היה נשקף פתאום מראה המלחמה…

רשומה שהתעכבה לא מעט, אבל זה מה יש. הרשמים שלי בעקבות קריאת קובץ העדויות מהלחימה בעזה שפרסם ארגון "שוברים שתיקה", ועוד הערת שוליים בעניין אחר של עתיד האזור.

קראתי בימים שאחרי הפרסום את קובץ העדויות מהלחימה בעזה במבצע צוק איתן שפרסם ארגון "שוברים שתיקה". מילה לגבי הארגון, ומיד נחזור לעדויות עצמן. אז ככה: בארגון נתקלתי לראשונה בשלבי הקמתו הראשונים. למעשה, כמה מחברי לשכבת הגיל (ולגרעין) היו בין נותני העדויות הראשונים, מתוך חווית השירות בחברון, במסגרת אותה פלוגת נח"ל בה אני הייתי מיועד לשרת אם לא היו לי תוכניות אחרות באותם הימים. מייסדי הארגון באו למעשה מתוך סגל הפלוגה הזו. אני נוטה להאמין שהארגון קם מתוך מטרה ראויה להביא את קולות החיילים אל החברה הישראלית, ושהוא לא עוסק בפברוק עדויות. לעומת זאת, אני חושב שהצמדות נאמנה למטרה המוצהרת היתה אמורה להביא אותו לצמצם מאוד את העסוק בתרגום העדויות לשפות זרות ובפעילות הסברתית בחו"ל. ככל שהארגון עוסק יותר בהוצאת מידע אל הזירה הבינלאומית, כך הוא יותר ויותר חורג ממטרתו המוצהרת, והופך לכלי שרת עבור התעמולה האנטי-ישראלית. כאן אפשר לקרוא ראיון מעניין למדי עם פעילי הארגון בנוגע לקובץ העדויות.

בכל מקרה, נחזור לעדויות עצמן, אותן אני ממליץ בחום לקרוא. אני חושב שחשוב לקרוא אותן, כדי לקבל רושם ישיר ממראה פניה של המלחמה, כפי שהיא נשקפת "מגובה הקרקע", מבלי קשר לדיון האם היא היתה מוצדקת או לא, ומי נושא באחריות לפריצתה.

מה אני למדתי מהעדויות:

א. מתוך העדויות מתחזקת ההבנה של המטרה המבצעית שהגדיר צה"ל (והדרג המדיני) למהלך הקרקעי: נראה שהמטרה שהוגדרה היתה הרס תשתית המנהרות ההתקפיות חוצות הגדר שהקים החמאס. האמצעי היה השתלטות על רצועת קרקע ברוחב 2-3 ק"מ מגבול הרצועה, שבה נמצאו כנראה פירי הכניסה של המנהרות. משך הזמן הארוך שנדרש לאיתור והריסת המנהרות דרש אחיזה בשטח הזה באופן שיאפשר לכוחות המטפלים במנהרות חופש פעולה נטול התנגדות. כדי לאפשר חופש פעולה כזה, ניסה צה"ל לגרום לכך שתא השטח המוחזק יהיה ריק מאוכלוסיה פלסטינית, הן כדי להימנע מהצורך בטיפול בצרכים אזרחיים, והן כדי להגביר את הודאות שהפלסטינים היחידים שנוכחים בשטח הם לוחמי אוייב. ללוחמי החמאס קל הרבה יותר לפעול בסביבה רוויית אזרחים, בגלל המגבלות שצה"ל מטיל על עצמו בסביבה כזו.

ב. נראה שבצה"ל התייחסו אל המהלך הקרקעי הזה בקודים של מלחמה "אמיתית" – כלומר שלא התייחסו אל המבצע כאל פעילות בט"ש מוגברת ונקודתית, אלא כאל מהלך לחימה אגרסיבי בשטח בנוי, נגד אוייב חמוש היטב שמתכונן ללחימה בכל כוחו. התוצאה היתה מדיניות "מתירנית" יחסית של פתיחה באש ופגיעה במקורות איום פוטנציאליים, כולל מדיניות של "העסקה באש יזומה" שנועדה למנוע מכוחות האויב חופש פעולה והזדמנות להתארגן, בלי להסתפק בירי תגובה כלפי מקורות ירי ואיומים ברורים בלבד. נראה שהכוחות פעלו מתוך תודעה (שלפי העדויות היתה כנראה לא רחוקה מהמציאות), לפיה השטח ריק מאזרחים תמימים, ומי שעדיין נמצא בו, כנראה נמצא בו כלוחם. לעומת זאת, נראה שהמראיינים של "שוברים שתיקה" התקשו להפנים את השינוי התפישתי הזה, והמשיכו לתהות שוב ושוב לגבי ירי שאינו רק ירי תגובתי אל מקורות אש ואיומים ברורים. הקטע הבא מתוך אחת העדויות ממחיש את העניין באופן ממצה:

אתה מזהה תנועה בתוך בית, בתוך שטח שכבר נלחמים בו יותר מיומיים, אתה מבין שהם לא בדיוק במקרה מכינים קפה.

