על סדר היום: פנים וחוץ

תקופה עמוסה במועדים ביחד עם תקלת מחשב (שטרם אותרה ועלולה לחזור) הביאו אותי לתקופה ארוכה יחסית בלי כתיבה כאן: אז הנה התייחסותי לכמה סוגיות שעל סדר היום: אלנבי 40, רצף הפיגועים של הימים האחרונים, ההתפתחויות לאחרונה בסוריה, ולמה אכן צריך להעניק לאנגלה מרקל את פרס נובל לשלום.

אז ככה:

א. לגבי אלנבי 40, אני מודה שאני לא מבין. לא מבין למה אנשים (גברים ונשים) יוצאים למקומות כאלה, לא מבין איך מסתדר למישהו לקיים אקט מיני (אפילו מרצון, ונראה לי שלגבי המקרה המדובר, ראוי בהחלט להטיל ספק בסוגיית הרצון) בסיטואציה כזו, ולמעשה, בכלל לא מבין למה אנשים רוצים לשתות בצורה הזו. כלומר, אני מבין שכנראה שיש להם בעיה לא קטנה עם המקום שלהם בעולם, אבל במקרה הזה נראה לי שלשנות את החיים שלהם או את ההסתכלות שלהם על העולם תהיה פתרון טוב יותר מאשר שתיה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. בקיצור, לא מבין את זה. העולם שבו התרחש האירוע הזה זר לי. מה שכן, אני די מבין למה אנשים בסיטואציה לא התערבו. באופן כללי, אנשים נוטים לא להתערב בסיטואציות, אלא אם הם הגיעו מתוך התכוונות מראש להתערב בסיטואציה צפויה אם תיווצר, וגם אז חלק מהם קופאים ברגע האמת. בכל מקרה, התגובה האינסטינקטיבית שהופיע לי למקרה היתה שהשיר הזה של הלל מיטלפונקט ויוסי אלפנט התחיל להתנגן לי בראש:

ב. קודם כל, אל תגידו שלא התרעתי, כי התרעתי. בכל מקרה, נראה לי שבסה"כ יש מעט מאוד אלימות ספונטנית בסיפור של הימים האחרונים, כי כל העסק מוזן ע"י המחנות האנטי-לאומיים בחברה הישראלית והפלסטינית, בין אם מדובר בתנועה האיסלמית, ובין אם מדובר בפוסט-ציונות הדתית המגובה במנהיגי דוקטרינת 'ניהול-הסכסוך-כמסווה-להפרטה-ועושק-הציבור'. בכל מקרה, לי אירועי הימים האחרונים הזכירו טור של דורון רוזנבלום מהימים שבהם התצפיתן היה זעטוט, מהפכת "תוכנית הייצוב" היתה עולל בן יומו, והאינתיפדה הראשונה עדיין לא היתה אפילו עובר, ובמילים אחרות, לפני טיפה יותר משלושים שנה, בקיץ 1985. אז הנה המיטב:

כל מה שקרה מאז מלחמת יום הכיפורים – הגוש־אמוניזם, הבגיניזם, החזרה בתשובה הכהניזם – ייתכן שהיה קורה, בקצב שונה, גם בלעדיה; אך מאז והלאה יש למציאות הישראלית תכונה עקיבה אחת – להסתובב על עקבותיה תוך כדי היפוך התהליך הציוני: מן הקוממיות אל הגלותיות, מהצבא הסדיר אל המחתרות, ומהמחתרות אל "השומר", מהממלכתיות אל הקהילתיות, מהישראליות אל הארצישראליות הדו־לאומית, מחינוך ממלכתי למלמדי־דרדקי, מצמיחה כלכלית ל'חלוקה', ובקיצור – מפתח־תקווה לעמק עכור.

