על סדר היום: בעיקר כלכלה אבל לא רק

והפעם על סדר היום: מתוך מגוון המקומות בעולם בהם מתנהל סכסוך אלים, שניים שכדאי לתת להם יותר תשומת לב. עוד עדות לכך שבקזינו  הפיננסי עוסקים פשוט ברמאות פלילית, ועדות מבפנים על כשלי אגף התקציבים במשרד האוצר. מוכנים? קדימה.

א. שני סכסוכים אלימים ששווים קצת יותר תשומת לב:

1. בחודש ספטמבר האחרון נחתם הסכם הפסקת-אש בסכסוך בדרום אוקראינה. זה לא מפריע לו להמשיך, ובימים האחרונים יש הסלמה ברמת האלימות, ועוד כמה עשרות הרוגים, בעיקר באזור דונייצק. למה שם? אולי בגלל שדרום מזרח אוקראינה הוא הדרך ליצור חיבור יבשתי בין רוסיה לבין חצי-האי קרים, שהסתפח/סופח לרוסיה כחלק מהמשבר באוקראינה. בכל מקרה, מאז אפריל 2014 נהרגו בדרום אוקראינה יותר מ-5,000 בני אדם, וכ-1.2 מיליון אנשים הפכו לפליטים. הסיכויים שמישהו יקבע יום לציון הנכבה הזאת או יקים להם איזו אונר"א שתנציח את אומללותם כפליטים ותחנך אותם לזכות השיבה הם אפסיים, אבל בכל זאת כדאי לשים לב לעימות הזה, כי בכל זאת הוא מתנהל בחצר האחורית של אירופה, ומהווה את קו-החזית הבולט במה שיותר ויותר נראה כמו חידוש המגמות האימפריאליות של רוסיה, והמתיחות שהן יוצרות מול מדינות אירופה. חשבתם שההיסטוריה הגיעה אל קיצה? תחשבו שוב.

2. עוד חצר אחורית, הפעם בשכונה שלנו. מרד של הח'ותים, קבוצת מיעוט שיעי, שיש טענות שנשען גם על תמיכת נאמני השלטון הקודם שהודח במסגרת "האביב הערבי", הצליח להשתלט בימים האחרונים על בירת תימן, ולהביא להתפטרות רה"מ והנשיא. הנשיא הזה נתמך ע"י ארה"ב וקודמו העביר לו את השלטון בעקבות לחץ סעודי (שלא אהב את הופעת מחאת "האביב הערבי" בחצר האחורית שלו). בינתיים המורדים הגיעו להסכם שמאפשר את המשך קיום השלטון הקודם, כשבתמורה תתוקן חוקת המדינה והייצוג שלהם בפרלמנט יגדל. בכל מקרה, כדאי לשים לב, כי הסעודים כמובן חוששים שאיראן בוחשת להם בחצר האחורית ומנסה להדליק (גם) שם מדורה, מה שביחד עם הסיוט בעיראק עושה להם לא נעים. הם גם זוכרים שכשמצרים רצתה לערער על ההגמוניה שלהם בעולם הערבי אי-אז לפני מלחמת ששת הימים, היא ניסתה להשתלט בכוח על תימן. המורדים הח'ותים דרך אגב, אם לא מיותר לציין, מצטיירים כקבוצה שונאת ישראל ואנטישמית למהדרין.

ב. במשך הרבה זמן הבנק המרכזי של שוויץ התערב ב"שוק החופשי" של המט"ח, על מנת להגביל את עליית הערך שלו ביחס ליורו, ולמעשה יצר לו תקרת-שער של 1.2 פרנק ליורו. ביום חמישי שעבר (15.1) הוא החליט במפתיע להסיר את המגבלה הזאת, מה שגרם לקפיצה דרמטית של עשרות אחוזים בערך הפרנק השוויצרי, ולנפילה דרמטית בתשועות האג"ח הממשלתיות באירופה, לזינוק במחירי הזהב, ולצניחה נוספת במחירי הנפט. התנודה בשער המטבע היתה כל כך דרמטית, עד שכמה חברות למסחר במט"ח שמאפשרות ללקוחות הקזינו שלהם מינוף גבוה מאוד (כלומר להמר בכסף שהן עצמן מלוות להם) לא הספיקו להפעיל את מנגנוני ההגנה שלהן, הפסידו עשרות מיליוני דולרים, וכמה מהן הגיעו לסף פשיטת רגל. על כל הנפלאות האלה אפשר לקרוא בקישור שהבאתי לפני כמה שורות.

