בעין העדשה – רמת דלתון

 

בשבוע שעבר יצאתי לטיול קצר באזור רמת דלתון, מקדיתא דרך נחל גוש חלב וקטע מנחל דישון. מבחר תמונות.

א. בקבר ר' טרפון בקדיתא:

קשיי העברית של הציונות

בימים האחרונים, השקעתי זמן כדי לתקן את אחד המקרים המצערים בהם אני קורא טקסט מעניין, סומך על עצמי שאדע למצוא אותו בקלות כשארצה, ואז מגלה בדיעבד שזה לא כזה קל. בכל מקרה, הדברים הבאים מדורגים אצלי גבוה מאוד בדירוג הטקסטים המופלאים הקשורים לציונות.

בקיץ 1897, שבועות ספורים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, כתב הרצל אל הרב ד"ר מרדכי אָרנפּרייז בדיאַקובאַר:

וינה, 24 ביולי 1897

דוקטור מכובד מאוד.

[…]

אבקשך למסור לדפוס מיד הזמנה עברית (בקיצור) על חשבון הוועדה המכינה, ולשלוח אותה בלא דיחוי למובהקים שבציוני רוסיה. הדגש הדגשה נמרצת ביותר, כי הקונגרס הראשון הזה מוכרח להצליח בהחלט, שאם לא כן יוּכּה ענין-ציון לאחור למשך שנים. […] וכן תבאר, כי אפשר יהיה, כמובן מאליו, להשתמש גם בשפה העברית בקונגרס.

[…]

 

והנה תיאורו המדהים של הד"ר ארנפרייז את ההתמודדות עם המשימה שהטיל עליו הרצל:

הזמן היה קצר ובעיר־מושבי דיאַקובאַר לא היו קיימים לא בית־דפוס עברי, לא אותיות עבריות ולא סדר עברי

האל שלי ואני…

גרסה מורחבת ומבוארת לתשובה שהתבקשתי לכתוב בסיכום סדרה בלימודים לשאלה

מה יכולה להיות משמעותו של אלוהים עבור האדם המודרני/הפוסט-מודרני?

 

האדם המודרני הרג את אלוהים לא מזמן (בקנה מידה היסטורי), ומאז תועה בעולם בהיעדרו.

היהדות דווקא מתורגלת היטב לתפקד בלעדיו. 1945 שנים, לפי מייסדי היהדות, כבר חלפו מאז שחרב ביתו, והוא פנה לדבר אל השוטים, אבל לא אלינו. גם כאשר הוא מתקשר

טעימות מתוכנית הייצוב – מצב חירום יזוּם או איך מבצעים הפיכה בלי בריקדות

בתחילת חודש יולי, שלושים שנה אחרי ההתרחשות ההיסטורית, פורסם פרוטוקול ישיבת הממשלה שהחלה ב-30.6.1985 והסתיימה ביום שלמחרת, ובמהלכה אושרה "תוכנית הייצוב" – נקודת המפנה של ההפיכה הכלכלית-חברתית בישראל.

לאחר קריאת הפרוטוקול (חלק א' וחלק ב') אביא כאן סדרה של שלוש רשומות, שיציגו, באופן לא רציף, נקודות חשובות מתוך הדיון. רשומה זו, השלישית בסדרה, תעסוק באופן שבו התקבלה התוכנית. באופן חסר תקדים, היא יושמה באמצעות צווי חירום, לאחר שאושר בישיבת ממשלה מרתונית שנמשכה כיממה וחצי. אבל במבט לתוך הדיון, מתגלה שרובו עוסק לא בעקרונות התוכנית עצמה, אלא במאבק על מה לא יקצצו. התוכנית דרשה קיצוץ של 750 מיליון דולר (בגלל האינפלציה הדוהרת, אי אפשר היה לנהל דיון על סכומים בשקלים) בתקציב הממשלה, אחרי שמעצבי התוכנית עשו לממשלה "הנחה" ביחס לסכום של מיליארד דולר שלטענתם היה נחוץ באמת לקצץ על מנת שהתוכנית תצליח. ומה שיותר מדאיג, שוב ושוב עולות בתוך הישיבה אמירות של שרים שמתקוממות נגד הליך אישור התוכנית בסד לחץ של "מצב חירום", שחלקם מטילים ספק בטענה שהוא אכן קיים כמצב חירום, ולא כאמצעי לחץ של יוזמי התוכנית.

טעימות מתוכנית הייצוב – מי ישלם את המחיר?

בתחילת חודש יולי, שלושים שנה אחרי ההתרחשות ההיסטורית, פורסם פרוטוקול ישיבת הממשלה שהחלה ב-30.6.1985 והסתיימה ביום שלמחרת, ובמהלכה אושרה "תוכנית הייצוב" – נקודת המפנה של ההפיכה הכלכלית-חברתית בישראל.

לאחר קריאת הפרוטוקול (חלק א' וחלק ב') אביא כאן סדרה של שלוש רשומות, שיציגו, באופן לא רציף, נקודות חשובות מתוך הדיון. רשומה זו, השניה מבין השלוש, תעסוק בויכוח בנוגע לשאלה מי "ישלם את המחיר" על יישום התוכנית.