טוב אז לא. פוסט בחירות

אחרי התיישנות של שבוע, ובעיצומו של המו"מ הקואליציוני שאף אחד לא יודע עליו מספיק בשביל לכתוב משהו חכם – אבל אני גם מוכן להודות בזה – אני מוכן לכתוב כמה תובנות בעקבות הבחירות לכנסת העשרים.

א. מאין לאין זזו המנדטים

הרבה כתבו את זה, אבל חשוב להזכיר מול מקהלת "שרפה אחים שרפה": אמנם הניצחון של הליכוד מאכזב, אבל הוא מאכזב בעיקר ביחס לתקוות ולדימוי שזרע הקמפיין. את הבחינה הממשית של השינוי בבחירות צריך לבדוק אל מול הכנסת הקודמת, ובבחינה הזו מפת "הגושים" כמעט ולא השתנתה. אז איפה היה השינוי המשמעותי:

הליכוד גדל, אבל זה מתקזז בעיקר מול הירידה של הבית היהודי וישראל ביתנו.

החרדים איבדו חמישה מנדטים, אבל כמעט כולם מהם נמצא בקולות של "יחד" של אלי ישי, שלשמחתי היתה קרובה מאוד אבל לא עברה את אחוז החסימה.

במרכז התמונה יותר מורכבת: "יש עתיד" איבדה 8 מנדטים, שאני מניח שהתפלגו בצורה כלשהי בין "כולנו" של כחלון (שאת השאר הביא כנראה מאזור קדימה ז"ל והליכוד) ובין המחנה הציוני, שהגדיל את כוחו גם ביחס לחיבור של העבודה והתנועה. בסה"כ אני מבין שבתמונה הגדולה לא היו שינויים דרמטיים, מה שלא אמור להפתיע בהתחשב במעט שקרה מאז הבחירות הקודמות.

אני חושב שהיצירה של "המחנה הציוני" כמפלגה גדולה, שלהבנתי היא הרבה יותר "העבודה" במיתוג אחר מאשר צירוף של משהו משמעותי של "התנועה" (כי לא ממש היה כזה), היא שיפור לא מובטל, אם כי חלקו בא במחיר של "התמרכזות" בפן החברתי-כלכלי ביחס לקו שהובילה יחימוביץ'. למרות זאת, צריך לזכור שצמרת הנבחרים בפריימריז הפנימיים של העבודה היתה בהחלט מזוהה עם הקו היחימוביצ'י, ושלהערכתי לקראת הבחירות הבאות לא ישאר הרבה מהשיריונים של התנועה.

ב. אז מי בכל זאת ניצח?

להבנתי כדי לענות על השאלה הזו צריך לחזור לסימון המפה הפוליטית בהתאם לציר העיקרי, שהוא כמובן הגישה הכלכלית-חברתית. גם במובן הזה אין הפתעות – שתי מפלגות "המרכז", של לפיד ושל כחלון הן להבנתי מפלגות ימין, ולכן, כמו בכל מערכת בחירות בעשורים האחרונים, הימין ניצח ניצחון ברור.

אולי כדאי להבהיר כאן למה אני מזהה את שתי המפלגות האלה כמפלגות ימין, למרות ששתיהן דוברות את שפת המלחמה בטייקונים וב"מחוברים" למצהלות החברים של רולניק בדה-מרקר. ובכן, שתיהן מתיימרות לקדם את המלחמה בטייקונים או בבנקים או במכסים או בועדי העובדים או בפנסיות של אנשי הקבע בשם אליל "התחרות" המובילה ל"יעילות" ול"הורדת יוקר המחייה". כלומר, הן רואות בתופעות האלה כשלים במערכת של שוק חופשי דל במעורבות ממשלתית. אני לעומת זאת רואה בהן (כלומר באלה שהן בעיה, לא בועדי העובדים ובפנסיות) תופעה טבעית של נסיגה מאחריות ממשלתית על המשק, שלא תפתר באמצעות "הגברת התחרות" (שלא יכולה להתקיים בתחומים המשמעותיים במגבלות של כלכלה קטנה כמו המשק הישראלי, אם יכולה בכלל להתקיים) אלא רק באמצעות לקיחת אחריות ממשלתית-ציבורית על עמדות השליטה של הכלכלה.

