרה להקים מדינת לאום דמוקרטית לעם היהודי, מתוך שאיפה לחיות בשלום עם שכניה. אם מדינה פלסטינית אינה נראית כאופציה אפשרית, צריך לפעול בכיוונים אחרים. כיוונים אלה מתחילים מחיזוק דמותה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית – למשל באמצעות הכשרת השטח וביצוע נסיגה ופינוי התנחלויות בגב ההר ביהודה ושומרון, גם באופן חד-צדדי – וממשיכים בניסיונות יצירתיים לייצב יחסים של שלום עם השכנים. למשל (ולא רק) בבחינה מחודשת של תפקידה של ירדן ביחס לריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים בגב ההר, שלרבים מהם או מהוריהם עבר כאזרחים ירדנים.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s