אתה מזהה עכשיו בן אדם בחלון מעשן סיגריה, אמורים לירות עליו?

אתה שואל שאלות של אזרחים. אין דבר כזה.

ככל שנכנסים עם פחות עוצמת אש תהיה יותר אוכלוסייה אזרחית, יהיה יותר אויב והרבה יותר דילמות ברמת החייל אם כן לירות או לא לירות. אישה, ילד, נער…

ג. עדויות לוחמי החי"ר מציירות תמונה של הרס רב שנגרם באזורי המגורים בהם פעלו. אני מבין שכדאי להתייחס אל ההרס הזה בחלוקה לשלושה מקרים שונים: הראשון הוא הרס שנגרם לבתים במהלך תפישת השטח: לפי התיאור, כל כניסה לבית נעשתה רק לאחר ירי פגזי טנק, כל מעבר של גדר נעשה באמצעות פריצה בפיצוץ/טיל נ"ט ולא דרך שער, כניסה לבתים נעשתה תמיד באמצעות פריצת קיר (לרוב בעזרת טיל נ"ט), וטיהור הבית נעשה באש וברימונים, כמו שנהוג בלש"ב. מבחינתי ההרס הזה מעיד בעיקר על ההתייחסות אל הפעולה כאל כניסה למלחמת לש"ב אמיתית, ומתוך ניסיון עבר לפיו כל בית וכל פתח עלול להיות ממולכד (אחד השיעורים שילמדו בעקבות "צוק איתן", הוא שברצועת עזה של החמאס, גם מרפאות ילדים של אונר"א עלולות להיות ממולכדות). השני הוא הרס שנגרם לתכולת הבתים (עד כמה ששרדה את תהליך הכיבוש שלהם) במהלך השהות בבית: התאמה ללחימה באמצעות חסימת חלונות ופתחים באמצעות ריהוט ושטיחים, שבירת מרצפות על מנת להוציא חול לשקי-חול וכו'. גם זה מרכיב נורמלי של לוחמת לש"ב. על זה נוספו אלמנטים של השחתה (בעיקר לצורך פתרונות לעשיית צרכים) שנבעו מהרס התשתיות הבסיסיות, כלומר בעיקר היעדר מים זורמים. הסוג השלישי של ההרס הוא פגיעה והרס בתים בסביבת הבתים שנתפשו, על מנת למנוע איומים פוטנציאליים על כוחות. גם כאן, מדובר כנראה לא מעט בתגובה לנסיון הקשה (בכל פעולה מאז מלחמת לבנון השניה) של פגיעות טילי נ"ט בבתים שבהם ממוקמים לוחמים. החלק שיותר הטריד אותי הוא התיאורים של הרס של בתים לקראת נסיגת הכוחות, שנראה ככפעולת חישוף מכינה לפרק הזמן שלאחר המלחמה. אני חושב שההיבט הזה של ההרס אכן חורג מהלוחמה המיידית הסבירה, וראוי לדיון ובחינה.

ד. מקרים חריגים: פרט לתיאורים הנוגעים לאינטנסיביות של הלחימה, העדוית מציגות מספר קטן למדי של אירועים שהייתי מגדיר חריגים ממש: הראשון, שהוא ברמת הוונדליזם, הוא הרצון הטפשי למדי של כמה נהגי טנקים לדרוס מכוניות חונות (שעדויות לגביו הופיעו כבר במקרים קודמים). זה כנראה משהו שמספרים עליו ביחידות השריון, והוא גורם נזק מיותר לרכוש, אבל לרכוש בלבד. בקנה המידה של ההרס במלחמה שכזו, הוא די זניח.

השני הוא היוזמה של גדוד שיריון של חטיבה 7, שפורסמה בצורה די נרחבת בתקשורת הישראלית כמעט בזמן אמת , לירות "מטח זיכרון" בזמן הלוויתו של סרן דימה לויטס ז"ל, מ"פ בגדוד שנהרג מירי צלף. אני מודה שזה רעיון די מוזר, אבל בתוך לחימה שבה יורים כל הזמן בכל מקרה, אני חושב שצריך לבחון אותו בעיקר לפי השאלה האם הירי במטח כוון למטרות אקראיות, או למטרות שהיו לגיטימיות באותו הרגע.

