כבר לא מדברים על שלום

משהו על התהליך הסוציולוגי שבו השלום יצא מאוצר המילים של החברה הישראלית, כולל אינטואיציות אוטוביוגרפיות ותוצאות סקר להמחשה.

לפני כמה וכמה שנים העברתי סמינר בבית ספר נחשב למדי לקראת יום הזיכרון לרצח יצחק רבין. אחת התובנות שאיתן יצאתי ממנו היתה לגבי ההבדל הסוציולוגי בין מי שבגרו אל שנות ה-90, לבין מי שבגרו בשנות ה-2000, בהתיחסות לרעיון השלום.

ילדי קץ ההיסטוריה

נולדתי בשנות ה-80, לא הרבה אחרי השלב הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. את שנות הגן שלי העברתי במקביל לאינתיפדה הראשונה, ואני זוכר שפעם בשנה בקיץ אבא היה יוצא לחודש מילואים, במקומות עם שמות מוזרים כמו "חאן-יונס". אבל זה היה בגן, ואני התבגרתי אל קץ ההיסטוריה של שנות ה-90. בימים הראשונים של כיתה ג' התכנסה ועידת מדריד, שלא הותירה רושם כמו האזעקות והמסכות של מלחמת המפרץ שהיתה לפניה. בקיץ הבא רבין ניצח לשמחתנו בבחירות, ובימים הראשונים של כתה ה' כבר לקחו אותנו לחדר הטלוויזיה בבית הספר, לראות בשידור ישיר מוושינגטון את טקס החתימה על הסכם אוסלו. שנה מאוחר יותר כבר ראינו בטלוויזיה אצל סבא את חתימת הסכם השלום עם ירדן. המלחמה הקרה נגמרה, בעולם היתה מעצמה אחת, בבית הספר לימדו שירי שלום, ולפחות בסביבה ובאווירה שאני גדלתי בה, התחושה היתה שהשלום במזרח התיכון הוא רק עניין של זמן. יש מו"מ, ויש בעיות בדרך, אבל בסוף הדרך ייחתם הסכם שלום. אפילו כשנתניהו נבחר ב-96, הוא נבחר תחת הסלוגן "עושים שלום בטוח". אי-אפשר היה להבחר לראשות הממשלה בארץ בלי להבטיח שלום. אחרי שנתניהו גרר ועיכב את תהליך השלום, ברק ניצח אותו בהפרש אדיר כדי להשלים את המהלך ולסיים את ההיסטוריה, כדי שנוכל לנסוע ברכבת לדמשק ולחיות חיים נורמליים.

אוקטובר 2000 – רבותי ההיסטוריה חוזרת

עבור מי שהתבגר אל שנות ה-2000, העולם הוא עולם אחר. ה"פרטנר לשלום" שהציגו המבוגרים הוא מי שהוביל מאבק חמוש מול ישראל, והשכנים שלנו הם אלו שהתפוצצו שוב ושוב במסעדות ואוטובוסים ברחבי ישראל, ויורים שוב ושוב טילים ופצמ"רים אל יישובים אזרחיים. מבחינתם השלום הוא תקווה שנכזבה, במידה רבה תקווה שמקורה בנאיביות ו-wishfull thinking (ואני חושב שבמבט היסטורי רציני, קשה לטעון שלא היתה שם הרבה נאיביות מצד הציבור, לצד הרבה ציניות מצד חלקים ניכרים בהנהגה ובתקשורת). היום כבר לא מדברים על שלום, כי עתיד של שלום עם השכנים לא נתפש כאופציה ריאלית. מי שמדבר עדיין במונחים של שלום נתפש בציבור הרחב כהזוי ומנותק מהמציאות, ובוודאי אם אינו מסוגל להתייחס ולתת הסבר מניח את הדעת לשינוי הגדול שקרה בשנות ה-2000. כשציפי לבני ניסתה לרוץ לראשות הממשלה מול נתניהו, אפילו היא לא העזה להבטיח שלום, אלא הסתפקה בהבטחה שלפחות יתקיים תהליך מדיני.

השינוי הזה הוא תהליך שחשוב להכיר בו, דווקא עבור מי שעדיין שואפים לשלום. כי בשביל להתקדם אל מצב של שלום, צריך לזכות באמון הציבור, ומי שמדבר אל הציבור במונחי שיח השלום של שנות ה-90 נתפש כלא מחובר למציאות, ולכן לא אמין ולא רלוונטי.