כל עוד הציבור לא יאמץ את העמדה הזו ויבחר במפלגות שמציעות יותר מעורבות ממשלתית-ציבורית ולא פחות, לא יהיה כאן מהפך פוליטי.

ג. התקשורת

מערכת הבחירות הזו חשפה במערומיה את מפת ההעדפות של התקשורת. מילא ישראל היום של נתניהו, אבל גם הקו הבוטה נגד נתניהו שהוביל ידיעות תוך המחשה עד כמה מדובר בצהובון זול שהעיתונאות ממנו והלאה, וכמובן התמיכה של הארץ במר"צ וברשימה המאוחדת ונגד המחנה הציוני.

לי עולות מההתרשמות הזו שתי תובנות עיקריות:

1. לשמאל הציוני נחוץ מאוד מאוד מערך של תקשורת המונים, שמסוגל לקדם את סדר היום שלו, ולקיים זירת שיח ציבורי עניינית ולא סנסציונליסטית.

2. תהייה מה יקרה במפה הפוליטית הישראלית כאשר נפרד לשלום ולא להתראות מיהודי חם, עמוק כיסים וכבר לא צעיר (82) בשם שלדון אדלסון. האם יבוא בעל הון זר אחר לאמץ את הבייבי שלו, או שנתניהו (או מחליפו) יצטרך ללמוד להסתדר בעולם תקשורתי אחר לגמרי.

לגבי הכישלון הצפוי מראש של הסקרים: מסתבר שהם לא כל כך כשלו: הם צדקו בצפי אילו מפלגות יעברו את אחוז החסימה ואלו לא, וכנראה שסקרים קרובים ליום הבחירות (שכבר לא יכלו להתפרסם בגלל מגבלות החוק) זיהו את התחזקות הליכוד לכיוון שיווין מול המחנה הציוני. זה עדיין משאיר כחמישה  מנדטים של הליכוד שהם פספסו בגלל סחף של הרגע האחרון, שזה כמובן פספוס ענק בהינתן זה שאני צפיתי לאור ניסיון העבר שסחף של הרגע האחרון מקפיץ או מפיל את אחת מהמפלגות בכחמישה מנדטים מעל או מתחת למה שצפו לה. ועל גבי זה, אפשר להוסיף את הכשל של המדגמים, שחזו שיוויון. לטענת הדוגמים, המקור לכשלון היה העובדה שהם סגרו את קלפיות המדגם כשעתיים לפי סגירת הקלפיות על מנת לחשב את התוצאות, והפער נוצר בשעתיים האלה. לטעמי התשובה הזו מעידה על כך שהדוגמים היו עצלנים, רשלנים וקמצנים. בשונה מקלפיות האמת, את ההצבעה בקלפיות המדגם לא היתה שום בעיה לקיים באופן ממוחשב, כך שהתוצאות ייאגרו בזמן אמת עד לסגירת הקלפיות, ותוצאות המדגם יופקו בלחיצת כפתור לאחר שהנתונים עברו עיבוד בהתאם למודל הדגימה ולשיטת החישוב של החלוקה למנדטים. אבל כנראה שאף אחד לא טרח לעשות את זה, והתוצאות בהתאם.

ד. מר"צ בדרך ללא מוצא

בשורה התחתונה, מר"צ שמרה על מספר מצביעיה, למרות ואולי בזכות שניהלה לאורך כל מערכת הבחירות קמפיין "קניבלי" בתוך הגוש, שהפך בימים האחרונים לקריאת רחמים פאתטית. אני שמח מאוד שמר"צ עברה את אחוז החסימה, גם בגלל שיש בה פרלמנטרים טובים, והרבה יותר מזה בגלל שאם לא היתה עוברת, היתה מביאה לאובדן יותר משלושה מנדטים שמאליים (במקביל לאובדן המנדטים הימנים שגרמה "יחד").

