על סדר היום: בזמן שנלחצתם

כלי התקשורת מעצבים סדר יום מלחיץ, ומלווים מקרוב את גל פיגועי הדקירה (ומיעוט הפיגועים האחרים), הרבה בזכות התפוצה הנרחבת של מצלמות אבטחה ומצלמות פלאפונים. לי יש גם כמה דברים להגיד בנושאים אחרים.

א.שלטון התאגידים 

אחת התופעות המשמעותיות של הקפיטליזם המאוחר, נניח מאז שנות ה-80-90 של המאה הקודמת, הוא הופעתם של תאגידים על-לאומיים, בסדרי גודל כלכליים של מדינות קטנות ובינוניות. מהסתכלות על התאגידים האלה, אפשר לראות בצורה ברורה שני היבטים מעניינים של השיטה הקפיטליסטית: הראשון הוא עליונות החתירה לרווח על פני האחריות לחברה, ואפילו על פני הנכונות לשלם עבור "שירותים ציבוריים" שהחברה מעניקה לתאגיד (למשל, עובדים משכילים, סדר ציבורי, תשתיות מודרניות וכו'). היבט זה ניתן לראות בצורה בולטת בתכנוני המס ובנהירה אל מקלטי מס, על מנת לחמוק מתשלום מס ראוי. השני הוא הסתירה שבין הקפיטליזם, כמערכת שבה ההון מעצב את החברה, לבין הדמוקרטיה, שבה האזרחים הריבוניים מעצבים – על בסיס קול שווה לכל אדם – את החברה, כולל את המגבלות על פעולת ההון בתוכה. אחת הביטויים המאיימים של הסתירה הזו מופיע עכשיו בהסכמי סחר בינלואמיים, המאפשרים לתאגידים לתבוע ממדינות רווחים ש"נמנעו" מהם בעקבות חקיקה ורגולציה. כלומר, תאגיד שחקיקה מקומית הטילה עליו סטנדרטים של שמירה על הסביבה או על זכויות העובדים יכול לתבוע את המדינה באשמה שהחקיקה הזו גרמה לו להפסד רווחים. מצד אחד, אני מודה שזה היבט מפחיד. מצד שני, צריך לזכור שבשורה התחתונה אלו אזיקים שבהם ממשלות ריבוניות (הנדחפות ע"י לובי של תאגידים) כובלות את ידיהן, ובאותה מידה הן יוכלו גם להיתנער מהם, וכנראה שבמחיר נמוך ממשעותית ממה שיאיימו עליהן שוקי ההון וכלי התקשורת שלהם.

לקריאה נוספת בעניין, אני ממליץ כאן וכאן.

ב. במטרה לשבור

אני לא עוקב מקרוב אחרי המאמצים לפרק ולהרכיב מחדש את רשות השידור, בשם ההתייעלות כמובן. הטענה היא שרשות השידור היא גוף מנופח ומסואב וכו' וכו', והציבור יכול לקבל שירות דומה בעלות נמוכה יותר. לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה הזו. עולה ממנה שבשונה מהתכנון (כלומר מההבטחות לציבור שבשמן מקודם השינוי), נראה שבכל זאת יידרשו להפעלת השידור הציבורי כ-800 עובדים לפחות, ולא רק 400. בנוסף, נכתב ש:

בהסתדרות דורשים כי מרבית עובדי התאגיד יהיו עובדי הרשות לשעבר, אלא שמנגד, במשרד האוצר דורשים ויתור על תנאי השכר של עובדי הרשות שייקלטו, כתנאי להגדלת המכסה.

כלומר, שבשורה התחתונה נראה שהמקור העיקרי ל"התייעלות" יהיה לשלם לעובדים (חלק ניכר מהם אותם העובדים ממש) פחות ממה שקיבלו תחת רשות השידור. בהסתכלות שלי, צעד כזה לא מבטא התייעלות, אלא שינוי בחלוקת המשאבים. חלק מהכסף שתקצב את רשות השידור ילקח מהעובדים, ויועבר ע"י האוצר לסעיף תקציבי אחר (או שייעלם מהתקציב, או שיהפוך להטבת מס לאנשים אחרים). בכל מקרה, הטענה שהעברה כזו מבטאת יעילות צריכה להבחן אל מול התמונה הרחבה – לאן ילך הכסף שילקח מעובדי רשות השידור.