אבל בנוסף, השתרבבה שם די מחוץ להקשר ברור הפסקה הבאה, שמראה שלא בפעם הראשונה, במערכת הפיננסית יש גורמים מרכזיים שפשוט מרמים את הלקוחות שלהם (ההדגשה שלי):

ב–2013 נפתחה חקירה בחשד כי סוחרים בבנקים גדולים זייפו את שערי המט"ח הרשמיים שעליהם הם מסתמכים בחישוב שווי תיקי ההשקעות, בהיקף של טריליוני דולרים. הטענה העיקרית היתה שהבנקים מבצעים מניפולציות בשערים כדי לגרוף רווחים לעצמם, ולצורך כך ביצעו פעולות קודמות לאלה של לקוחותיהם (Front Running). ההונאה בוצעה במשך קרוב לעשור, לפי החקירות, ונחשפה דרך צ'אטים מקוונים של סוחרים, שכינו את עצמם "הקרטל", "המאפיה" ו"מועדון הבנדיטים".

בעקבות החקירה, הטיל הרגולטור הפיננסי של בריטניה (FCA) קנסות בסך 1.7 מיליארד דולר על חמשת הבנקים הגדולים בעולם בנובמבר 2014. ב–19 בדצמבר נעצר סוחר מט"ח לשעבר של רויאל בנק אוף סקוטלנד (RBS) בחשדות פליליים הנוגעים לחקירה.

ג. הסעיף הזה עומד להכיל ציטוטים ארוכים יותר, אבל בכל זאת בהחלט שווה קריאה. חומרים לוהטים.

"פורום קהלת", מכון מחקר שבין מטרותיו המוצהרות "יישום עקרונות השוק החופשי בישראל" (כלומר לא חבורה של סוציאליסטים ארורים), פרסם בחודש נובמבר האחרון נייר מדיניות שכותרתו: "אגף התקציבים: מה ניתן לעשות?". כתב אותו הד"ר (למדעי המדינה) ראובן פרנקנבורג, שפרש לפני כשנה משרות של 40 שנים באגף התקציבים ובאגף החשב הכללי במשרד האוצר, כלומר שגם הוא כנראה אינו סוציאליסט-ארור מאלה שממטירים בזעם קדוש אש וגופרית על משרד האוצר. אז מה יש לו להגיד על אגף התקציבים? כמעט בדיוק מה שאומרים אותם סוציאליסטים מטיחי אש וגופרית (ההדגשות שלי):

על ההתנהלות התקציבית של המדינה:

ממשלה אחראית רשאית "להפסיד" סכומים סבירים כל שנה, ואין לה כל בעיה למחזר את חובותיה. בהיותה השולטת במדינה, היא אינה נמדדת ואינה מוגבלת בדרך-כלל בתחום הכספי והכלכלי באמצעות אותם כלים שאיתם בודקים ומגבילים גופים אחרים. נשאר רק התקציב כמכשיר מעשי לקביעת גבולות פעילותה של הממשלה ולפיקוח על היצמדותה לגבולות אלה.

שמעתם את זה, מקהלת ה"אין כסף", לוחמי "האחריות התקציבית" וסופקי הכפיים של הגרעון שטוענים שהמדינה היא "כמו משק בית"?על אגף התקציבים:

מדוע יחידה מרכזית זו, המושתתת על עובדים צעירים ושאפתנים, עם מבנה ודרכי פעולה ממוסדים כמעט למן קום המדינה, אינה מצליחה לתפקד טוב יותר? להלן נציע כי דווקא במשפט הקודם נמצאים שורשי הבעיה: מה שהיה נכון בשנות החמישים של המאה הקודמת כבר אינו נכון כיום. ראשית, העובדים צעירים מדי, החל בממונה על התקציבים, העומד בראש היחידה, וכלה באחרוני הרפרנטים. שנית, לשאפתנות, שהינה תכונה בולטת של רוב עובדי האגף, יש השפעה לא-רצויה, שכן העובדים יודעים כי הם ישהו באגף שנים מעטות בלבד, וקיים חשש שחלק מהם דואגים לבנות את עתידם בד בבד עם מתן השירות לציבור.

הממונים על התקציבים חסרים השכלה מתאימה וניסיון מספיק לתפקיד הכבד שהוטל עליהם. כפי שכבר צוין, וכפי שניתן ללמוד מן הטבלה המצורפת בתיבה ב, המביאה פרטים על כל הממונים על התקציבים, הם נמצאים בתחילת שנות הארבעים לחייהם, כחמש-עשרה שנים אחרי שהם סיימו את לימודיהם והתחילו לעבוד במקצוע כלכלי. נדיר למצוא במִנהל הציבורי הישראלי מקרים שבהם תפקיד כלכלי או מנהלי חשוב כל-כך מאויש באופן קבוע על-ידי אנשים צעירים כל-כך. זאת ועוד, הם מגיעים לתפקיד ללא השכלה מתאימה. אומנם, הם תמיד כלכלנים, ולאחרונה הם בדרך-כלל בעלי תואר שני בכלכלה או במִנהל עסקים, אבל השכלה כלכלית אינה מספיקה לתפקיד זה.

