כלכלת העולם בעטיפת פלסטיק

מפעל תמה הפסיד 150 מיליון ש"ח בעסקה פיננסית מפוקפקת. האם מדובר כאן בחזרה על סיפור הקיבוצניקים-חסרי-כשרון-שרודפים-אחרי-רווחים-קלים, או שמופיעות כאן חלק גדול מהרעות החולות של הכלכלה הקפיטליסטית בסיפור אחד קטן ותמציתי?

הקיבוצים משמר העמק וגלעד, שניהם קיבוצים שיתופיים גאים, שותפים בבעלות על מפעל "תמה" (תעשיות משמר העמק) שמייצר מוצרי פלסטיק, בעיקר עבור שימושים חקלאיים. מדובר במפעל מתקדם, מצליח מאוד ורווחי מאוד (אפילו אחרי הפסד 150 המיליונים), שמייצר בין השאר את יריעות הפלסטיק שמשמשות את הדור החדש של קטפות הכותנה של ג'ון-דיר, שכובשות את הכותנה בעצמן ומניחות אותה בשדות  בחבילות עגולות ענקיות.

אם היה מדובר במפעל פרטי, סביר להניח שהיה זוכה לשבחים ועיטורים מכל מהללי השיטה הקפיטליסטית. מכיוון שמדובר במפעל בבעלות משותפת של כמה מאות חברי קיבוצים, סביר יותר שיזכה לביקורת על כך שעיקר עובדיו הם פועלים שכירים מיישובי הסביבה, שמייצרים רווחים עבור בעלי ההון הקיבוציים שלהם (ויש בזה מן האמת). כל זאת בהתאם למשוואה לפיה קיבוץ יכול להפסיד כסף ולספוג ביקורת על חוסר השחר שברעיון השיתופי וחוסר הכישורים הכלכליים של חברי הקיבוצים, או להרוויח כסף ולספוג ביקורת על צביעותם של חברי הקיבוץ שמעיזים "להתעשר" ולהפוך ל"קפיטליסטים".

DSCF5270

אבל הפעם הסיפור שלנו הוא על הכסף שהמפעל הפסיד. מה בעצם קרה שם?

מפעל תמה, כמו כל מפעל ייצור שעוסק בייצוא, מקבל הזמנות לייצור כאשר שער הדולר נמצא בערך אחד, ומקבל את התשלום לאחר המכירה, כאשר שער הדולר נמצא בערך אחר. כדי שיוכל לעסוק בפעילות כלכלית רציונלית, למפעל יש אינטרס לדעת מראש את שער הדולר בזמן המכירה. פעם הסיפור הזה היה פשוט יחסית: ממשלת ישראל היתה מגדירה שער דולר קבוע (ואפילו יותר מכך, היתה קובעת שער דולר אחד  עבור יצואנים ושער דולר אחר עבור יבואנים, כדי לעודד ייצור מקומי וייצוא). אחר כך הדברים נעשו מסובכים יותר, ככל שמדיניות המטבע הפכה לליברלית יותר: בהתחלה בוטל השער הקבוע והממשלה התחייבה ל"רצועת אלכסון", שהגבילה את התנודות בשער המטבע, ובעצם התחייבה ל"תקרה" ו"רצפה" של שער הדולר. עם השנים הורחבה הרצועה יותר ויותר, עד שאיבדה משמעות ובוטלה, והשקל הפך למטבע סחיר, שהשער שלו נקבע בשוק "החופשי". מכיוון שהמהלך הזה הביא לעלייה מצטברת בערך השקל ביחס לדולר, מה שפגע מאוד בייצוא הישראלי, ניסה בנק ישראל, בהצלחה חלקית מאוד, להתערב בשוק באמצעות רכישות מט"ח גדולות. אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה של הייצרנים.

עד שהממשלה תחליט לנהל מדיניות שמאפשרת תנאים נוחים יותר לייצור, הייצרנים נאלצים לדאוג לעצמם. איך הם עושים את זה: הם קונים ממוסדות פיננסיים "ביטוח" נגד תנודה בשער המטבע, שאמור להבטיח להם שער קבוע מראש, תמורת סיכון מסויים: גם עלות רכישת השירות (והייעוץ בתהליך בחירתו), וגם במקרה שבו שער הדולר יעלה אל מעל המחיר שקבעו, אז יפסידו את ההפרש שהיו יכולים לקבל, תמורת הביטחון שלא ייפגעו אם השער ירד אל מתחת לשער שנקבע. בכל מקרה, הנהלת מפעל שעוסק בייצור מוצרים ריאליים כדוגמת רשתות פלסטיק או נעליים או שימורי פירות (או כל דבר אחר), נאלצת להוסיף אל כישוריה גם מיומנות בעסקאות מטבע בשוק תנודתי, וזה מן הסתם תחום שהיא פחות מוכשרת בו, ועוד נתח מההכנסות שעובר מהיצרנים אל המגזר הפיננסי.

