מירושלים עד טבחה – אלימות פוליטית ומערכות החוק

אירוע הדקירה במצעד הגאווה מגיע יום אחד לאחר הגשת כתבי האישום נגד מציתי כנסיית הלחם והדגים ופעילים אחרים מסביבתם. מה אני לומד מהדברים האלה?

א. הדוקר במצעד בירושלים הוא אותו דוקר מהמצעד בשנת 2005, שהשתחרר מהכלא לפני כחודש, ומאז הספיק להתראיין בראיון מחשיד מאוד לערוץ תקשורת חרדי. אז נכון, שליסל היה אמור להיות עדיין במאסר, לולא החלטה שנראית על פניו תמוה (אם כי אני מניח שבמשפטית היא סבירה). נכון שנראה שתהליך השיקום שעבר, ככל שבכלל עבר, נכשל באופן נחרץ (ואם מישהו הוציא חוות דעת אחרת, זה הזמן לקחת אחריות). נכון שיש כאן כשל מודעיני מזעזע של משטרת ירושלים (גם כאן, זה הזמן לקחת אחריות). ובכל זאת אני מוצא סיבה לאופטימיות בעובדה שמדובר באותו הדוקר ממש. למה?

כי מאז שנת 2002 צועד מצעד הגאווה בירושלים. למרות חינוך רע והסתה לא מעטה בקרב חלקים גדולים בציבור החרדי והחרד"לי (אולי גם בקרב קבוצות בציבור הציוני-דתי והימין החילוני), לא נמצא בכל אותן השנים יותר מאדם אחד שלקח את הדברים מספיק ברצינות על מנת לתרגם את ההסתה לאלימות פוליטית של ממש.

ב. מציתי כנסיית הלחם והדגים והפעילים האחרים שנעצרו, שמואשמים גם בפגיעה בכנסיות נוספות ובהתארגנות לפגיעה באתרי דת ובאוכלוסיה פלסטינית, מגיעים מסביבת נוער הגבעות. הם פעילים מוכרים, שהיו חשודים בפגיעות קודמות בפלסטינים ובמסגדים, והורחקו בצווים מנהליים מהגדה המערבית ומירושלים.

שני המקרים חושפים שוב את קשיי ההתמודדות של מערכת האכיפה והמשפט של מדינה דמוקרטית עם עבריינות פוליטית נחושה. שליסל, ששוחרר ללא שעבר שיקום משמעותי, היווה סכנה מתמדת. גם אותם מציתים, למרות שטרם הורשעו בעבירות עד עכשיו. לתפשתי, הבעיה הבסיסית נובעת מהניסיון להתמודד עם עבריינות פוליטית בכלים של המשפט הפלילי. עונשו של שליסל קוצר, לאחר שבית המשפט העליון קבע לגבי המקרה של אחת הנדקרות ש"אין ביטחון שהתקיים בשליסל היסוד הנפשי של מחשבה פלילית, ולכן נכון להרשיעו בעבירה פחותה של רשלנות". הבנתם? את אחת הנדקרות הוא פצע עקב "רשלנות"!

לאחר שנקבע בבית המשפט ששליסל היה אחראי למעשיו, היה נכון להתייחס אל פעולתו כאל פעולת טרור ולא כאל ניסיון לרצח האדם הספציפי אותו ניסה לדקור. השאלה היא כיצד ניתן במקרה כזה למנוע ממנו לחזור לפעילות טרור לאחר שישתחרר (בהנחה שלא שינה באופן ברור ואמין את עמדותיו)?

לגבי מחבלים פלסטינים, קיים הניסיון של גירוש משוחררים לארץ אחרת, שעד כמה שאני מבין נחשב להצלחה חלקית בלבד, מכיוון שחלקם משתלב כפעילים מרכזיים ברשתות הטרור בחו"ל, הרחק מידה של ישראל. בכל מקרה, לגבי טיפוסים כמו שליסל, ספק אם תימצא מדינה שמוכנה לקלוט אותם. המחשבה שעלתה אצלי היא, שכאשר לא מתייחסים אל הנדקרים הספציפיים כאל היעד,  אלא אל היעד האמיתי (כלל המפגינים), היה ראוי לדעתי לנקוט בחלופה אחרת, ולהאשים אותו בניסיונות לרצח כמספר המשתתפים באירוע. אישום כזה היה מאפשר לכלוא אותו לכל חייו, ולשחרר אותו אך ורק לפי שיקול דעת של מערכת הכליאה ביחס לשיקומו. מעניין יהיה לראות את כתב האישום שיוגש נגדו בימים הקרובים.