אבל בשורה התחתונה, מר"צ התגלתה שוב כסתירה פנימית מהלכת: היא ציונית מדי עבור הערבים, ואנטי-ציונית מדי עבור הציונים. כל הקמפיין שלה דיבר בלשון של "חישוקים" – תצביעו לנו כדי שנוכל להבטיח שמפלגה אחרת (המחנה הציוני) תתנהג כמו שצריך. הבעיה היא שכמו שנתניהו ניצח את הבחירות על חשבון המפלגות המחשקות שלו, כך המחנה הציוני נפגע מהמציאות שבה מר"צ רצה בנפרד, והמון אנרגיה הושקעה בקרב פנים מחנאי על המשוכנעים ובניסיון להציל את מר"צ במקום בפניה לקהלים חדשים. למעשה, נראה שעל מנת לחשק את המפלגה הגדולה בשמאל, מר"צ צריכה ליצור תוצאה שתבטיח את הפסד השמאל.

בבוקר שאחרי הבחירות, קיוויתי שזהבה גלאון תממש את אמירתה ותתפטר מהנהגת מר"צ, אבל אז הגיע המנדט החמישי וגלאון נסגה בחזרה. בכל מקרה, אני חושב שלכל הצדדים בשמאל יוטב אם מר"צ תתפלג ולא תתמודד בבחירות הבאות לכנסת. את הח"כים השמאליים שלה שמקבלים אלרגיה מהמונח "ציונות" ומסמליו ישמחו לקלוט בחד"ש, ושם מקומם הטבעי. את הח"כים השמאליים שלה שלא מתביישים בכך שהם ציונים, ישמחו לקלוט באגף השמאלי של המחנה הציוני/העבודה. אם הם יבואו בלי המיתוג של מר"צ והצבע הירוק, אבל עם דגל ציוני ואמירה ציונית ברורה מעל הראש, אני חושב שזה גם לא ימשוך את הדימוי של המחנה הציוני שמאלה ממה שהוא עכשיו ולא יפגע בו בקרב מצביעים מרכזיים יותר. מי שרוצה להבטיח שמפלגת העבודה לא בורחת למרכז ולממשלות ימין, יוכל לעשות את זה בצורה יעילה הרבה יותר מתוך הסיעה מאשר ממפלגה מתחרה, ולאור תוצאות הפריימריז האחרונים בעבודה, אני חושב שהח"כים של השמאל הציוני במר"צ יוכלו להתברג במקומות גבוהים למדי ברשימה הבאה של העבודה.

אני באמת לא מבין מה יכולה להיות הצדקת הקיום של מר"צ כמפלגה עצמאית בבחירות הבאות.

ה. המחנה הציוני- בחזרה לעבודה

להערכתי, המחנה הציוני פחות או יותר מיצה בבחירות האחרונות את פוטנציאל המצביעים שלו במעמד הביניים (חוץ מחלק ממצביעי מר"צ). מי שהצביע שוב ללפיד כנראה שלא יצביע שמאלה יותר. ולכן, הפתח להמשך החיזוק של השמאל הציוני הוא בחזרה אל עולם העבודה, כלומר אל המעמד הבינוני הנמוך ומטה, אותם קהלים שבינתיים לא היו מוכנים להצביע למפלגת העבודה. איך עושים את זה? להבנתי הדרך היא לזנוח את העיסוק בעולם הצרכני של יוקר המחיה, ולחזור לעסוק בעולם היצרני של העובדים, תנאיהם ושכרם. המפלגה צריכה לפעול בתחום התעסוקה, ללוות ולחזק את העבודה המאורגנת (הצומחת) ואת ההתארגנות הקואופרטיבית (עדיין בשלבים ראשוניים מאוד של הופעת ניצנים מחודשים). אני הייתי רוצה לראות את זה גם בפעילות בשטח, אבל גם במבנה הרשימה לכנסת: אני חושב שצריך לדלל את הבטחות הייצוג המגזריות ולהחליף אותן בהבטחות ייצוג "מקצועיות". פעם משרת מזכ"ל ההסתדרות כללה גם מקום ריאלי ברשימת המערך לכנסת. היום ההסתדרות קטנה ומוגבלת בהרבה, אבל לטעמי צריך לחזור לכיוון הזה. למשל: יש בישראל יותר מ-135,000 עובדי הוראה (מורות, גננות, סייעות יועצות, והרבה פחות מזה גברים במקצועות האלה). אני הייתי שמח לראות מורה או מנהל/ת בי"ס ברשימה הבאה של העבודה. צריך לחשוב איך בוחרים אחד שלא יהיה רק עסקן ארגוני אלא מישהו עם ניסיון טרי מהשטח, אבל לטעמי זה חשוב.

