מעט יותר מ-2,000 מילים על דברים שאפשר לזהות מהתצפית, קצת פחות מיממה לפני פתיחת הקלפיות.
מן ההכרח לעשות אחת משתים: או שאופן הביטוי הפומבי מוכרח להישאר פשוט וישר כבימי אבות־אבותינו, או שהעם ״הסוביריני״ מוכרח ללמוד לדעת את הכוונות החדשות של המלים הישנות[…] אם העם והפארלאמנט לא יבינו זה את זה, תהא כל צורת־ממשל זו מוטלת בספק.
מילים אלה, שכתב הרצל בתקופתו ככתב בפריז, שם קיבל למעשה את הכשרתו הפוליטית, מציגים בעיה יסודית של הדמוקרטיה הייצוגית, שטרם נמצא לה פיתרון.
אני מודה שלא עקבתי מקרוב אחרי מערכת הבחירות הזו. ככל שמבינים את המערכת הפוליטית, כך ניתן לייחס פחות חשיבות לתוכן הדברים שנאמרים, ויותר לכוונות. לא מה הפוליטיקאי אומר, אלא איזו מטרה, איזו תכלית האמירה שלו -בנסיבות שבהן נאמרה -נועדה לשרת. כי הפוליטיקה היא ממלכת התכליות, ופוליטיקאי שאינו תכליתי הוא פחות פוליטיקאי. לכן, למשל, אני מצפה שפוליטיקאי טוב ייאכזב שוב ושוב את תומכיו באמירות ש"קורצות" לקהלים אחרים. פוליטקאי שאומר תמיד את מה שתומכיו אוהבים לשמוע, יישאר כנראה בראש קבוצה קטנה שתכליתה היא דימוי עצמי ולא פוליטיקה.
לכן אני יודע שפוליטיקאי טוב לא יוכל להגיד לי את האמת וכל האמת ורק את האמת, אלא במקרה הטוב יוכל לרמוז בצורה שמי שמסוגל להבין יבין. ולכן אין לי אלא לתת אמון (מסוייג) בנציגי, ולנסות לבחור כנציגי אנשים שאני יכול לתת בהם אמון.
ומתוך נקודת המבט הזו, כמה דברים שאני בכל זאת מרגיש מספיק בטוח להגיד רגע לפני שניגשים להצביע.
א. הרצוג
יצחק הרצוג, מתחת לבייבי פייס והדימוי הרך שהקמפיין של המחנה הציוני מתאמץ מאוד להסתיר, הוא אשף פוליטי מיומן מאוד. בפורומים אחרים נהגתי לבחור במילה אחרת, אבל עכשיו זה לא הזמן ולא המקום. בכל מקרה, פעמיים הוא הפתיע אותי (ואת טובי הפרשנים הפוליטיים) בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. להזכירכם, הוא היה קרוב מאוד להגיע לסיבוב השני כשהתמודד מול פרץ ויחימוביץ', מה שהיה מבטיח לו כנראה את ראשות המפלגה קדנציה אחת מוקדם יותר. בשני המקרים הקודמים תמכתי ביריביו. מאז שנבחר אמרתי שאני מקווה שהפעם את המיומנות הזו הוא יביא לידי ביטוי גם בבחירות הארציות. ואני מודה שצורת העבודה של המפלגה מאז שנבחר ליו"ר תסכלה אותי, אבל כשמגיעים לישורת האחרונה, צריך להוריד את הכובע (אם לא נאכל אותו חס וחלילה בעוד יומיים) בפני מי שקיבל סיעת אופוזציה של 15 מנדטים שנחשבה (כרגיל) לגוויה פוליטית של מותג עבש ומאוס, והזניק אותה לעמדה שבה הסקרים האחרונים צופים לה את עמדת המפלגה הגדולה ביותר. נכון שאנשים כמוני נאלצו לבלוע לא מעט צפרדעים בדרך, אבל מצד שני תוצאות העשריה הראשונה בפריימריז הציגו להרצוג רמזים עבים גם לעמדות הברורות של חברי המפלגה. בכל מקרה, ברור לי שעם כל הביקורת על העמדות של הרצוג, הוא יהיה ראש ממשלה הרבה פחות מזיק מנתניהו, מה שהופך אותו ללא ספק למועמד הטוב ביותר לראשות הממשלה בבחירות הנוכחיות.
