טעימות מתוכנית הייצוב – מי ישלם את המחיר?

בתחילת חודש יולי, שלושים שנה אחרי ההתרחשות ההיסטורית, פורסם פרוטוקול ישיבת הממשלה שהחלה ב-30.6.1985 והסתיימה ביום שלמחרת, ובמהלכה אושרה "תוכנית הייצוב" – נקודת המפנה של ההפיכה הכלכלית-חברתית בישראל.

לאחר קריאת הפרוטוקול (חלק א' וחלק ב') אביא כאן סדרה של שלוש רשומות, שיציגו, באופן לא רציף, נקודות חשובות מתוך הדיון. רשומה זו, השניה מבין השלוש, תעסוק בויכוח בנוגע לשאלה מי "ישלם את המחיר" על יישום התוכנית. כל ההדגשות בתוך הציטוטים יהיו שלי.

***

עמנואל שרון [מנכ"ל משרד האוצר. בהמשך ריכז את צוות הכלכלנים שהיה אחראי על יישום תוכנית הייצוב, עמד בראש מטה "הסדר הקיבוצים", ובשנות ה-90 כיהן כיו"ר דירקטוריון בנק הפועלים], מציג את אחת הבעיות של המשק – חשיפה לתנועות הון זר ספקולטיביות:

לעניין הנכונות להטלת מס על כניסת הון – אני רוצה רק להזכיר לכם, שבשנת 1978 היתה נהירה עצומה של מטבע חוץ למדינת-ישראל, שהיתה בעיקרה ספקולטיבית, בגלל שערי ריבית גבוהים שהיו כאן, בגלל קיבוע של שער שהיה כאן ובגלל האפשרות להכנס ולצאת חופשי[תודות למהלכי הליברליזציה שביצעה ממשלת בגין לאחר המהפך. התצפיתן]. נכנס מטבע חוץ, הופקד בבנקים, לקח ריבית ויצא החוצה. עד שהעניין הזה נתפס והיתה תגובה על כך, היה הפסד גדול מאוד למשק. לכן אנו רוצים לראות גם את האפשרות הזאת. איני יודע מה הסבירות שלה, אבל אנו מוכרחים לחשוב על כך.

השר אריק שרון [שר התעשייה והמסחר]:

 הכוונה גם למס על ההשקעות?

עמנואל שרון:

לא, להטלת מס על כניסת הון ספקולטיבית, הון שבא לזמן קצר.

השר אריק שרון:

מה זה קצר?

עמנואל שרון:

עו"ש שאפשר מיד למשוך אותו חזרה. איננו רוצים בזה. דברים כאלה היו כבר בעבר. אם מדובר על מדינות אחרות, בשוויץ, היתה תקופה שעל כסף כזה היה מס שלילי.

השר אריק שרון:

והיום?

עמנואל שרון:

זה משתנה, איני יודע מה קורה היום. אבל לפני כמה שנים, שילמו ריבית שלילית של 2% על הפקדת כסף כזו.

משה מנדלבום [נגיד בנק ישראל]:

היום אין מס. יש פער קטן ביותר.

ולשאלה מי ישא בנטל שעומדת להטיל התוכנית:

השר עזר וייצמן [שר בלי תיק]:

אני חושב שמבחינה ציבורית, מה שמוצע כאן – ואני אצביע בעד – פוגע, בדרך הקלה, בדרך כלל בשכירים, פוגע בסיכוי לצמיחה כלכלית, כי זה יעשה מהומה טוטאלית גם בתעשיה, אבל בעיקר פוגע בשכבות מסוימות. אמרתי בדיון מוקדם היום, שאינני יודע, איך במדינת ישראל חיים עם 350 אלף שקל לחודש (כאן, וגם בהמשך, מדובר על השקל הישן, לפני שהפך לשקל חדש ביחס של 1000 לאחד. התצפיתן), שזו בדרך כלל משכורת ממוצעת של עובדי מדינה מסוימים, בלי שעות מסוימות. נדמה לי, שמרבית האנשים שיפגעו הם דווקא העשירונים הבינוניים, אם העשירונים האחרונים יפוצו, ועל העשירונים הבינוניים הרי עומדת המדינה.