צריך לחשוב איך אפשר לבחור נציג של העבודה המאורגנת למקום ריאלי ברשימה, כך שיהיה נציג טוב, אבל בלי החסרונות שיצר המנגנון ההסתדרותי.

אני חושב שצריך להבטיח ברשימת העבודה לכנסת מקום לבוגר המערכת של השלטון המקומי, כלומר ראש עיר/מועצה מקומית מהפריפריה.

אני חושב שהבטחות ייצוג כאלה יביאו איתם כמעט מאליהן גם ייצוג טוב יותר לפריפריה, מזרחיים, נשים, אנשים פחות מבוססים כלכלית וכו', כי הם יהיו הנציגים שייבחרו. תארו לכם שברשימה הבאה של העבודה לכנסת תופיע ראש ועד של מורות קבלן.

אני חושב שמגמה כזו יכולה לפתוח גם פתח אל הציבור הערבי, בדגש על הציבור, ולא על המפלגות הערביות. השמאל הציוני לא צריך לחפש שותפים אצל בל"ד או בתנועה האיסלמית, אלא שותפים לחזון שהוא מסוגל להציע לערביי ישראל מתוך האינטרס הממשי שלו (ועד כמה שמותר לי לחוות דעה, גם שלהם) – קידום כלכלי-חברתי של האוכלוסיה הערבית בישראל מתוך דינמיקה של שיתוף פעולה אזרחי במדינת הלאום היהודית, ולא מתוך דינמיקה של תביעת זכויות של מיעוט לאומי הנאבק על שינוי דמותה של המדינה בניגוד לרצון רוב אזרחיה. להערכתי, פעולה כנה ומגובה בהצעות מעשיות בנושא יכולה למצוא שותפים בציבור הערבי, ולייצר עבורו אלטרנטיבה פוליטית אל מול המפלגות הערביות הקיימות.

הפניה בכיוון הזה היא זו שמייצרת לטעמי את הפוטנציאל לבנות את השמאל הציוני מחדש. צריך להבין שאת השמאל הציוני צריך לבנות מחדש, ושבמסגרת הבניה מחדש הזו הוא לא יהיה מה שהוא היה פעם. בואו נגיד את זה ברור, דווקא מתוך הרקע שלי כבן ל"אצולת ההתיישבות" של העליה החלוצית: כשיצמח פה שמאל ציוני מחדש, הפנים שלו לא ייראו כמו האלקטורט של מר"צ, והוא לא יתהדר בלוגו עם שיבולת או ישיר את "כנרת" של רחל. יחימוביץ' מאמצת בשנים האחרונות רטוריקה של בוגרי הנוע"ל וזה נחמד, וטוב שהיא תמשיך להיות חלק. אבל כנראה שאם השמאל הציוני יצליח להבנות כאן מחדש ככוח שיכול להוביל את המדינה, הפנים שלו יהיו דומים הרבה יותר לאלה של מיכאל ביטון, שלטעמי צריך להיות מועמד השמאל הציוני לתיק הפנים בבחירות הבאות. ואם אתם לא יודעים על מי אני מדבר, אתם צריכים לעשות בדק בית.

בקצה הדברים, וכלקח מתוצאות הפריימריז האחרונים לרשימת העבודה והפער שיצרו השיריונים והבטחות הייצוג בין תוצאות הבחירות המקדימות לבין מבנה הרשימה הסופי, אני מציע כאן שתי הצעות לשיפור:

א. אדם שהמפלגה מעוניינת להציב כמועמד למשרת שר ולא מוכן להתמודד בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה יאושר כמועמד המפלגה בועידה, מבלי לקבל שיריון ברשימה לכנסת – כפי שנעשה לגבי עמוס ידלין, ובשונה ממה שנעשה לגבי מנואל טרכטנברג. החוק מאפשר למנות שר שאינו חבר כנסת, ואין סיבה שלא לנצל זאת. בכל מקרה שר אמור לעסוק בהובלת משרדו ולא בעבודה פרלמנטרית. עדיף להרוויח עוד פרלמנטר טוב בכנסת.

