יזכור עם ישראל: על הרוגים שקופים ושקופים יותר

לפני קצת יותר משבוע, ב-28 באפריל, (לא) ציינו את יום הזכרון להרוגים בתאונות עבודה. אז קצת על מה שקורה בישראל בעניין, וקצת על למה אנחנו לא יודעים על זה הרבה.

בישראל יש מדרג תקשורתי ברור לגבי מידת החשיפה והסיקור של מקרי מוות. מוות טבעי יסוקר רק במקרה של דמויות ציבוריות כמובן. לסיקור הבולט ביותר יזכו חללי צה"ל בתנאי שנהרגו בפעילות מבצעית וחללי פעולות איבה. הרוגי תאונות דרכים מסוקרים רק אם היה משהו דרמטי בתאונה עצמה: פגיעה במשפחה/ילדים, תאונה חמורה במיוחד או לא שגרתית, תאונות פגע וברח (אז נוסף מימד פלילי ונורמטי בולט לאירוע). כמובן שמשפיעה כאן גם זהות הנפגעים: ככל שהם יותר "משלנו" (לפי דימוי המילייה התקשורתי של מה זה "שלנו"), כך יהיה הסיקור בולט יותר, ולכן מוות של ילד יהודי-חילוני-יליד הארץ-עדיף מהמרכז-עדיף ממשפחה ממעמד בינוני גבוה בתאונה (ולא רק תאונת דרכים) יזכה לסיקור בולט בהרבה מעוד תאונת דריסה של פעוט בכפר ערבי/בדואי. דרך אגב, בעשור האחרון מספר ההרוגים בתאונות דרכים ירד מאזור ה 500 לשנה לכיוון האזור שבין 300 ל-400 הרוגים בשנה (וגם שיעור ההרוגים ל-100,000 איש וביחס לק"מ נסיעה יורד), שזה עדיין הרבה יותר מחללי צה"ל ופעולות האיבה.

יש הרוגים שלא מקבלים סיקור בכלל: מתאבדים. גם כי בקרב המשפחות יש נטיה לטשטש את הנסיבות ולהירתע מפרסום, וגם בגלל התופעה לפיה פרסום מקרי התאבדות מעודד "חיקויים". בכל מקרה, לא מסקרים את זה (אפילו כשמדובר בחיילים) למרות שבישראל מתאבדים כ-500 איש בשנה.

ועוד קבוצה שקופה למדי היא הרוגי תאונות עבודה. גם כאן תאונות באופי חריג (פיצוץ גדול במפעל למשל) זוכות לסיקור מעט יותר גדול, אבל ככלל הסיקור הוא מינימלי, ונטול את המימד האישי של פרופיל וביוגרפיה של ההרוגים. כמה מהקוראים יודעים כמה נהרגו השנה בתאונות עבודה בישראל?

ב-2014 נהרגו בישראל 62 עובדים בתאונות עבודה. בשנת 2012 היו בישראל 3.3 הרוגי תאונות דרכים למאה אלף איש. עבודה בתעשיה היא מסוכנת יותר: 4.9 הרוגים למאה אלף איש. ענף הבניין מסוכן כמעט פי 4: 11.53 הרוגים למאה אלף איש. ב-2014 נהרגו בו 31 עובדים, ובאופן מסורתי הוא אחראי למחצית ויותר ממקרי המוות בתאונות עבודה. בממוצע נהרג בישראל פעול בניין אחת לשבועיים או פחות. לעניין הזה יש נסיבות אובייקטיביות יותר (סביבת עבודה משתנה עם תחלופת עובדים גבוהה, עבודה רבה בגובה [סיבת המוות העיקרית היא נפילה מגובה] ובתנאי מזג אויר קשים, שימוש רב בציוד וחומרים כבדים), ונסיבות אובייקטיביות פחות – אי-הקפדה על שמירת בטיחות העובדים, שמושפעת גם מזהותם:

בענף הבניין הרבה עובדים זרים (נכללים בספירה הזו גם עובדים מהגדה המערבית), ולמרות שעובדים זרים חשופים לכאורה לתאונות עבודה הרבה פחות  מעובדים ישראלים (כ-0.5 נפגעים זרים למאה אלף, לעומת כ-2 נפגעים למאה אלף אצל ישראלים), שיעור ההרוגים בתאונות עבודה של ישראלים הוא 1.28, בעוד שהשיעור לעובדים זרים גבוה בערך פי חמש ומגיע ל- 6.03 (יש הערכה לפיה הנתונים על המעורבות הנמוכה של עובדים זרים נובעת בעיקר מאי-דיווח על תאונות שלא נגמרות בפציעה רצינית). עוד סיבה לסיקור הנמוך הוא זהותם של העובדים הישראלים בענף הבניה (ובמיוחד במקצועות המסוכנים יותר) – רבים מהם ערבים אזרחי ישראל, שחייהם ככלל זוכים לסיקור נמוך בתקשורת הישראלית. בכלל, התקשורת הישראלית לא אוהבת להראות עובדים שכירים, ועוד פחות מכך עובדים פשוטים במקצועות הבניה, התעשיה והחקלאות. חריג שמעיד לטעמי על הכלל היה ניתן לראות בקיץ 2013, כאשר 3 צעירים נהרגו בתאונת התחשמלות במדגה בגליל העליון: כאן חברו כמה גורמים לסיקור נרחב: תאונה מרובת נפגעים, בסביבה לא שגרתית, וכנראה שלא פחות מכך – שלושה צעירים "משלנו", בני קיבוצים.

מאיר אריאל אמר פעם בראיון ליואב קוטנר:

אנחנו יושבים לנו כאן, בחדר הממוזג הזה, לא מעלים על הדעת שמישהו היה צריך לחלות בקדחת או למות בשביל שלאט לאט זה [הביצות] יתייבש, וייהפך למקום שאפשר לחיות בו… בני אדם, נכון? … שמקטרים על קצת יתושים, מדי פעם, בקיץ. אבל אומר למשל החבר משה בקשיצקי, איש משמרות, אחד מהמייסדים ואולי גם מעמודי התווך שייבש ביצות בארץ הזאת, הוא טוען למשל, שביום הזכרון לחללי מלחמות ישראל צריך לכלול גם את כל החלוצים שידוע שמתו בקדחת, בייבוש ביצות, כי זה היה במלחמה על כיבוש הארץ. ייבוש השממות האלה. ואני מסכים איתו במאה אחוז, אני חושב שהוא צודק.

כדי להתגבר על הגורמים הניתנים למניעה בסביבה מרובת סיכונים ולהפחית את כמות הנפגעים והתאונות, צריך להשקיע משאבים בבטיחות ומשאבים באכיפה. אבל בשביל שהחברה הישראלית תהיה מוכנה להתגייס להשקעה הזו, היא צריכה להרגיש את המחיר שהיא משלמת על ההזנחה. מחיר שהיום הוא לא מספיק מורגש, בגלל זהות העובדים הנפגעים ואופן הסיקור התקשורתי. ומכיוון שקשה לצפות שתקשורת בבעלות פרטית של בעלי הון (שמופעלת ברובה על צעירים בשכר נמוך מיישובי המרכז שמזהים את עצמם כאליטה הרבה יותר מאשר כעובדים בשכר נמוך ובתנאים גרועים) תשנה את מדיניות הסיקור שלה כלפי הנושא, נראה שמצאנו עוד סיבה מדוע יש חשיבות קריטית בהקמת כלי תקשורת המונים בשליטת עובדים מאורגנים – מדובר בהצלת חיי אדם.

נ.ב.

הסיקור התקשורתי של הנושא הוא כל כך גרוע, עד כדי כך שכש-ynet פרסמו את עיקרי ההודעה לתקשורת שהפיצו בנושא מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד הכלכלה בשיתוף עם המוסד לביטוח לאומי (שעוסק בתחום בגלל שהוא זה שמשלם את הקצבאות לנפגעים בתאונות עבודה), הם הצליחו להתבלבל בנתונים והשמיטו הרוג אחד מהכותרת, שמדווחת על 61 הרוגים, בשונה מהשורה השניה של הכתבה בה מובא המספר הנכון.

 ***

לקריאה נוספת: נתונים על תאונות עבודה בשנים 2009-2013

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s