אחת השאלות שעמדה לדיון בישיבה היא האם להבטיח במסגרת התוכנית את ערכם של חסכונות הציבור המופקדים בבנקים (הממשלה הקודמת התחייבה לכך בחוק לפני הבחירות), או לאפשר סיכון לשחיקתם, כחלק מהשאלה כיצד יתחלק נטל התוכנית בין ההון לבין שכר העבודה.

השר גד יעקבי [משרד הכלכלה והתכנון]:

בעניין החסכון וההון – אני חושב, שיש פה עירבוב מושגים מוחלט. אני שומע זאת כבר ימים. רוצים לפגוע בהון לשם חלוקה צודקת של הנטל – אני בעד זה והצעתי כבר כמה הצעות. אבל אין שום הגיון לפגוע בחסכון הציבור, שהוא ב-90% – 95% חסכונם של השכירים, ברובו המכריע, אם לא כולו. רבותי, בעלי ההון אינם מחזיקים מעל ל-100 אלף דולר. זה כמעט בדיחה בתחום ההצעה האופרטיבית. מי שיש לו מעל ל-100 אלף דולר, לא מחזיק זאת, אלא אם כן זו חברה שמנהלת את כספיה באמצעות חשבונות פת"מ [פיקדון תושב מקומי. התצפיתן] עו"ש, כדי לקיים את ערכם, ואז אין טעם לפגוע בה, משום שאתה פוגע בעסקיה ומשבש את יכולתה לתפקד. אם מדובר באנשים פרטיים, אף איש פרטי לא מחזיק מעל ל-100 אלף דולר בחשבונות חסכון צמודי מט"ח. יש לו דרכים אחרות אם יש לו מעל ל-100 אלף דולר. תאמינו לי, שיש לו דרכים אחרות. לכן, לפי דעתי, בהצעה זו, שבאה לסבר אוזני בני אדם כאלה ואחרים, רוצים לקטוע את החוטם של השכירים, לרצוע את אוזנם הימנית, לחרוץ חריץ בגבם ולאחר מכן הם יהיו שבעי רצון מכך שחלוקת הנטל היתה צודקת, בעוד הם אלה שיפגעו מכך.

ועוד דבר שאומר יעקובי לגבי חסכונות הציבור: אם יתברר שהם עומדים להשחק, הכסף יצא במהירות מהחסכונות, דבר שיביא להשפעות שליליות על המשק:

כל דבר מחייב חקיקה בכנסת. חקיקה בכנסת היא סימן לכל בעלי החסכונות – נא לברוח ומהר, אל תסמכו על הממשלה הזו בענין הזה, היא אמרה ולא מגשימה. רבותי, פגיעה בחסכון זו תוספת לחץ אינפלציוני במשק. זו הגדלת הלחץ על המוצרים המקומיים. זו תוספת הוצאה של כסף לרכישת מוצרי יבוא. כלומר בזבוז מט"ח. זו הליכה למט"ח מזומן, חופשי, שחור. אלה כל הדברים השליליים שבעולם. בעוד שעידוד החסכון וקיומו ועמידה מאחרי כל ההתחיבויות שלנו, זה סיכוי להקטנת לחצים אינפלציוניים, להגדלת חסכון, להקטנת הלחץ על מט"ח, לשמירה על נכסי החסכון של השכירים – ואני תמה ונדהם, שדווקא ההסתדרות היא זו שתובעת את המהלך הזה. שתשאל את ציבור השכירים האם הוא רוצה בזה. במשאל עם, היא תקבל תשובה של 90% נגד המהלך הזה. אלה דברים, שאין להם כל משמעות חברתית ומבחינה כלכלית הם שליליים לחלוטין.

שר התקשורת אמנון רובינשטיין הציע גישה אחרת, שמבקשת שלא להבטיח את ערכם של החסכונות:

מכאן אני מגיע לפגם השני של התכנית שהיא בעיקר שוחקת את השכר ולא פוגעת כמעט בנכסים האחרים של הציבור. החברים מכירים אותי. איש לא יאשים אותי בדמגוגיה סוציאלית ובהליכה אחר הצהרות ההסתדרות, אבל אני בהחלט, רואה פגם גדול בזה שכל עיקרה של תכנית כזו הוא שחיקת השכר, שבלאו הכי איננו גבוה.