ב. חבר כנסת מכהן לא יוכל להתקדם ברשימה בזכות הבטחת ייצוג. כך ישתפרו סיכוייהם של מועמדים חדשים וחברי כנסת מכהנים, שהפכו לדמויות מוכרות בזירה הציבורית, ימוקמו לפי התמיכה הממשית שיקבלו בקרב מתפקדי המפלגה ולא יקודמו בזכות הבטחות ייצוג.

ו. ממשלת צללים

האמירה בנוגע לצורך להציע הצעות פעולה ממשיות, שהיא להבנתי אחד המפתחות לחיבור אל ציבורים שעד כה נמנעו מלהצביע לשמאל הציוני, מתחברת לדברים הבאים: במקרה והמחנה הציוני ישאר  באופוזציה בכנסת הבאה (את התשובה נגלה כנראה בשבועיים הקרובים, או בתוך 14 יום, או כחצי חודש, ולקוראי הרשומה שאינם ח"כים מטעם המפלגה תהיה כנראה השפעה מוגבלת מאוד בנוגע להכרעת הדילמה הזו. את כלל האצבע שלי לעניין כתבתי בסעיף השישי כאן), אני קורא שוב, וביתר שאת, לחזור וליישם את ההצעה שפירסמתי כאן בעבר בצורה מפורטת (ונשלחה גם לח"כים של סיעת העבודה בכנסת היוצאת) להקמת ממשלת צללים. אני ממליץ להקדיש את הזמן ולקרוא אותה כאן, כי לטעמי היא אחד הדברים היותר חשובים שכתבתי בנושא הפוליטי, ולהבנתי היא הופכת להיות מאוד רלוונטית בימים אלה (אם המחנה הציוני לא ימצא את עצמו בקואליציה בסופו של דבר).

ז. בשולי השיח ובלב הממשות – נמלים סיניים וצוללות גרמניות

ולצד כל הממבו-ג'מבו התקשורתי סביב התבטאויות כאלה ואחרות של פוליטיקאים ואנשי רוח בעיני עצמם, יש גם מציאות. ובמציאות "המחנה הלאומי" ניצח, ולכן יכול להמשיך בפעולתו הנמרצת לפירוק הריבונות הלאומית של העם היהודי בארצו. והנה דוגמא מימים אלה ממש: שני נמלי-ים גדולים חדשים אמורים להיבנות בישראל בשנים הקרובות. את האחד באשדוד תבנה חברה סינית, והוא יופעל ע"י חברה אירופאית. את השני בחיפה תפעיל חברה סינית (שזכתה במכרז "תחרותי" לאחר שהתמודדה בו לבדה). אפשר לשער שלמעורבות הזרה הזו של הסינים בים התיכון (חברה סינית מעורבות בקנה מידה רחב גם בתפעול נמל פיראוס, הגדול בנמלי יוון) יש גם מניעים פוליטיים ולא רק כלכליים. וגם אם המניעים היו רק כלכליים, המשמעות היא שכל מעורבות ממשלתית בניסיון לשנות משהו בשני המקרים האלה (התמקחות על עמידה בתנאי מכרז, חידוש מכרז בתום התקופה, שינויי רגולציה וכו') תצטרך לעבור מכשול של לחץ דיפלומטי סיני, ותעלה לנו במטבע של יחסי חוץ. מסתבר שבניית הנמל באשדוד גם תייצר הרבה פחות מקומות עבודה ממה שיכלה לייצר, מכיוון שיועסקו בו פועלי הקמה מסין. האישורים להבאתם התעכבו בגלל תקופת הבחירות, אבל עכשיו הבחירות עברו והכל יהיה בסדר.