ג. בחזרה לסכינים

אמנם אני בעיכוב של כמה ימים אחרי השיח הציבורי, אבל הרבה אנשים דיברו הרבה על השאלה האם מוצדק או לא לירות באדם מחזיק סכין. אחת התופעות המצערות של החברה המודרנית היא הקלות שבה אנשים מקצועיים בתחומם מדברים בביטחון על נושאים שבהם הם בורים לחלוטין, לעיתים קרובות בלי להפנים כלל שמדובר בתחום שגם בו מתקיימת רמה של מקצועיות. וכאן אני אפילו לא מתייחס בהכרח להבלים בדבר "הוצאה להורג ללא משפט" (שבסופה חלק ניכר מהמוצאים להורג מאושפזים חיים בבית החולים), או הטענה שביהודי לא היו יורים (שהתחלפה בטענה ש"ירו בו כי הוא בעל חזות מזרחית" אחרי שגם יהודי נורה למוות בסיטואציה דומה). בכל מקרה, פוסט של חברבוק שיש לו גם רקע בנושא והציע הסתכלות יותר עניינית על הסוגיה, הזכירה לי סרטון שהוא שיתף בעבר, ותרם הרבה להבנה שלי עד כמה סכין הוא נשק מסוכן, כמה סיכון טמון בניסיון להתמודד עם מי שתוקף בסכין, ועד כמה גם בתחום של התמודדות עם אירוע דקירה יש מימד מקצועי שראוי ללמוד אפילו מעט לפני שמתייחסים לאירוע.

לפני שאטמיע כאן את הסרטון (מומלץ ביותר), אוסיף כאן שבשביל להעריך את התגובה הסבירה לאירוע ספציפי, צריך להבין טוב את הפרטים שלו: מי היו כוחות הביטחון בזירה, באיזה מצב כוננות ועם איזה ציוד (למשל, מישהו מהקוראים יודע מה כוח העצירה של קליע מאקדח סטנדרטי של המשטרה, ומה הסיכוי שאדם שנורה פעם אחת ימשיך לרוץ לכיוון השוטר גם אחרי שנפגע? או יקום וינסה לדקור שוב, כמו שקרה בירושלים?), מי עוד נכח בזירה (למשל, עשרות אזרחים צועדים בסביבה המיידית של דוקר היא שיקול משמעותי בהחלטה לנסות לנטרל אותו ללא ירי) ועוד ועוד. למשל במקרה השנוי במחלוקת בעפולה: הרבה נושאי נשק, מלפחות שלושה גופי ביטחון שונים, בלי סמכות ברורה בשטח שתנהלת את הסיטואציה, וכולל סיכון שהתארכות הטיפול באירוע תביא לתגובה מקצועית אפילו פחות שיכולה לסכן הן את אוחזת הסכין והן את אנשי הביטחון והאזרחים בסביבה. וכולנו ראינו שם הדגמה להיעדר המקצועיות של שוטרת אחת שעדיין לא הוכשרה מספיק להתמודדות עם האירוע (ואין כאן כוונה להאשים אותה). וכמובן שאחרי שמתחשבים בכל הגורמים, צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות הסבירה של טעות סבירה בשיקול הדעת שנעשה בשברירי שניות בזמן אמת, ולא בדיעבד מול צילום הוידאו. ועכשיו לסרטון:

בשורה התחתונה, אני חושב שירי לכיוון הרגליים הוא לעיתים קרובות בהחלט בחירה סבירה בהנתן מצב של מי שמנופף בסכין בסכין ולא משליך אותו בתגובה לנוכחות של שוטר, ובסה"כ בסרטים שאני ראיתי תגובות השוטרים נראו סבירות בהחלט. כמובן שהייתי שמח שהמשטרה תהיה מקצועית ככל האפשר, ואז היא גם תוכל להתמודד עם האירועים בליווי פחות הרג, אבל כדי שזה יקרה, צריך לממן אותה בקנה מידה שייאפשר גיוס של כוח אדם איכותי יותר, שייקבל הכשרה מקצועית טובה יותר. כי מה שמבדיל בין אזרח חמוש לשוטר חמוש, פרט למדים, הוא רק המקצועיות.

ד. בחזרה לאלנבי 40

בשבוע האחרון התחיל להגיע אל כלי התקשורת קרב הגרסאות המתקדם בין הגורמים השונים, שבו אני נוטה לפקפק בכל הפרסומים, מכיוון שבשלב הזה כולם כבר מוכוונים לתמרון דעת הקהל ודעת המערכות המטפלות, וסיכוי סביר שהגיעו לתקשורת לאחר תדריך של עורך דין. בכל מקרה, בעקבות הדברים הקצרים ברשומה הקודמת, העירה לי אחת הקוראות שמהדברים ניתן לקרוא שאני מקבל את ההתרחשות שהייתה שם. אז אחרי חידוד ההבדל שבין "מבין את הנסיבות" לבין "מקבל", אוסיף כמה דברים מתוך השיחה איתה:

גם בלי לבחור את אחת הגרסאות למתרחש, ברור לי שמה שהתרחש במועדון הזה הוא אחד הביטויים לבעיית עומק תרבותית בחברה המערבית המודרנית, הנוגעת ליחס שלה לתחום המין, וליחס של הפרטים מתוכה אל תחום המין ואל הקשר שלו (או היעדרו) לתחום של יחסים לא מנוכרים עם פרטים אחרים בחברה. גם הבעיה הזו קשורה מאוד מאוד להבנתי אל הקפיטליזם ואני סבור שהיא תצטמצם באופן ניכר בחברה סוציאליסטית בריאה. אבל עד שתקום חברה כזו, הבעיה הזו כאן להשאר, ובמובן הזה, הסגירה (הזמנית בינתיים) של המועדון לא תביא להעלמות התופעה, אלא לנדידתה למקום אחר, שיענה על הביקוש הקיים ל"סצנה" החברתית הזו. בניסיונות הגבלה נחושים יותר, הסצנה תעבור כנראה לתחומים חוקיים פחות (אני לא בקיא בפרטים, אבל אני מבין שהניסיון של "תקופת היובש" בארה"ב הוא שיעור מעניין בנושא). מה בכל זאת אפשר לעשות בנושא לפני שיתחולל שינוי העומק התרבותי בחברה שלנו? לי עלו לראש שתי אפשרויות, גם הן מוגבלות כמובן:

האחת היא לארגן "צוותי התערבות" של מתנדבים (לפי עדות של מישהו שניסתה לעשות משהו דומה והוטרדה ללא הפסקה, כנראה שיש עדיפות שאלה יהיו גברים) שינכחו במקומות מהסוג הזה ויתערבו בנקודות הקיצון, כמו האירוע המדובר למשל. צוותים כאלה יצטרכו הכשרה רצינית וליווי נפשי צמוד. היה טוב מאוד אם הם היו משתייכים ל… או מגובים ע"י מערך רווחת פרט מתקדם, שיודע לאתר את הנשים המועדות לסיכון (ונראה שהצעירה שעמדה במרכז האירוע שהתפרסם היתה בהחלט מועדת לסיכון) ולתת להן ליווי נרחב, וגם לאתר את הגברים המועדים להפוך לפוגעים, ולתת להם ליווי אחר, אבל זה יקרה רק כשתהיה פה מדינת רווחה חזקה בהרבה.

השניה היא להפוך את ההפעלה של מקומות מהסוג הזה לעסק "מסוכן" עבור בעלים ומפעילים (מנהלי משמרת, ברמנים וכו'), באמצעות הטלת אחריות שילוחית במקרה שמבקרות נפגעות מינית במהלך ביקור במקום, באופן שייאלץ אותם לנקוט באמצעים מתאימים בשביל להבטיח, בתחום הסביר, את שלומן של המבקרות. כמו שמועדונים למדו להוציא החוצה מתחומם את הקטטות בין "מבלים", כך הם יכולים ללמוד להוציא החוצה (ועדיף אל המשטרה) את המבקרים הפוגעים מינית. עם זאת, הפיתרון הזה של אחריות שילוחית עלול להתברר כלא יעיל מספיק, במובן של הצבת "אנשי קש" כאחראים במקום המפעילים האמיתיים, כפי שאני מבין שקורה בתחום של פעילות הימורים לא חוקיים וזנות.

 

נ.ב.

בזמן שאנחנו (וכל התקשורת העולמית, או לפחות ככה זה מצטייר בישראל) עסוקים בכמה עשרות בודדות של אירועי דקירה ומקרים ספורים חמורים יותר בארץ, אצל שכנינו הטורקים מתנהלת בשבועות האחרונים לחימה אינטנסיבית למדי (במובן של עשרות ומאות הרוגים) בין כוחות הביטחון לבין ארגון הגרילה של המיעוט הלאומי הכורדי, המשתייך לקבוצה לאומית שבכל מדד סביר היתה ראויה להגדרה עצמית בדמות מדינה ריבונית. כל מדד סביר  חוץ ממדד הפוליטיקה הבינלאומית, בה השטח שבו הם חיים מחולק לבין ארבע מדינות (טורקיה, עיראק, אירן וסוריה), שכל אחת מהן מתנגדת ליצירת מדינה כורדית (גם על חשבון שכנותיה) מחשש שמשמעות הקמתה תיהיה אובדן שטח שלה לטובת הכורדים. אני מצפה ומייחל בקוצר רוח ליום שבו הדגל הכורדי יתנוסס גם הוא בשדרת הדגלים של בנייני האו"ם. אבל הכורדים מדוכאים ע"י המדוכאים ולא ע"י שרידי הקולוניאליזם, מה שבצירוף היעדר המחוייבות של המדכאים לנורמות מערביות של ביטחון אישי למתערבים חיצוניים מפחית דרמטית את רמת העניין בחוגים הפוסט-קולוניאליים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s