[…]

כעת, השר גד יעקבי אמר, שהנכסים הנזילים של הציבור הם בעצם נכסי עסקים. זה לא אומר שום דבר, הם גם נכסי שכירים, גם נכסי עצמאים, וגם נכסי חברות. אבל בודאי, שמבחינה סוציאלית, הם משקפים הרכב שונה מאשר של ציבור השכירים. הרי כולם שכירים, גם ראשי החברות הגדולות הם שכירים. זה לא אומר שום דבר. מבחינת העשירונים, בודאי שהם משקפים דבר שונה. אני מבין שאומרים לי, כפי שחברים כאן אומרים, שזה יסכן את מיחזור העסק הזה. או, יש אנשים שאומרים, שיש בעיה עם החוק של הכנסת. אבל איני יכול לקבל, שמבחינה חברתית זה אותו הדבר כמו שחיקת השכר. כלומר, אנו מורידים סובסידיות ואומרים לאדם שמרוויח 250 דולר, כי מזה אנו מורידים לו, אבל אנו מוסיפים זאת למי שיש לו, לא 100 אלף, אז 50 אלף דולר בפת"מ. זאת על חשבון עלית מחיר הביצים והשמן. […]

זה לא להיום, אבל גם לא לכנס משפטנים. כי אם אצטרך לבחור  בין החוק הזה שהתקבל ערב בחירות, לבין אסון למשק הישראלי, אבחר בשינוי החוק. מדוע? כי כל הסדרי ההצמדה האלה [של החסכונות. התצפיתן], לפי דעתי יתמוטטו, כפי שהתמוטטו מניות הבנקים, אם הם יתקלו במציאות הכלכלית. ואם לא נצליח בתכנית הזאת, רבותי, שום הסדרי הצמדה לא יעזרו. זה הביטחון שיש לאדם שמחזיק במעלית נופלת. כל התא מחזיק אותו, אבל המעלית מתנגשת בקרקעית. ראש הממשלה וכולם החליטו נגד הענין הזה של פגיעה בנכסים פיננסים, בסדר, אבל נדע מה המחיר של זה. זה לא אומר שזו פגיעה רק בשכירים, כפי שאמר השר יעקבי. זה מבנה סוציאלי שונה לחלוטים. לפי דעתי, לעשירונים התחתונים אין נכסים נזילים פיננסיים כאלה. אני מסכים עם מה שאמר השר קצב [שר הרווחה משה קצב], שאנו צריכים להחליט, שבשני העשירונים התחתונים אנו לא פוגעים. אי אפשר להמשיך לפגוע בהם. אבל יש שכבה שלמה שכן אפשר לפגוע בה.

השר רובינשטיין מציע לפנות לאפיק אחר, ולבטל את הפטור ממס שבח על מכירה של דירות. הנקודה הזו מעניינת גם היום, בסיטואציה שבה הריבית האפסית שמציעים הבנקים על החסכונות וחוסר הודאות בבורסה דוחקים את הציבור להשקיע את החסכונות ברכישת דירות להשכרה ומכירה עתידית.

במגמה לאזן את הפגיעה הזו, הצעתי לפחות דבר אחד – שיבוטל האבסורד הזה של פטור ממס-שבח על דירות שנמכרות כל ארבע שנים, על דירה שניה, שלישית ורביעית. לפחות נבטל זאת. אני מצטער שזה לא נמצא בתכנית. אני מבין משר האוצר שזה גלום בה, בתקנות-שעת-חירום.

[…]

אני הצעתי להחזיר את המצב לקדמותו – שפטור ממס-שבח יהיה לאדם בעל דירה אחת בלבד, שהוא גר בה 6 חודשים לפני המכירה. יש לנו מערכת שלמה של פסקי-דין על כך. כל העיוות שנוצר הוא, שאנשים יכולים להחזיק 4 ו-5 דירות ולמכור אותן ברווח גדול.

השר משה ניסים:

רק דירה שניה, שלישית ורביעית, לא. אחת ל-4 שנים.

השר אמנון רובינשטיין::

רבותי, איני יודע לאן הגענו אם נתחיל לשחוק שכר ונפטור מרווח הוני אנשים שעשו ספקולציות בדירות. אני בכלל לא מסוגל להבין זאת.