ומה הקשר לצוללות הגרמניות? הקשר הוא שממשלות גרמניה, גם בלי להשתייך ל"מחנה הלאומי" יודעות לעשות חישובים לאומיים מורכבים יותר מאשר שורות רווח של חברות כלכליות וסעיפי הוצאה בתקציב. ארבע צוללות "דולפין" שיוצרו בגרמניה משרתות בחיל הים הישראלי. החמשית הושקה וצפויה להצטרף במהלך השנה, וצוללת שישית צפויה להצטרף בשנת 2019. עלותה של כל צוללת כ-340 מיליון דולר. ממשלת גרמניה מימנה את שתי הצוללות הראשונות, חצי מהצוללת השלישית, ושליש מכל אחת משלוש הנוספות. ההסבר הרשמי היה רגשות האשם על כך שחברות גרמניות מכרו נשק וסייעו לפיתוח נשק כימי לעיראק של סדאם חוסיין. אגדות ילדים. הסיפור האמיתי הוא שממשלות גרמניה העדיפו לסבסד במיליארדי דולרים את המספנות שלהם בשביל לקיים את מקומות העבודה של אלפי פועלי מספנות ומתכנני כלי שיט, וגם לשמר בידי גרמניה את היכולות הטכנולוגיות של ייצור צוללות דיזל-אלקטריק (כלומר, שלא מונעות ע"י כור גרעיני) מהמתקדמות בעולם. ממשלות ישראל לעומתן, מוכנות ליצור את מקומות העבודה עבור פועלים סינים, ולהעביר את הידע והיכולות המקצועיות בניהול ותפעול נמלי הים של ארץ מוקפת בשכנים יבשתיים עויינים לידיהן של חברות פרטיות ישראליות ואפילו לידי חברות זרות. וזאת אחרי שהעבירו לידיים פרטיות וזרות בחלקן את אחד הבנקים הגדולים במדינה (וכמעט הצליחו להעביר גם את השני), חלקים משמעותיים מרכבת ישראל, ואת הבעלות על משאבי הטבע (ועוד תחומים רבים נוספים).

מי שלא רוצה להתמודד מול לחצים של ועד עובדי הנמל, ימצא את עצמו מתמודד עם הלחצים של ממשלת סין. בהצלחה שיהיה לנו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “טוב אז לא. פוסט בחירות

  1. מעולה.

    הערה שמזמן הייתי צריך להגיד לך על סקרי בחירות. לפני כל הבעיות המובנות של סקרים במציאות הישראלית יש בעיה מובנית של סקרי בחירות. הבעיה היא שסקרים לפני בחירות הם ניסיון ניבוי בתוך מערכת כאוטית מסוג שני. מה זה אומר? מערכות כאוטיות מחלקים לרוב לשני סוגים: הסוג הראשון הוא מערכות כאוטיות שהניבוי עליהם לא משפיע על המערכת עצמה. דוגמה למערכת כזו היא מזג האויר. זה שאני מנבא משהו לגבי העתיד של המערכת הזו, למשל שמחר יהיה גשם. מערכת בחירות היא מערכת כאוטית מסוג שני, מערכת שהניבוי עליה משפיע על המערכת עצמה ומשנה אותה. הסקרים הם דוגמה טובה לכך. אם הסקר מראה שה"מחנה הציוני" מתחזק זה משפיע על מה האנשים בתוך מערכת הבחירות יעשו, למשל אנשי השמאל פחות יהיו בעלי מטובציה ללכת להצביע או שאנשי הימין היו ביותר מוטיבציה ללכת להצביע. מה שחשוב זה שעצם זה שעצם עשיית הסקר משפעיה על תוצאות המערכת בעתיד. כמובן שיש כלים להתמודד עם הבעיה הזו של השפעת הסקר על המערכת ותוצאותיה, אך ככל שניבוי הוא לטווח גדול יותר כך הבעיה מחריפה יותר כי יותר קשה לווסת את הבעיה הזו בתוך המודלים. בעיקר צריך לזכור שיש את הבעיה הזו כשמדברים על סקרים. לפי דעתי, הבעיות שאתה מציג על סקרים במערכת הבחירות האחרונות בישראל הם הקומה השנייה של הבעיה הזו. מה שאנו מכנים הפתעת בחירות נוצרת בגלל תגובה של האנשים לסקרים שהם רואים. התגובה היא לא גדולה, אבל מספיקה כדי להזיז כמה מנדטים מפה לשם. וכמו שאתה אומר ההבדל בין תוצאות האמת לסקרים הוא קטן אבל נתפס כמשמעותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s