אל תגידו שלא אמרנו

השינוי הזה לא הפתיע את מי שהיה צריך לדעת. לקראת שנת 2001, בעקבות כשלון פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000 וההתפרצות האלימה בסתיו, הציג קלינטון בפני ברק וערפאת את הפרמטרים שלו, שנועדו לתת מסגרת להמשך המו"מ על הסדר קבע, והציב "דד-ליין" לתשובה. ברק אמר "כן" (עם הסתגויות שהאמריקאים הגדירו "בתחומי הפרמטרים"). ערפאת לא ענה. בימים הראשונים של ינואר 2001, אחרי הדד-ליין שהציב קלינטון למתן תשובה, הגיע ערפאת לוושינגטון לפגישה עם הנשיא קלינטון כדי לתת את תשובתו. עבור קלינטון, נותרו עוד פחות משלושה שבועות עד לסיום כהונתו והשבעת מחליפו בוש. בתוך מעט יותר מחודש, בתחילת פברואר, יתקיימו בחירות לראשות ממשלת ישראל. דניס רוס, מספר שביקש מקליטון להפעיל לחץ על ערפאת לתת תשובה חיובית, ושהנשיא:

did so by telling Arafat that by not responding to the "ideas", he was killing Barak and the peace camp in israel. Having said "yes", Barak was now "hanging out there" and looking like a fool. […]

בסופו של דבר, ערפאת לא נתן תשובה וביקש להמשיך במשא ומתן. לפי דניס רוס:

The game was over. Ariel sharon would be the new Israeli Prime Minister, the peace camp in Israel would be discredited for some time, and it will take years to get back to the point where the existential issues of this conflict could be addressed, much less resolved.

 

ועכשיו במספרים

במהלך חודש נובמבר האחרון סייעתי לבניית סמינר בנושא הסכסוך לש"שינים של תנועת הנוער כחולת-החולצה הקרובה אלי, וגם נתתי את הרצאת הרקע ההיסטורי בסמינר. כחלק מתהליך הבניה, שלחנו את הש"שים לעשות סקר בקרב מכריהם, ולשאול אותם שתי שאלות:

א: האם אתה מאמין שייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים בעשרים השנים הקרובות?

ב. האם עמדתך בנושא השתנתה בעשרים השנים האחרונות, ואם כן, באיזה כיוון?

בסה"כ התקבלו 161 תשובות לסקר, מתוכן 82 מאנשים שהיו בני 13 ומעלה בשנת 1995, כלומר היו מספיק בוגרים בשביל לזכור את תהליך השלום כחוויה אישית, שלצורך הקיצור נכנה אותם בהמשך "דור אוסלו". למרות שהסקר לא מקצועי, אני חושב שאפשר להגיד שהוא כנראה מייצג לא רע קבוצת אוכלוסיה מסויימת, של מעמד בינוני עירוני גבוה יחסית ממרכז הארץ. אלה פחות או יותר מעוזי השמאל הציוני, והמבוגרים ביניהם היו כנראה רובם ככולם אנשי "מחנה השלום" של שנות ה-90. ועכשיו לתוצאות:

בקרב "דור אוסלו", זו תמונת המצב של נקודת הפתיחה, ב-1995:

seker1

עכשיו נשווה אותה אל תמונת המצב של הצעירים יותר, מי שלא היו בני 13 ב-1995:

seker2ניתן לראות שמדד האמונה בשלום בקרב צעירים צנח דרמטית, וזו המחשת האינטואיציה שלי לגבי הפער הדורי. עכשיו נחזור אל "דור אוסלו":

seker3אפשר לראות שבני דור אוסלו עדיין מאמינים בשלום יותר מאשר הצעירים, מה שמביא את התמונה הכללית לפסימיות זהירה: 54% לא מאמינים שייחתסם הסכם שלום ב-20 השנים הקרובות, ו-46% מאמינים שכן. אבל, ניתן כמובן לראות שהתמונה השתנתה דרמטית והאמונה בשלום בקרב דור אוסלו הצטמצמה קשות בעשרים השנים האחרונות. עד כמה ניכר הצמצום? נראה שהמאמינים בשלום כיום הם אנשים בעלי עמדה יציבה: רק 12% מכלל המבוגרים שאמרו שהם מאמינים שהסכם שלום ייחתם בעשרים השנים הקרובות חשבו אחרת בעבר, ו-16% מכלל הנשאלים. לעומת זאת, הנתון של הלא מאמינים הוא המובהק ביותר:

seker4

הנה המחשת ההתגשמות של דניס רוס לגבי חיסול מחנה השלום: 82% מבין המשיבים מ"דור אוסלו" שלא מאמינים שייחתם שלום בעשרים השנים הקרובות הם אנשים שהאמינו בכך בעבר.

אז זו תמונת המצב, ובמקומות הפחות קשים שלה. אני חושב שזו צריכה להיות נקודת הפתיחה של כל מי שמעוניין ברצינות לקדם מצב של שלום מול הפלסטינים. כדי לזכות באמון ובכלל בהקשבה מצד הציבור, צריך לדעת להציע הסבר טוב איפה טעינו בשנות ה-90, ומאוד יתכן שמי שמעוניין ברצינות להתקדם לכיוון מצב של שלום מול הפלסטינים, צריך להפסיק לדבר על "שלום" במושגים של שנות ה-90 העליזות, ולאמץ עולם מושגים אחר.