שר התיירות אברהם שריר, על משמעות שחיקת השכר וקיצוץ המשרות בשירות הציבורי:

אני גם אינני סבור, שהדרך של שחיקת השכר היא הדרך הנכונה. אני גם לא בטוח שנעמוד בכך. אני לא חושב, שנצליח כממשלה לעמוד בכך. אני חושב, שאנו צריכים לבחון מה צעד כזה יעשה לחברה הישראלית. במשך העשור האחרון – ולא חשוב אם זו ירושת "המערך" או "הליכוד" – נוצרו בחברה הישראלית שכבות, עם יכולת כלכלית גדולה מאוד. שכבות אלה תפגענה? לעומתן, ישנן שכבות לא מעטות, שהן חלשות מאוד. אנחנו נגרום להעמקת הפערים וליצירת זעזועים בחברה הישראלית, שלא ניתן יהיה לתקן אותם בשנים הקרובות.

קיצוץ של 3% לאורך הקו בין עובדי הציבור פירושו להלחם בצורה קלה בבעיה. ליד שולחן זה דיברנו לא אחת על כך, שיש צורך בפיטורים מצד אחד ומצד שני, שיש צורך לבחון מתן שכר הוגן, על מנת למשוך לשרות הציבורי אנשים בעלי רמה גבוהה. מה יהיה? הפיטורים יהיו בשוליים. אלה שיש להם הצעות קוסמות יותר והם הטובים בשירות הציבורי, יפלטו החוצה מרצון. מי ישאר בשירות הציבורי? האם אנחנו חושבים, שהשרות הציבורי הוא שרות, שיכול לסבול רק סוג זה של עוסקים בו? אני חושב, שאיננו יכולים, בשום פנים ואופן, ללכת לפתרון הקל של קיצוץ ב-3%, מבלי שאנו נותנים את הדעת לבעיה האמיתית.

והדיון בנוגע לחלוקת הנטל נמשך. שר הקליטה יעקב צור:

א)… נדמה לי, שאם ניקח את צד האנשים, נאמר, שאי אפשר להגיע למה שרוצים להגיע בלי להוריד את רמת החיים ובלי לקצץ בתקציב. בחומר שמוגש לפנינו לא מקובלים עלי שני דברים: בראש ובראשונה, שאני דיפרנציאציה. אם הולכים לקיצוץ בין ברמת החיים ובין ברמת השירותים, צריך לעבור מאוניברסליות לדיפרנציאציה ואין פה דיפרנציאציה, מלבד בשכר לימוד מודרג. לא בקצבאות ולא בהורדת השכר. הבעיה של העובד הישראלי היא לא בעיית האבטלה, אלא הבעיה שעובד ביצור מרוויח200-300 אלף שקל לחודש. לא מקובל עלי, שבקיצוץ הזכאויות ובקיצוץ השכר – אין דיפרנציאציה. נשב עד מחר ושיגישו תכנית שיש בה דיפרנציאציה. ברגע שיש, מחלקים לכולם, ברגע שאין, אי אפשר להוריד מה שקרוי שוו שיוצר אי-שיוויון. אם הייתי ההסתדרות, הייתי אומר, שאי אפשר לדבר על שכירים כעל מושג אחד, 85% מהעם הזה הוא שכירים. הפער מגיע ל-1:15, 1:12, עם כל הנלווים. אי אפשר כשמדברים על 25% הורדת שכר. תלוי למי, תלוי למה הוא יגיע.

ב) הדבר השני, זה השכר. אני אומר: ראשית, במדינת ישראל, בפעם הראשונה, רוצים להוריד שכר ע"י תקנות-שעת-חירום. אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, אבל זה מחייב שיקול דעת גם לגבי המגזרים האחרים, כי זה מעשה חריג מבחינת יחסי עבודה של מעביד-עובד, ממשלה-הסתדרות, יש לזה משקל.

ג. העומס על השכר כפי שאתם מציגים, לפי הבנתי, הוא בלתי אפשרי, לא מבחינת הסך הכל ולא מבחינת החצי השני. אני אומר לגד, אתם לא הגשתם תכנית […] שמראה שמהגורמים שאינם שכר פוגעים כמו בשכר.

[…]

זה לא רק 25% [שחיקה בשכר. התצפיתן], כי כל הדברים האחרים נופלים גם הם על השכר, פחות שירותים נופל על השכבות החלשות שהם שכירים כולם.