לגבי מציתי הכנסיות העניין מורכב באופן אחר. כאן לא מדובר על מפגע בודד, אלא  על התארגנות מחתרתית, שקשה לפיצוח בגלל אופי חבריה ומיומנתם בהתמודדות עם חקירות. בדומה לחלק מהמקרים הנוגעים לטרוריסטים פלסטינים, גם כאן מופיע קושי להשיג הרשעה בבית המשפט בכלים רגילים, מכיוון שעל מנת להשיג את הראיות הדרושות נחוצים גם שיתוף פעולה של הסביבה עם פעולות החקירה (דבר שאני לא בטוח שמתקיים במקרים של פגיעה בפלסטינים. לכידת החוליה התאפשר באמצעות ניתוח מידע ממאות מצלמות אבטחה ותנועה, וסריקות נרחבות בשטח), וגם עדויות העלולות להביא לחשיפת מקורות מודיעיניים. התוצאה היא שימוש בכלים מנהליים, כדוגמת צווי הרחקה ומעצרים מנהליים – שזוכים לביקורת חריפה מצד אותם ארגוני זכויות שקובלים על אוזלת היד של המשטרה בפענוח המקרים האלה ובהעמדת האחראים לדין. אחת התוצאות של השימוש בצווי הרחקה מהגדה המערבית (ולפעמים גם מירושלים) כלפי פעילי ימין קיצוני היא "נדידה" של הפעילות שלהם אל ירושלים ופנימה אל תחומי הקו הירוק (במקרה הזה אל חוף הכנרת).

גם כאן, ההכרה שמדובר באלימות פוליטית מאורגנת, צריכה להביא לשינוי צורת הפעולה כלפי האיום הזה – שימוש נרחב בהרבה בסמכויות לשעת חירום הכוללות קודם כל מעצרים מנהליים ארוכים במקום צווי הרחקה כלפי הפעילים עצמם, שנית – הגדרה של ארגוני תג-מחיר על כל צורתיהם כארגוני טרור ושימוש בסמכויות המוקנות מתוקף תקנות שעת חירום בנוגע לארגוני טרור כלפיהם וכלפי ארגונים שכבר הוכרו ככאלה (כהנא-חי על צורתיו השונות, לצערנו עדיין לא כולל ארגון להב"ה). הסמכויות האלה מאפשרות לעשות כמעט הכל: לעצור ולהחרים רכוש של כל מי שקשור בהתארגנות, מסייע לה, או אפילו מביע תמיכה בה, ולהשתמש נגדם בכלי חקירה חמורים ויעילים יותר ממה שמותר כלפי חשודים אחרים. לכל זה צריך להוסיף את הטיפול ברמה ההיקפית: אכיפת החוק ופינוי המאחזים שמהם הם יוצאים (ונותנים להם סביבה אוהדת ומרוחקת מעיני החוק), ענישה של מי שמדפיס עבורם חולצות וחומרי תעמולה, פיטורים של רבנים הנותנים להם גיבוי רעיוני מכל משרה ציבורית או כזו שמנתמכת מכספי ציבור (כהונות רבנות יישוב/שכונה/עיר, או משרות במוסדות חינוך) והגשת כתבי אישום נגדם באשמת הסתה, מרד והמרדה. על מנת לבלום את הטרור הזה לא מספיק לעצור את מבצעיו, אלא גם לרסן את הסביבה הנותנת להם גב. לא רק את מציתי הכנסיות, אלא גם את מחנכיהם של מי שיורקים על כמרים, ושל הונדליסטים הצובעים נקודת ספריי שחורה על כל סימן בשלט דרכים המפנה אל כנסיה. ההליך המשפטי בישראל דורש על מנת להשיג הרשעה בהסתה הוכחה לסבירות גבוהה שהדברים יובילו למעשה. כאן צרך לעבוד בהיגיון ההפוך: מכיוון שהדברים הובילו למעשה, יש להרשיע גם את הרבנים שהסיתו בחינוכם.

הצעדים אפשריים. העבריינות הפוליטית החמורה היא לא מעשה פלילי, אלא פעולת טרור ומרד כנגד המדינה (כוונות כאלה הופיעו בגלוי כמטרות במסמך שנתפש אצל אחד מפעילי ההצתות, והן ומופיעות במפורש גם אצל אחרים, ובמקרים אחרים בין השורות של מי שיש להם מספיק שכל לא לכתוב אותם במפורש). עם מעשים כאלה אין יכולת להתמודד באמצעות ארגז הכלים של הדין הפלילי. הפעולה נגדם צריכה להיעשות באמצעות ארגז כלים אחר, של דמוקרטיה מתגוננת. הכלים נמצאים בהישג יד. מי שמתנגד לשימוש בהם, נותן רוח גבית לטרור.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s