ב. היכונו ליום הכיפורים של הסוקרים
אחת האגדות הנפוצות היא שהבחירה של נתניהו לראשות הממשלה בבחירות 96 היתה הכישלון הגדול של הסקרים. מעניין שהסיפור הזה תפש, כי למעשה למיטב ידיעתי זו היתה מערכת הבחירות שבה הסקרים היו הכי קרובים לתוצאת האמת. כשיש הפרש גדול, אף אחד לא שם לב שהסקרים מפספסים במנדט או שניים. מה שקרה בבחירות 96 היה שלמרות שהסקרים היו מדוייקים מאוד, ההפרש בין נתניהו לפרס היה זעום, אפסי ממש, ומכיוון שהיה הפוך מבסקרים, הטעות המזערית של הסקרים הפכה לתחזית "הפוכה".
הפעם הסיפור הוא שונה, ולכן אני לא מצליח לחשוב איך הסוקרים יצליחו לחמוק משני כשלים מבניים:
הראשון והמוכר הוא הכמות הגדולה מאוד של הקולות הצפים והמתלבטים. לא ברור איך הסוקרים נוהגים לחלק אותם, אבל כנראה שבסופו של דבר חלק גדול מהם מצביע באיזה "סחף" שנוצר בימים ובשעות האחרונות. בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות היתה מפלגה שזכתה לאסוף את הסחף הזה, והפתיעה בקנה מידה של 4-5 מנדטים שנוספו לה ביחס לסקרים. אני לא מדבר רק על יש עתיד. תזכרו את הגמלאים. כך שאפשר להניח שגם בבחירות האלה יהיה סחף בלתי-צפוי ברגעים האחרונים. הליכוד והמחנה הציוני מקווים כל אחד לנקז אליו את המתלבטים מהאמצע בשם המאבק ביניהן על הרכבת הממשלה, ומפלגות האמצע מקוות לנקז אליהן את מי שמאסו במפלגות הגדולות הותיקות.
השני הוא סיטואציה חדשה שנוצרה במערכת הבחירות הזו לראשונה, ולהפתעתי חוץ ממני לא שמעתי אף אחד שמתייחס אליה. אחוז החסימה החדש הוא כ-3.9 מנדטים. גודל המנדט הוא כל הקולות הכשרים שניתנו למפלגות שעברו את אחוז החסימה, חלקי 120, כך שככל שאחוזי ההצבעה יהיו גבוהים יותר, כך יעלה מספק הקולות הדרושים על מנת לעבור את אחוז החסימה. להבנתי המשמעות של כל מפלגה שתהיה קרובה לאחוז החסימה היא 4 מנדטים "באוויר", שגורלם יוכרע רק בשלב מתקדם או בתום ספירת הקולות המלאה. לפי הסקרים, נראה שיש שלוש מפלגות רציניות שנמצאות בסיכון לא לעבור: מר"צ, יחד וישראל ביתנו. המשמעות היא שיש פוטנציאל שביום רביעי בבוקר, אם לא יצופו תוצאות מבהקות לגביהן, נמצא את עצמנו עם 4 עד 12 מנדטים "באוויר". זה מספר עצום, שתהיה לו השפעה דרמטית לשני כיוונים: האחד הוא מחיקה של כמעט ארבעה מנדטים לגוש שממנו מגיעה מפלגה שתתקרב לאחוז החסימה ולא תעבור אותו (בבחירות הקודמות איחלתי לפעילי נץ מכל הלב שיקבלו קול אחד פחות מאחוז החסימה. זה די עבד, ואני מאחל איחול דומה הפעם ליחד ולישראל ביתנו). השני הוא שהמנדטים האלה יתחלקו באופן פרופורציונלי למפלגות שכן עברו בהתאם לגודלן, ואם המחנה הציוני למשל אכן תגיע ל-25 מנדטים, העניין הזה לבד יכול להוסיף לה עוד שניים אם שתי מפלגות לא יעברו. ההשפעה תהיה מאוזנת יחסית אם המצב יהיה מאוזן משני הצדדים. אבל אם מר"צ לא תעבור ומפלגות הימין יעברו, זה יחזק מאוד את גוש הימין, ולהפך.