בישראל פועלים כוחות עצומים, הנושאים לשווא את שם הלאומיות ובפועל הם פועלים בעיקר לטשטש את מה שאפשר לכנות הקו־הירוק שבנשמה הישראלית: לא-דווקא הקו הטופוגרפי שחצץ בין ישראל לגדה, אלא זה שתָחַם את הישראליות בגבולות הנורמליות של ההגדרה העצמית הלאומית: באותו 'קו־ירוק' הביטחון היה בעיה לאומית, לא פרטית; המלחמות היו בין לאומים, לא בין קהילות, רבעים, אזרחים. הם מחקו את הקו הירוק גם במימד הזמן: מדינת ישראל (1948-1967) היא לדידם איזו אפיזודה משונה, מין שעשוע בנורמליזציה יהודית של תמהונים הקרויים ישראלים. עתה נשלם הסיבוב וחזרנו לנקודת המוצא: מאורעות בין יהודים וערבים בארץ־ישראל, תחת שלטון מנדטורי ישראלי.

לחוגי "ארץ־ישראל" יש אהבת מולדת סלקטיבית מאוד. במרכזה מצוי מין כתם עיוור בעין, ושמו 'מדינת-ישראל'. הם רואים את ארץ־ישראל, את היהודים, את עמישראל, את הערבים, את הסכסוך; אבל איכשהו, שלא באש­מתם­ – זה מין מום כזה, נכון, אולי מין פריקיות של הטבע שיש בה יתרון מסוים – המשמעות העמוקה, המהפכנית, של 'מדינת ישראל' כסמל לזהות הנורמליזציה היהודית נעלמת מהם לחלוטין. ולא רק מהם, אלא מחלקים מתרחבים יותר ויותר בעם, שאינם מבינים כבר מה העניין, מה הולך כאן, עם כל המשפטנים הארורים הצצים על כל שעל: יש ערבים, יש יהודים, ויש ארץ־ישראל. מה עוד צריך?

עד מלחמת ששת הימים היינו אומה אחרת לחלוטין, אומה שכיום אפשר להתרפק עליה בנוסטלגיה. אבל הרפולים והיוסקאלאך מגוש־אמונים, שהקימו לנו כבחלום בלהות מדינה דו־לאומית, הצליחו להחזיר את רוב העם לתקופת הנבוט והאבו־ג'ילדה, בעוד הישראלים בעלי התודעה העמומה של משמעות המהפכה הציונית, שקו פרשת־המים שלה הוא הקמת מדינת ישראל, כבר נחשבים למיעוט מתכווץ והולך של יפי־נפש לא־מובנים, הנאחזים בסעיפים הקטנים של החוק או של מגילת העצמאות כמו בקש אחרון. אבל כל משמעותה של הריבונות הישראלית היא שיהודים וערבים אינם הורגים זה את זה סתם כך, בנבּוטים ובאבנים, רק משום שהם ערבים ויהודים; ויהודים אינם מתנחלים בקסבה של עיר ערבית רק משום שהם יהודים ומשום שזו ארץ־ישראל.

[…]

הודות למאמציהם הבלתי נלאים של הדֵה־ישראלים לשחזר בכל מקום – בקריית־ארבע ובחברון, ובעפולה – פרודיות מגושמות על תקופות הירואיות באמת של התנחלות, כיבוש, עבודה־עברית ומלחמה לביטחון – חזרה הקומיות העברית בארץ (בעיקר בשנות הליכוד) לשנת תרפפ"ו: ושוב יש פחד בדרכים, שוב יש הצתות ושריפות יער, שוב בוערת הגורן בתל־יוסף, ושוב אנו בביצות.

 ***

ומכאן אל זירת החוץ:

ג. מי שלא מנותק לגמרי ממה שקורה מסביב, לא יכל לפספס שבחודש האחרון המלחמה הקרה שמשתוללת מצפון וצפון-מזרח לנו  (ובעצם בכלל מסביבינו, אם כוללים גם את הזירות בתימן, עיראק וצפון סיני) עלתה ליגה, ועכשיו מעבר למעורבות הגלויה של המעצמות האזוריות (איראן בריש גלי וסעודיה יותר בסתר חוץ מבתימן) ולהתקפות המהוססות של הקואלציה המערבית שיצרה ארה"ב, נכנסה לזירה ברעש גדול גם רוסיה, ונתקלתי כבר גם בהשערה שסין בדרך למעורבות. אז עכשיו יש לנו מלחמה קרה בקנה-מידה כמעט מלא, ופוטנציאל רב לחיכוך ועימותים כשכוחות של כל כך הרבה מדינות פועלים ישירות בזירה הסורית. בכל מקרה, מה עושים שם הרוסים? כנראה שבעיקר מנסים לסייע לאסד לשמור על האזור העלאווי לאורך החוף מפני האיום של המורדים האיסלמיסטיים שבהם ארה"ב די-תומכת (כלומר האלה שמשתייכים לאל-קעידא ולא למדינה האיסלמית) שכבר ניתקו את האזור מהגבול הטורקי. הסבר טוב למדי מבחינת הגיאוגרפיה והדמוגרפיה של העניין מצאתי כאן, ומפת ההפצצות הבאה שמצאתי כאן:

12105719_836087933156139_4896196293234904399_nמדגימה יפה את ההבדל באינטנסיביות ובמוקדי העניין של הרוסים והאמריקאים בימים של סוף ספטמבר ותחילת אוקטובר, ומחזקת את ההסבר הזה.

ולמה הרוסים כל כך אוהבים את אסד? הם לא. אבל הם גם מייחסים כנראה יותר משקל מהאמריקאים לעניין של נאמנות לבני הברית שלך, וגם הם מעוניינים מאוד בשימור (ואולי אפילו בהגדלת) נקודת הבסיס שלהם במזרח הים התיכון. זה חשוב להם משתי סיבות: האחת היא שהים התיכון הוא בסיס למעורבות באזור ומעבר חשוב לכיוון תעלת סואץ ואסיה, והשניה היא שהנקודה הזו נותנת להם אחיזה מדרום לטורקיה שהיא שכנה של רוסיה עם היסטוריה של מאבקים טריטוריאליים מולה (במיוחד בתקופה שהיתה בשלטון מוסלמי ותודעת אימפריה) וגם חברה דרומית-מזרחית בברית נאט"ו שנתפשת בעיני הרוסים כאיום גדול.

הסבר מעניין נוסף שבו נתקלתי הוא שהרוסים מגבירים את המעורבות שלהם בסוריה כדי לשמר את התלות של משטר אסד גם בהם, ולא לאפשר לאיראן להיות המשפיעה העיקרית.

ד. ובזירה אחרת לגמרי, התפרסמו בימים האחרונים השערות שקנצלרית גרמניה היא מועמדת מובילה לזכיה בפרס נובל לשלום שיוענק בקרוב, בזכות טיפולה במשבר הפליטים באירופה. אז קודם כל אני חושב שהשימוש במונח "טיפולה" הוא די מוגזם, מכיוון שהמשבר לא נפתר, ולמעשה ככל שהוא ממשיך, היא מאבדת במהירות את התמיכה מבית למדיניות הקליטה שהיא מציעה ליישם. במובן הזה, להעניק לה פרס נובל לשלום יהיה צעד אווילי מהליגה של הזכיה של ברק אובמה באותו פרס בימי תחילת הכהונה שלו (ומההחלטה להעניק אותו לפרס, עראפת ורבין בימי אוסלו, אם כי האחרון בהחלט יכל להתמודד על הפרס בהקשר של ההסכם עם ירדן).

אבל אנגלה מרקל בהחלט ראויה לפרס נובל לשלום. בפעמיים האחרונות שבהן גרמניה חתרה להנהגה באירופה, זה נגמר בשתי מלחמות עולם, עשרות מיליוני הרוגים, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בקנה מידה מזעזע והרס חסר תקדים. גרמניה תחת מרקל, לעומת זאת, הצליחה להשתלט על יוון ולכופף את שאר מדינות אירופה תחת המדינאות הפיננסית שלה, ללא שימוש בנשק וללא שפיכות דמים ישירה. אם כבר השתלטות גרמנית על אירופה, הדרך של מרקל בהחלט ראויה לפרס נובל לשלום.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על סדר היום: פנים וחוץ

  1. פינגבק: על סדר היום: בזמן שנלחצתם | עמדת תצפית

  2. פינגבק: השלמת פערים – הבט סביב: מהנעשה במזרח התיכון | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s