על תופעה דומה בהקשר אחר – הצורך של חלקאים להבטיח מחיר באמצעות חוזים עתידיים –  כתבתי בעבר.

אז מה קרה בתמה? מסתבר שהם ניסו לחסוך בעלויות ה"ביטוח" הזה, ושילמו ביוקר: הם רכשו "מוצר" פיננסי (המכונה בפמן) שמספק הגנה בטווח מחירים מוגבל, אבל מתבטל אוטומטית אם שער הדולר יורד מתחת לרף מסויים (ואז המפעל לא מקבל את ההגנה שביקש דווקא במקרה של ירידה קיצונית בתמורה), ובמקרה שהשער עולה בחדות, הלקוח נאלץ לשלם קנס: לקנות דולרים במחיר גבוה ולמכור אותם לבנק במחיר נמוך.

לפי מנכ"ל של חברה המתמחה בתחום (ההדגשה שלי)

כללי החשבונאות קבעו כי בפמן אינו הגנה מסוג גידור, אלא ספקולציה, ולא סתם. לכן, כשאומרים ליו"ר או לוועדה לניהול סיכונים של חברה שזהו מכשיר גידור, הם צריכים לשאול אם המכשיר מוכר כגידור מבחינה חשבונאית ואם לא — מה הסיבה לכך. בכל מקום שבו פנו אלינו לקוחות ושאלו על המוצר, המלצנו שלא להשתמש בו.

מסתבר שבארה"ב בית המשפט פסק לטובת חברות שתבעו את הבנקים שמכרו להן מוצר פיננסי כזה לאחר ש

פסקו כי אין הדדיות ושוויון בין הצדדים מבחינת הידע על הסכנות הטמונות במכשירים. עוד טענה הפסיקה כי גם הדירקטוריון ורואי החשבון של הגופים שנטלו את ההגנה לכאורה, לא יכלו להבין את מלוא הסכנות, וכי על הבנקים היה להתריע.

אז למה תמה רכשו מוצר פיננסי בעייתי כזה? אולי בגלל שכפי שציין בית המשפט בארה"ב, גם רואי החשבון שלהם לא יכלו להבין את מלוא הסכנות. ואולי בגלל שכמו שאמר רואה חשבון (ההדגשות שלי):

הבנקים דוחפים את המוצר הזה, מכיוון שהם מרוויחים ממנו המון. המוצר אומר 'אם יש גשם קל, תוכל ליהנות. אבל אם יהיה מבול או ברד אנחנו יוצאים מהמשחק'. פרמיית הסיכון־סיכוי מוטה לכיוון הבנקים בצורה משמעותית. כך, בשעת המצוקה הכי גדולה של החברה, האופציה נעלמת והחברה נשארת עם כל הנזק וללא הגנה.

[…]  זו חגיגת 2007 עם מבנים פיננסיים של השמדה המונית, כפי שוורן באפט קרא להם. זה מכשיר מאוד מסוכן. הוא נראה כמו דוד חביב של עסקות גידור רגילות, אבל הוא ממש לא.

אז בשורה התחתונה הממשלה יצרה תנאים שמאפשרים לבנקים (שהם סוחרי המט"ח הגדולים) ליצור  תנודתיות גדולה בשער המטבע, ושלחה את היצרנים לחפש את הפיתרון, שנמצא כמובן בידיים של הבנקים. וכך ערך של  150 מיליון ש"ח שייצרו הפועלים החרוצים של ייזמי התעשיה המוכשרים מהקיבוצים עברו לידיים של המגזר הפיננסי שהערך היחיד שהוא מייצר הוא הכסף שהוא סוחט מהמגזר היצרני בתמורה לכך שלא יהרוס את היכולת לייצר מוצרים בעלי  ערך.

***

עוד על הסיפור הזה אפשר לקרוא בכתבה הזו בדה-מרקר, שהיתה מקור המידע העיקרי להכנת הרשומה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “כלכלת העולם בעטיפת פלסטיק

  1. מעניין. יצרו כלים להתחמק מן הירידת ארך הייצור האופיינית למשק הקפיטליסטית המתקדמת….הבנקים פוגעים את המטרה של רכישת כלים אלה ע"י חברות ייצור כדי להשיג רווחים קלים לבנקים. ברור שהם לא מתחשבים בתוצאות של מדיניותם על המערכת הכלכלית הכללית…ומי אמר שרדיפת בצע היא הסוד של הצלחת השיטה הקפיטליסטית?

  2. פינגבק: עבודה שחורה » תמה והפסד המיליונים – כלכלת העולם בעטיפת פלסטיק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s