השלישי, והחמור ביותר לטעמי, הוא העדות של תותחן טנק (שמעיד ששמע על מקרים דומים גם לגבי נוספים) בנוגע לירי חסר הצדקה, מתוך ניסיון לפגוע במטרות נעות (מכוניות, רוכב אופניים). מקרים באופי כזה הם לטעמי המקרים שצריכים להחקר בחומרה, מכיוון שהם לא עוסקים בטעויות בטווח שיקול הדעת, אלא בחריגה מכל נורמה מוסריות והגיון מבצעי.

ה. עדות מעניינת לטעמי עסקה בנוהל "הקש בגג", שנועד להקטין את כמות הנפגיעים בתקיפות אוויריות באמצעות ירי מקדים של טיל אזהרה שלא גורם נזק. העד לא מזוהה בדרגה, תפקיד או יחידה, אבל מההקשר אני מניח שהוא מגיע מאחד ממוקדי ניהול האש שמחברים בין מידע מודיעיני ודרישות של יחידות לוחמות אל גורמי התקיפה של חיל האוויר. הוא שופך קצת אור על השיקולים שמאחורי הקלעים, ונוסח השאלות שמופנות כלפיו רומז לתחושתי על הנחת המוצא של המראיין לפיה שכל האחריות לתצאות תקיפה, ולא משנה מה יהיו הנסיבות, מוטלת על צה"ל.

"הקש בגג" (נוהל שבו נורה טיל קטן על גג בית כדי להזהיר את תושבי הבניין כי המבנה צפוי להיות מותקף) – בום, "הקש בגג" – בום. למרות שלא היו אמורים להיות שם אנשים.

אבל יש אמצעים לוודא שאין אנשים, אז איך בכל זאת נהרגו כל האנשים?

אנחנו לא יכולים לדעת הכול. אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים בשביל לדעת. אם למשפחה הזאת אין טלפון ובכל זאת הורדת את ה"הקש בגג" ואף אחד לא יצא אחרי כמה דקות, ההנחה היא שאין שם אף אחד.

הנחת העבודה היא שברגע שביצעת "הקש בגג" כל האנשים בבית יצאו, ואם לא יצאו סימן שלא היו אנשים בבית?

אנשים שמוכנים לשים את עצמם כקורבן, אין לך מה לעשות. אנחנו לא יכולים לדעת אם היו שם [אנשים] והחליטו לא לצאת.

אבל מפילים את הפצצה על הבית?

כן.

נניח שבוצע "הקש בגג" ועשרה אנשים עלו לגג הבית?

אתה לא תבצע [תקיפה נגד הבית].

בוצע "הקש בגג" ועשרה אנשים נשארו בסלון?

אני לא יודע אם אנשים היו בבית, אבל אני לא חושב שזה נכנס לשיקול [אם להפיל את הפצצה].

ו. נקודה נוספת היא עדות מעניינת מאוד לטעמי, מכיוון שהיא שופכת אור דווקא על אופי הלחימה חסר המגבלות שמולו התמודדו חיילי צה"ל, אופי שלטעמי מסביר במידה לא מובטלת את אופי הפעולה של כוחות הקרקע של צה"ל. העד הוא סמ"ר ביחידת חי"ר באזור צפון הרצועה, וההדגשות הן שלי:

הייתה איזו ילדה עם פיגור שכלי בשכונה הזאת כנראה, וזה שירו לה ליד הרגליים [העד סיפר קודם לכן בעדותו על ירי ליד הרגלים שבוצע לשם הרחקה מהכוחות] זה הצחיק אותה. היא הייתה ממשיכה להתקרב ולכולם היה ברור שיש לה פיגור שכלי אז אף אחד לא ירה עליה. אף אחד לא ידע איך לאכול את הסיבוב הזה. היא הסתובבה בגזרה הפלוגתית של הפלחו"ד ושל עוד פלוגה, אני מניח שהיא פשוט רצתה לחזור הביתה, אני מניח שהיא ברחה להורים שלה, לא נראה לי שהם היו שולחים אותה לשם. יכול להיות שכן ניצלו אותה, אולי זו הייתה הצגה, לא יודע. אני חשבתי לעצמי שזאת הצגה, אני מודה שאני מאוד מאוד רציתי לירות לה בברכיים כי אני הייתי משוכנע שזאת הצגה. הייתי משוכנע שחמאס שולח אותה בשביל בדיקת ערנות, בדיקת גבולות, להבין איך אנחנו מגיבים לאזרחים. אחר כך הם גם שיסו בנו עדר כבשים, ששבע-עשר מהכבשים האלו היו קשורים להן מטענים לבטן מלמטה. אני לא יודע אם צדקתי או טעיתי, הייתי משוכנע שהילדה הזאת תהיה מבחן. בסופו של דבר ירו לה מספיק אנשים ליד הרגליים בשביל שהיא כנראה הבינה "טוב, אולי אני לא צריכה להיות פה", הסתובבה והלכה. הסיבה שזה קרה זה שמוקדם יותר באותו יום שמענו על בחור זקן שהגיע לכיוון בית של כוח אחר, הם לא כל כך ידעו מה לעשות אז הם ניגשו אליו. הבחור הזה, בן 70 — 80 , היה ממולכד מכף רגל ועד ראש. מאותו רגע הנוהל היה מאוד מאוד ברור: ירי לרגליים. אם הם לא הולכים [אחרי הירי], ירי על מנת [להרוג].