בשורה התחתונה, אני לא אתפלא אם המצב הזה יביא לתוצאה לא ודאית, שתתברר רק עמוק לתוך יום חמישי ואולי אפילו עד להשלמת הספירה ביום שישי, אם תהיה מפלגה קרובה ממש לאחוז החסימה.
ג. מפלגות המרכז
לא קונה את זה. אין בישראל מפלגות מרכז. יש עתיד וכולנו הן מפלגות ימין ברוח חדשה – עמדה פולטית ימנית שמשוחררת מחישוקים "אידיאולוגיים", מה שמאפשר להן חופש פעולה להכנס לכל קואלציה בלי לשלם מחיר. בגלל מצב הפיזור והטשטוש האידיאולוגי של המערכת הפוליטית, קשה מאוד להרכיב ממשלה בלעדיהן. אז נכון שאפשר להקים איתן ממשלת אחדות בלי לקרוא לזה ממשלת אחדות, אבל בתמונה הגדולה הן מהוות בעיה גדולה לשמאל, מכיוון שהן מאפשרות לציבור מצביעים ליברלי שבחלקו הוא קהל בוחרים פוטנציאלי של של שמאל-ציוני לעשות בחירה קלה יותר, ולהצביע ימין בלי לשלם את ה"מחיר" המצפוני והחברתי על כך. הם לא יעזו להצביע לנתניהו, אבל יצביעו ללפיד ויקבלו את אותו הדבר עם דימוי ציבורי יפה יותר. ולכן כל כך חשוב להדגיש באופן עקבי את המהות הימנית של המפלגות האלה.
ד. הבית היהודי
גם את מערכת הבחירות הזו, כמו את הקודמת, התחיל נפתלי בנט בתחושה שהוא הבטחה גדולה להפוך את המפלגה שלו למפלגת הנהגה רחבה, ונראה היה שהוא גם באמת מתכוון לכך. אבל הבחירות הפנימיות בנו לו רשימה ישנה, שלא איפשרה לו להשתחרר קצת מהימין ולפזול לכיוון המרכז אפילו כשישי ומרזל מאגפים אותו מימין, ונראה שמאז הדחייה המהדהדת של הניסיון שלו להצניח את אוחנה הוא מתרכז במלחמה על מה שעוד אפשר – 12 המנדטים הרגילים של "הציונות הדתית" (נשתמש כאן בביטוי הזה כי הוא מקובל, לא כי אני חושב שהם ציונים. לפחות חלקים משמעותיים מהם כבר לא, כולל בנט וצמרת הבית היהודי), אותם אלה שקיבל גם בבחירות הקודמות. במקרה טוב, יצליח לקטוף עוד 2-3 מנדטים של הבורחים מנתניהו, אבל זה עניין פרסונלי וזמני.
אני מבין שהכשל כאן הוא מבני. מפלגות הציונות הדתית מאז המהפך הימני במפד"ל לפני אי-אלו עשורים נבנו כמפלגות סקטוריאליות שנועדו לשרת סקטור מצומצם שרואה בעצמו אליטה (ומגלה שוב ושוב שהוא בערך היחיד שרואה בו אליטה כזו), ועושות את הפעולה הסקטוריאלית הזו בצורה מגושמת וחסרת חן כמו נתן סלומיאנסקי בועדת כספים. אבל הרושם שאני קיבלתי מהמפגשים עם הנוער של הקבוצה הזו היא שהחינוך שם ל"אנו אנו" ותפישת ה"אנו ואפסנו עוד" כלפי שאר החברה הם כל כך מושרשים, שבצירוף עם עליונות המחוייבות האידיאולוגית לרעיון המוגבל של "ארץ ישראל השלמה" על פני כל רעיון אחר, קשה לראות איך יוכלו לעשות את השינוי התודעתי שיוכל לאפשר להם לחבור לקבוצות נוספות ולהציע חזון נרחב ומקיף – צעד חיוני בדרך להפיכה למפלגת שלטון. בקיצור, בהנחה שבנט מכוון באופן אישי לתפקיד חשוב יותר מראש המפד"ל, לא אתפלא אם נמצא אותו בשנים הבאות, לאחר מהלך פיצול וחבירה כזה או אחר, מופיע בתוך הליכוד.