 

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “כבר לא מדברים על שלום

  1. יש שתי דרכים לפרש את הנתונים האלה:
    1. הרבה מהישראלים שהאמינו בעבר שיש פרטנר פלסטיני כבר לא מאמינים בזה.
    2. הרבה שמאלנים שמאמינים גם היום שיש פרטנר פלסטיני התייאשו מהסיכוי לנצח את הימין, ולכן לא מאמינים שיחתם הסכם שלום בעשרים השנים הקרובות.

    השאלה איזו משתי הדרכים היא הנכונה מאוד משפיעה על השאלה איך צריך לפנות לציבור. מן הסתם, כנראה שחלק מהמשיבים שייכים ל 1 וחלק מהמשיבים שייכים ל 2, אבל מעניין לדעת מה החלוקה.

    • זו אכן שאלה מעניינת. האינטואיציה שלי היא שלפחות לגבי הצעירים שהתבגרו אל שנות ה-2000, הפרשנות הנכונה היא הרבה יותר דומיננטית מאשר השניה. יכול להיות שמי שהתבגרו אל שנות ה-2000 המאוחרות יותר, אחרי דעיכת גל האלימות האינטנסיבי, יהיה חלק גדול יותר לפרשנות השניה, אבל אני עדיין חושב שהראשונה תהיה דומיננטית יותר. תורמת לכך גם ההתנהלות הלעומתית של אבו-מאזן, גם ברמה ההצהרתית (לצד שיתוף פעולה ביטחוני) וגם בדחיית הצעת אולמרט במו"מ. אני חושב שהנטיה בציבור עדיין מניחה שאם יהיה פרטנר בצד הפלסטיני, ממשלת ישראל תהיה מוכנה לחתום על הסכם ברוח הפרמטרים שכבר סומנו במו"מים קודמים, גם אם בראשה יעמוד הליכוד (האמריקאים כבר ידאגו לכך). אבל אני מסכים שאחד הדברים שצריך להתייחס אליהם הוא אמונת השמאל ביכולתו להשפיע על החלטות הממשלה, שלא לומר להיות חלק ממנה או אפילו להרכיב אותה.

    • מחשבות ראשוניות:
      להבנתי, בסביבה של אי-אמון מול השכנים, יש צורך להגדיר את המטרות ביחס לעצמנו. אפשר לחזור להגדרות קודמות (נדמה לי שבובר ניסח משהו דומה לזה): ההסכמה עם השכנים היא מטרה של הציונות אבל לא תנאי להגשמתה.
      היחס לשכנים ייגזר מתוך המטרה הבסיסית של הציונות: הקמת מדינה יהודית-דמוקרטית. וויתור על שליטה בשטח מסויים יעשה מתוך החתירה למטרה זו (כלומר, הימנעות משליטה על אוכלוסיה לא-יהודית גדולה) ולא בהצדקה של דאגה להדרה העצמית של הפלסטינים (עיקר האחריות להקמת מדינה פלסטינית היא על הפלסטינים ולא על ישראל, גם אם סבורים שהקמתה תשרת גם את האינטרס הישראלי). הוא ייעשה לא בגלל היעדר זיקה היסטורית לשטח אלא למרות קיומה של זיקה כזו. הוא ייעשה בשאיפה מתוך הסכמה ותיאום עם השכנים, אבל בהיעדר הסכמה כזו הוא ייעשה גם באופן חד-צדדי.
      כל הסדר עם השכנים יישען על סידורי ביטחון אמינים ולא על הסכמה חוזית בלבד. מודעות לכך שלעיתים עדיף ביטחון בלי חוזה שלום מאשר חוזה שלום בלי ביטחון.
      פעולה ממשית להחלשת התלות הכלכלית של הפלסטינים בנו (ושלנו בפלסטינים) על מנת ליצור התנאים המאפשרים היפרדות מהם ובניית יחסים של שיתוף פעולה (במידה וירצו) במקום של תלות (שהיא אילוץ גם אם לא רוצים בה).
      הימנעות מיצירת קשר גורדי תודעתי בין היחסים עם הפלסטנים למצב הכלכלי-חברתי (התבטאויות נוסח "לא תהיה חברה צודקת עד שלא ייגמר הכיבוש").
      הפסקת ההתייחסות לעצם קיומו של מו"מ כהישג ישראלי במקום כאינטרס הדדי של שני הצדדים, והצבת סטנדרטים גבוהים כבסיס לכניסה למו"מ:
      א. הלגיטימציה לקיומה של ישראל כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית היא לא משהו שישראל חותרת לקבל מהצד השני למו"מ כחלק מההסכם, אלא תנאי הסף לניהול מו"מ.
      ב. דרישה לייצוגיות מצד הצד השני למו"מ – לא מנהלים מו"מ משמעותי מול מי שלא מחזיק בלגיטימציה לשלוטנו ולא מסוגל לקיים שליטה בציבור שלו.

  2. פינגבק: על הקפאון | עמדת תצפית

  3. פינגבק: שנה טובה ה'תשע"ז | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s