ז. עדות אחרונה שאזכיר, מגלה טפח מהאבסורד שבמלחמה, שנובע מהפער בין דרגי הפיקוד לבין המציאות הממשית של הלוחמים בשטח. קצין זוטר בהנדסה קרבית מעיד על שימוש מופרז בחומרי נפץ. דרגי הפיקוד מקצים ללוחמים כמות עודפת של חומרי נפץ ביחס למשימה הנוכחית, מתוך שאיפה שיהיו מסוגלים לגשת מיד לביצוע המשימה הבאה. אבל הקצינים הזוטרים לא מעוניינים להסתובב בשטח עם חומר נפץ מיותר, שמגביל את התנועה הרגלית שלהם, ומסכן אותם במקרה פגיעה (הן בתנועה רגלית והן בכלי רכב). אז מבחינתם ההגיון אומר לפוצץ את כל מה שיש להם, מתוך הנחה שאם יפוצצו את כל מה שיש להם ביעד הנוכחי, יקבלו חומר נפץ נוסף כאשר יופנו למשימה הבאה.

דברים נוספים שכתבתי על מבצע צוק איתן (רובם בזמן אמת) אפשר לקרוא כאן.

***

ולעניין אחר: פעם מזמן, כשעוד הייתי חייל סדיר וצעיר, התחלתי לקרוא את הספר "ארץ הצבי" של לובה אליאב. אני מודה שהוא לא "תפס" אותי, ובאופן די חריג לגבי, אפילו לא סיימתי את הקריאה. הדבר העיקרי שאני זוכר ממנו הוא את ההפתעה, בתור מי שגדל בסביבה הפוליטית של תומכי מפלגת העבודה בעשור של שנות ה-90 ותהליך אוסלו, מכך שדמות בולטת מתוך הסביבה הזו מתייחס אל ירדן, ולא אל אש"פ, כפרטר הרלוונטי להסדר שלום עתידי. בתקופה שבה אני גדלתי, התייחסות כזו היתה רק מצד הימין הקיצוני שטען ש"ירדן היא פלסטין". ולמה נזכרתי בזה?

כי נתקלתי לפני כמה ימים בתזכורת נוספת למשהו שגיליתי לפני בערך שלוש שנים כשהשקעתי זמן בלימוד ההיסטוריה של היחסים במשולש ירדן-ישראל-פלסטינים. והמשהו הזה הוא שבזמן שהפלסטינים מתמקחים איתנו על חשבונאות של כמה אחוזים משטח פלסטין הם כבר וויתרו (78% לפי החישוב שלהם) בעצם הנכונות (המוגבלת) שלהם להכיר במדינת ישראל, וזועקים על כל אחוז משטח פלסטין הנותר שישראל רוצה לגזול מהם בציפיה לשינוי "גבולות 67", מסתבר שאחד הצעדים הצפויים, זמן קצר אחרי שתוקם מדינה פלסטינית, הוא הפיכתה לחלק מקונפדרציה גדולה ביחד עם ירדן.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון – יישות פוליטית ירדנית-פלסטינית היא הסדר מתבקש בהתחשב בגיאוגרפיה ובדמוגרפיה של האזור. אבל מכיוון שכך, כל ההקשר שבו מתעצב הסדר הקבע, והדרישות הפלסטיניות בנוגע להקמת מדינה פלסטנית "ברת-קיימא", צריכים לבוא להיות בהקשר האזורי, והמדדים צריכים להיות בהתאם לקונפדרציה הירדנית-פלסטינית (ומבחינה דמוגרפית אולי יותר נכון: הפלסטינית-האשמית, או פשוט הפלסטינית-בשתי-גדות-הירדן), ולא בהתייחסות פיקטיבית למדינה הפלסטינית כיישות מבודדת רק אל מול מדינת ישראל.

אז הנה התזכורת, באדיבותו של אורי סביר, מנכ"ל משרד החוץ של חבורת אוסלו העליזה.