ה. תשקורת
מערכת הבחירות הזו הציגה דוגמא מזעזעת לתהומות של התנהלות תקשורתית נשלטת הון. בסערת הבחירות הקשרים בין הון המחזיק באמצעי תקשורת לבין השלטון נחשפו כפי שאולי לא נחשפו עד עכשיו בישראל. חינמון ענק אחד המשיך לשרת בתפקידו כעלון התעמולה של לשכת ראש הממשלה. העיתון השני בגודלו ניהל מלחמת חורמה נגד אותו ראש הממשלה (חודשיים רצופים של "חשיפת" מחדלים חברתיים שבשום הזדמנות אחרת לא עניינו ככה את מערכת ynet), ברמה כזו שהיה מוכן לקדם לא רק את ראש המפלגה שעד הרגע האחרון לפני הזינוק בפוליטיקה כתב בו טור מרכזי, אלא שנתן במה לא פחות רחבה לתעמולת הבחירות של המחנ"צ המתחרה. עיתון שלישי ניהל קמפיין רועש נגד השמאל הציוני לטובת השמאל הגבולי והרשימה המשותפת לשמאל אנטי ציוני ולימין פלסטיני.
ורק דבר אחד היה חסר, והוא אחד הדברים החשובים ביותר שצריך לגשת לעשות אחרי הבחירות – מערכת תקשורת המונים (עיתונות, טלוויזיה ואינטרנט) שעוסקת בצורה רצינית בצרכים של ציבור העובדים בישראל ולא באינטרסים של בעלי ההון והמפרסמים, ושיוצרת את במת השיח שנחוצה כל כך לשמאל – כזו שבה מתנהלים דיונים עניינים ומעמקים שמחזקים את הבנת הציבור את המערכת הפוליטית הדמוקרטית, ולא מלחמות תעמולה ושקרים שמטשטשים אותה.
ו. אחדות, קואליציה או אופוזיציה? –
אני מתקשה להציע תחזית שאני סומך עליה לגבי האפשרויות להרכבת ממשלה, בעיקר בגלל חוסר הודאות שנובע ממה שתואר בסעיף ב'. אני מבין שיש עתיד וכולנו ישאפו להיות בכל קואלציה עתידית, ולכן כנראה שיהיו בה, כי הן לא ישלמו מחיר על כניסה לממשלה, ואין להן מה לחפש באופוזיציה. התחושה שלי היא שגם נתניהו וגם הרצוג יעדיפו לצרף אותם לקואלציה על פני התבצרות בקואלציות צרות עם המפלגות ה"אידיאולוגיות" יותר שלצידן (מר"צ והבית היהודי) בצירוף החרדים, ושהן יהיו גם הבחירה המועדפת לפני ש"ס ואגודת ישראל (לגבי הרצוג אני פחות בטוח בנוגע לסדר העדיפויות הזה, תלוי בגודל המשותף של המחנ"צ ומר"צ). השאלה של ממשלת אחדות תוכרע להבנתי לפי חלוקת הכוחות בכנסת, ותהיה אופציה פחות מועדפת אבל כזו שלא הייתי שולל על הסף אלא בוחן לפי התנאי שאציג בפסקה הבאה. בהקשר הזה מעניינת הספקולציה ששמעתי על הרעיון של צירוף הליכוד לממשלת אחדות בראשות המחנ"צ בסיטואציה שבה הליכוד מובס ונתניהו פורש/מודח (ואני חושב שתסריט הפרישה הזמנית במצב כזה הוא סביר).