לפי דעתי, אם לא יהיה איזון, מה שמונח פה לא יפגע בשכבות החלשות, אי אותם נפצה, אלא זה יפגע בבעלי השכר הבינוני. משקל המוצרים המסובסדים אצל האנשים האלה הוא יותר גדול מאשר אצל השכבות הגבוהות. […] לא יכול להיות שלגבי מה שקרוי הון ואני לא אומר בעלי הון, אנחנו ממשיכים באותה שיטה שיהיה תמיד יותר רווח מההון. למה? כי ההון קשה לתפוס אותו. פעם הוא בחסכונות שאם אתה פוגע בהם, הם יברחו לבלטה, תגיע לבלטה, זה יסע לחו"ל, לשם אתה לא יכול להגיע. […] אני לא יודע למה הורדה המדרגה של 66% מס. מה יש? אם הולכים להוריד את זה מהשכר, יש דברים סמליים גם כן. ברגע שאתה הולך בצווי חירום להטיל על השכירים 20%-25% הורדה, בינתיים ברחה מדרגת המס של 66% כאילו שהיא זאת שגורמת לכך שיעלימו מס, אני לא מקבל את זה.

[…]

דירות ומגרשים, אני לא יודע למה מתכוונים. מה שכתוב פה בחוברת זה מסמך מאמצים. לא נאמר מה עושים ואיך עושים, בשכר – נאמר.

אם אי אפשר לקחת מההון, למה להוריד מע"מ? זה בכל אופן מס על צריכה. אם אתה לא תופס את ההון, תפוס אותו ברגע שהוא צורך. איפה ההון? או שהוא בחסכון, או שהוא בבלטה, או שהוא במגרשים, או שהוא בדירות, או שהוא רוכש. אז כשרוכשים, אני מוריד 2% מס, למה? למה צריך להוריד את הפיקדון על יבוא? לפחות יבוא מותרות? הדברים האלה אינם צודקים. […] אני מצפה מאנשים שמציעים לנו הצעות, שיציעו הצעות נוספות איך לקחת יותר מההון מאשר מהעבודה, כי זה מה שאנחנו רוצים, שאנשים יאמינו בעבודה.

[…] אני חושב שמה שמטילים פה על השכיר – אדם בדרגת שכר של 400 אלף שיורידו לו 25% ויאלץ לשלם בעד השירותים ושממול, ההון ימשיך לעשות את רווחיו ואת הצריכה שלו, אנחנו לא יכולים לצאת עם תוכנית כזאת.

שר המדע והפיתוח גדעון פת, על הפגיעה הקשה בשכירים:

אני חושב שהכרסום הזה הוא דבר שלא ניתן לעמוד בו. גם אם נכופף את הידיים לקיסר והוא בודאי שנלחם טוב על האינטרסים של ציבור השכירים, זה לא יעבוד בשטח, כיוון שאי-אפשר להטיל כרסום כזה על מקבלי שכר בסדר גודל של מחצית השחר הממוצע במשק. מרבית עובדי המדינה, מרבית עובדי הציבור מביאים הביתה בין 250 ל-350 אלף שקל לחודש. […] 350 אלף זה היום מחצית השכר, 350 או קרוב -400 אלף לחודש, מהם אנחנו הולכים לסחוט?

אני חושב, שהשחיקה הזאת שאומרים לנו שבסוף תהיה 8%, לא מתקבלת על הדעת. אם מדברים על 10% שמכרסמים בהם מיידית […] ובנוסף לזה נעלה את המחירים ב-17% לגבי מכלול המצרכים (כשלגבי חריגים זו תהיה אולי העלאת מחירים עד 40%, בנוסף לפיחות שישפיע על מחירי חומרי הגלם[…]). זה מיד יתבטא, רבותי, אפילו במחירים של מוצרים שבהם הממשלה קשורה ישירות, כמו גרעינים, בשר ודלקים, זה מוכרח להעלות את המחיר. ואנו רוצים שכל זה יספג עד לאינדקס [מדד המחירים לצרכן. התצפיתן] חודש יולי, שמעריכים אותו גם בסדר גודל של 25% ואולי אפילו 30%? וזה אחרי השחיקה שהיתה במשך החודשים האחרונים ואנחנו רואים, שלפי השקל, היתה שחיקה של 15% בחודש יוני.

בסופו של דבר, השכר הממוצע למשרת שכיר נשחק במחצית השניה של 1985 ב-17%, ולאחר שיפור במחצית הראשונה של 1986 הסתכמה השחיקה בשנה הראשונה ליישום התוכנית ב 10%.

