"דרוש לי לכך מלכתחילה עתון"

שאול אמסטרדמסקי כותב בבלוג שלו על מגמה חיובית שאולי מסתמנת בנוגע להתמודדות עם הבעיות בתחום הפנסיה. זה מעודד, מעניין, ומכיוון שהוא נובר ברצינות בתחום כבר כמה שנים, אני נוטה להאמין למה שהוא כותב. אז כדאי לקרוא, ואני בינתיים אפנה את תשומת הלב לפסקה שלטעמי היא אולי הכי חשובה ברשומה, למרות שהיא לא עוסקת למעשה בתחום הפנסיה:

שוו בנפשכם מה היה קורה לו אולפן שישי היה מקדיש כתבה על העניין הזה אחת לשבוע במשך חודש ברציפות. ארבע כתבות כאלה, שכולן היו נגמרות באמירה שעל שר האוצר הנוכחי (כשיהיה כזה) מוטלת האחריות לפתור את בעיית הפנסיה, ויש לי הרגשה שאותו שר היה מזדרז להקים ועדה ציבורית שתחשוב איך מתמודדים עם האיומים על הפנסיה, והעיקר שהטלוויזיה תעזוב אותו בשקט.


ואני אוסיף: תחשבו מה היה קורה אם בנוסף לעיתון שמשרת את נתניהו, לעיתון שנלחם בנתניהו לטובת לפיד ולעיתון שנלחם במחנה הציוני לטובת מר"צ והרשימה הערבית, היה גם עיתון שסדר היום שלו נקבע בהתאם למה שיקדם את האינטרסים של העובדים, כלומר של הרוב המוחלט של אזרחי ישראל. שלצד מהדורת שישי בערב של הזכייניות הפרטיות וזו של רשות השידור, היתה גם אחת של ערוץ טלוויזיה כזה, שסדר היום שלו נקבע בהתאם למה שיקדם את האינטרסים של העובדים. כלי תקשורת־המונים שסדר היום שלהם היה מערכת הבריאות (לא פעם בשנה), מערכת החינוך (לא רק כשמתפרסם דו"ח), מצב התעסוקה (לא רק כשסוגרים מפעל, אבל בכל הכוח כשסוגרים מפעל או מנסים למנוע התארגנות), מצב הרווחה (לא רק כשיוצא דו"ח העוני או כשנחשף מחדל חמור במיוחד). ועוד ועוד.

פעם, כשהעובדים ידעו להתארגן, הדבר השני שהם עשו (אחרי שסיימו לריב על שם המפלגה שיקימו ולפעמים גם להתפלג בעקבות הויכוח) היה להקים עיתון. כי היה ברור להם שנחוץ להם כלי תקשורת המוני. בשביל להשפיע על סדר היום הציבורי, וגם בשביל לקבוע בעצמם את סדר היום התקשורתי של חברי התנועה או המפלגה, ולא להפקיר אותו לידיים זרות של כלי תקשורת שמשרתים אינטרסים של אחרים ומחנכים לאידיאולוגיה של אחרים. כי כל כלי התקשורת משרתים אינטרסים, וכולם עוסקים בחינוך אידיאולוגי בנוסף (או במקום) לדיווח על המציאות.
כלי התקשורת של העובדים המאורגנים התנוונו, התפרקו והתפוגגו עם פירוק המשק של העובדים המאורגנים, התנועות שלהם, הקיבוצים שלהם, ומנגנוני הרווחה של המדינה שלהם.

בשביל הבניה מחדש של כל אלה נחוץ להקים מחדש את כלי התקשורת האלה. הבעיה היא שדבר כזה דורש כמובן המון כסף, כלומר המון עובדים שישלמו באופן קבוע וממוסד דמי חבר או דמי מנוי, וירגישו שזו התקשורת "שלהם". בשביל לארגן המון עובדים כאלה, צריך כלי תקשורת בשליטת העובדים המאורגנים שיחנך אותם לזה, ויעצב סדר יום תקשורתי שיעודד את ההתארגנות שלהם. בשביל שיהיה בידי העובדים כלי תקשורת כזה, צריך המון כסף.
מלכוד.
אין לי פתרון טוב למלכוד הזה. אם היה לי, הוא לא היה כזה מלכוד.
אחד המנהיגים של תנועת העבודה (אני לא זוכר מי, ולא את הציטוט המדוייק, אבל אני יודע באיזה ספר הוא מופיע), סיפר פעם שהוא שאל קולגה מה יעשה אם יבין שהתנועה הציונית נקלעה למבוי סתום. אותו קולגה השיב שבמקרה כזה, ציוני טוב צריך להשעין את ראשו על הקיר וללחוץ, בתקווה שהקיר יפרץ. ואם הקיר לא נפרץ, עליו לחנך את בנו שיחליף אותו כאשר יגיע יומו. אתה טועה, השיב לו אותו המנהיג. התנהגות כזו היא התנהגות של יהודי טוב. ציוני טוב חייב לפרוץ את הקיר.
אני עוד לא יודע איך עושים את זה, אבל אנחנו חייבים לפרוץ את הקיר. צריך לחשוב ביחד איך.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s