בכל מקרה, האם כדאי להכנס לממשלה כזו? אני מציב כאן מבחן פשוט למדי: לא כדאי להכנס כגלגל חמישי לקואלציה שבה כבר יש יותר משישים ח"כים. כדאי בהחלט להכנס לממשלה שתלויה במפלגה, ושתתפרק במקרה של עזיבה. ובכל מקרה, את הדבר הזה צריך לתרגם לבדיקה מול חלופות:
הממשלה האחרונה היתה ממשלת ימין מובהקת, והצטרפות אליה כמפלגה של 15 מנדטים בקואליציה רחבה היתה עושה רק נזק. אם בשלב הרכבת הממשלה הבחירה תהיה בין שותפות בקואליציה כמפלגה בכירה (שקיום הקואלציה תלוי בה) לבין ישיבה באופוזציה מול ממשלת ימין – ברור לי שממשלה מסוג הראשון תהיה גרועה ומזיקה הרבה פחות מאשר ממשלה מהסוג השני. ואחד הדברים הכואבים שצריך להזכיר לשמאל הישראלי הוא שהמטרה בפוליטיקה היא להגיע לשלטון. נכון, זה מלכלך את הידיים ואת המצפון, אבל היו בארץ תקופות וקבוצות שבהן ידיים רכות ונקיות היו מושא לגנאי, וזה מאפשר להזיז חתיכות (קטנות ולפעמים אפילו גדולות) של המציאות ממקום למקום, טוב במעט מהקודם.
ז. הישג ולא ניצחון
עבור השמאל הציוני, היממה וחצי הקרובות הן הזמן להתלהב, ובעולם התכליתי של הפוליטיקה, להתלהבות הזו יש ערך חשוב והשפעה על התוצאות. בהנחה שהתוצאות לא יהיו מאכזבות ביחס לסקרים, היממה הבאה תהיה הזמן לחגוג ולשמוח. כדאי לנו. מגיע לנו. לשמחה הזו יש ערך אנושי חשוב, וערך חינוכי חשוב עבור מי שהתרגלו להפסיד שוב ושוב. כדי להגיע בסוף לניצחון (עד כמה שיש נצחונות ברורים ועד כמה שיש "סוף" בזירה הפוליטית, ואין), צריך שנתחיל להתרגל לרעיון שגם ניצחון הוא אפשרות.
אבל אחרי החגיגה הזו, צריך יהיה לשתות הרבה מים ולהרגע. כי אם לא נאכל סעודת כובעים, הדבר הבא שיוגש לנו הוא סעודת צפרדעים. כי המחנה הציוני הוא לא השמאל הציוני. חלק חשוב מהשמאל הציוני נמצא ופועל בתוכו, ובשנים האחרונות הוא חזק בהרבה מאשר שהיה בשנים קודמות, אבל "המחנה הציוני" הוא לא השמאל הציוני. לשמאל הציוני אין עדיין מפלגה מייצגת באמת, ויותר חמור מזה, אין לו עדיין מערך חברתי מקיף, מאורגן ומגובש שיכול לייצר לעצמו זרוע מפלגתית (חדשה או מבין המפלגות הקיימות) שתייצג אותו בצורה טובה באמת. יצירת המערך הזה הוא התפקיד שלנו, והוא תפקיד מתמיד, קשה, ארוך, מהנה וחשוב הרבה יותר מאשר ההצבעה הנקודתית בקלפי. תפקידם של נציגי השמאל הציוני בכנסת הוא לשפר את התנאים כך שיהיו נוחים יותר ליצירת וחיזוק המערך הזה, כך שבמערכת הבחירות הבאה יוכל להגדיל ולחזק גם את הייצוג הפוליטי שלו, וחוזר חלילה.
כך שבשורה התחתונה יש לי חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות הן שהשמאל הציוני לא צפוי לנצח בבחירות האלה, כי הוא לא נמצא בכלל בעמדת התמודדות על ניצחון. החדשות הטובות, והן תוצאה של עבודה מתמדת לאורך השנים, הן שהוא בעמדה טובה יותר מאשר במערכות הבחירות הקודמות להגדיל את כוחו, ולשלוח נציגים שלו לעמדות השפעה מרכזיות יותר, מהן היכולת שלהם לשפר את התנאים ולהפוך אותם לנוחים יותר להמשך מהלך הבניה תהיה טובה יותר.
אז אופטימיות זהירה ובלי ייאוש כלל. איך אמר ברנר? "אין משיח לישראל, ולעבודה!" אצלנו בעמדה לא מאמינים ב"ישועת ה' כהרף עין". אצלנו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". אז הולכים להצביע ואח"כ ממשיכים ללכת…
עמדת תצפית 
פינגבק: טוב אז לא. פוסט בחירות | עמדת תצפית