סגן ראש הממשלה דוד לוי:

יש בדברים האלה איזה שהוא גבול שאסור לעבור, אחרת לא יהיה שיתוף פעולה, לא נגיע אל היעד. אני חושש מאוד, שאנו משניאים את עצמנו בהחלטות כאלה, שאין בהן גם בשורה. אין יעד, מפני שהצעדים הראשונים, כולם, הם כבר בספק, מבחינת הצדק, מבחינת הנטל. אני קובע, לאחר שלמדתי, עם כל הקוסמטיקה שמסביב הענין, שתהיה פה פגיעה ישירה בשכבות הבינוניות, שחיות עדיין בקושי מעבודתן ובחלשות. זה בלתי נסבל. יש קושי, יש מצב קשה, אך אין צורך לאבד את הראש.

ועוד על החלוקה בנטל, שר הפנים יצחק פרץ:

לצערי הרב, כל מי שעבר על התכנית מרגיש מיד בדבר אחד בולט מאוד, בשחיקה קשה עד למאוד בשכרם של השכירים. השכר מותקף מכיוונים שונים, גם מקיצוץ בשכר, גם מהקפאת תוספת היוקר, גם מצמצום בסובסידיות, גם מביטול חינוך תיכון חינם, גם מביטול תשלום עבור שעות נוספות, גם מפיחות. כל הדברים האלה, שנוחתים בו זמנית על משכורת, שהיא בלאו הכי לא גדולה, בודאי מהווים מכה קשה. אילו המכות האלה היו נוחתות באופן שווה על ציבור האזרחים במדינת ישראל, כפי שתכנית חירום כלכלית היתה צריכה להיות, אז כל אחד היה מתנחם ואומר: צרת רבים חצי נחמה. זו לא רק אימרה, זו הרגשה עמוקה שנטועה בנפשו של כל אדם. כאשר הוא מרגיש שכל הציבור נושא, פחות או יותר, את הנטל באופן שווה, הוא מגייס מתוכו כוחות עצומים להתמודד עם מכות ואפילו מכות קשות. אך כאשר יש לו הרגשה, שהמכות נוחתות עליו ולא על שכנו, הרי כל מכה נעשית קשה שבעתיים.

הנטל מוטל בעיקר על המעמד הבינוני ועל המעמד הנמוך. המעמד הגבוה כמעט שאינו נושא בנטל. חיפשתי לראות איפה המעמד הגבוה משתתף בנטל בצורה מאסיבית וראיתי איזו פיסקה, שיוטל מיסוי מסויים על דירות פאר. אך זה כתוב בנוסח של משאלת לב ולא כהצעה הכתובה הלכה למעשה. כך שיש לי הרגשה, שגם מי שכתב את הפיסקה הזאת, הוא עצמו לא האמין, שהיא תוכל להתבצע, או שיש לו כוונות להתמודד איתה.

יתר על כן, דומני שהנטל אינו שווה, גם לא במעמד הבינוני, שכן הנטל מוטל, בעיקר, על הסקטור הציבורי ולא על כל ציבור העובדים, בודאי לא על המשק הפרטי. קחו, לדוגמא, שני אנשים: אחד עובד ברשות מקומית והשני עובד בבנק. הפקיד בבנק מרוויח הרבה יותר מאשר הפקיד ברשות המקומית, למרות שלשניהם יש אותה השכלה ואותם כישורים. כל המכות הללו נוחתות על הפקיד העובד ברשות המקומית, בשעה שידידו הטוב, העובד בבנק, כלכל וכלל אינו נושא בנטל של הגזרות לשעת חירום. זאת ועוד, לגבי העצמאים והחברות, אמנם נשמעו כאן צדדים להגן עליהם, אך עד כמה שלי ידוע, גם העצמאים וגם החברות הגדולות אינם נושאים בנטל של מס אמת. רבות הן הדרכים להתחמק ממס אמת ואלה יודעים היטב איך לעשות זאת במסגרת החוק, כיוון שבחוק יש פירצות.

אני חושב, שתכנית חירום כלכלית היתה צריכה להתמודד, באומץ לב ובצורה אמיתית, עם החברות הגדולות, שהן-הן שקוצרות את כל "השמנת" של היצור במדינת ישראל. זה כואב ומעיק, שהחברות הגדולות מתחמקות תמיד מלשאת בנטל.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s