 

תיבה ב' - הממונים על התקציבים 1952-2014

תיבה ב' – הממונים על התקציבים 1952-2014

הנושא של תקצוב לא נלמד בחוג לכלכלה, אלא בחוג למדע המדינה או בתוכניות מיוחדות למִנהל ציבורי. […] הממונים גם חסרים השכלה בסיסית בתחומים קשורים – משפטים, מִנהל ציבורי, ראיית-חשבון וכדומה. חוסרים אלה היו מזיקים פחות אילו היו הממונים מבוגרים ומנוסים יותר. נוסף על כך, הניסיון התעסוקתי של הממונים צר מאוד. רובם עבדו שנים מספר באגף התקציבים, אחר כך מילאו תפקיד מנהלי אחד בדרגה גבוהה בגוף כלכלי הקשור בצורה זו או אחרת לממשלה, ואז הוחזרו לאוצר.

 

לרקע המוגבל הזה של הממונים על התקציבים יש שני היבטים בעייתיים.הראשון ברור – הם פשוט אינם בשלים, מבחינת השכלתם, למלא את התפקיד. הם מגיעים למשרה בכירה ללא הרקע הרחב שרצוי שיהיה למי שאמור לקבוע את סדרי הקדימות הכספיים של מדינה מודרנית, ולכן קשה להם ליזום שינויים, להוביל רעיונות חדשים, ובוודאי לשקול נטילת סיכונים מחושבים. בעייתיות זו באה לידי ביטוי באופן מובהק בטקס הקבוע של קיצוץ התקציב – הפתרון המעשי היחיד לגִרעונות בתקציב שהממונים מצליחים להציע – ועוד יותר מכך ברשימות החוזרות של "צעדים כלכליים" שהאגף מכין לקראת סיומה של כל שנה לצורך הכללתם בחוק ההסדרים הידוע.

ההיבט הבעייתי השני נראה לעין פחות. מקובל במדינת-ישראל שפקידים בכירים משרתים כארבע שנים בתפקידם. הממונים על התקציבים משרתים בפועל פחות מכך. הם מסיימים את תפקידם באמצע שנות הארבעים לחייהם, לאחר שמילאו תפקיד-מפתח בממשלת ישראל, שבמסגרתו עמדו בקשר יומיומי כמעט עם חברי-כנסת, עם שרים ועם ראשי הארגונים הכלכליים והחברתיים של המדינה. הם היו שותפים, בדרגה זו או אחרת, לאירועים חשובים ולהחלטות גורליות. מי יכול להאשים אותם אם יתברר שבמשך תקופת כהונתם הם חשבו מפעם לפעם על התפקידים שהם ימלאו בהמשך, ביודעם כי סביר שיישארו להם כעשרים שנות עבודה לאחר סיום תפקידםהנוכחי באגף התקציבים? מתיבה ב ניתן ללמוד כי עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת המשיכו הממונים לעבוד במגזר הממשלתי אחרי סיום כהונתם, אך מאז רובם עוזבים את המגזר הממשלתי ומתמקדים במגזר העסקי. אילו השלכות יש לכך על תפקודם בעת כהונתם במשרד האוצר? אי-אפשר לדעת בוודאות, וקיימת אפשרות תיאורטית שהם מתעלמים מעתידם ומתרכזים אך ורק במלאכתם כמשרתי ציבור נאמנים. אבל בהכירנו את הטבע האנושי, לא נוכל להיות בטוחים בעניין.

עד כאן על הממונים על התקציבים. מה לגבי הרכזים והרפרנטים?

הרפרנטים והרכזים של אגף התקציבים מגיעים לתפקידם במצב של "לוח חלק". הם סיימו לימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה, וזאת כל הכשרתם לתפקיד. את הממשלה, את תפקידיה ואת המבנה שלה הם מכירים, אם בכלל, רק מקריאת עיתונים או מצפייה בטלוויזיה. הם לא קיבלו כל הכשרה בניהול משא-ומתן; הם לא למדו מעולם תיאוריה של שיטות תקצוב. אף-על-פי-כן הם יכולים למצוא את עצמם בקלות, חודש אחרי קליטתם במשרד האוצר, יושבים מול מנכ"ל של משרד ממשלתי ודנים איתו על תקציב משרדו, או משתתפים בישיבה של ועדת הכספים של הכנסת ומסבירים הקצבה תקציבית של מיליוני שקלים חדשים. מובן מאליו שהרפרנט החדש אינו מכיר את עבודת המשרד שהוא מתקצב; לא רק שהוא אינו מכיר את תולדות המשרד, את מבנהו ואת בעיותיו הפנימיות, סביר מאוד שהוא אינו יודע במדויק אפילו מהם תפקידי המשרד, על אילו חוקים המשרד מופקד, ואילו החלטות ממשלה הוא אמור ליישם.

מצב זה נכון לא רק לרפרנט החדש, אלא נמשך, במינון משתנה, כל תקופת שירותו באגף. הרפרנטים והרכזים הם חכמים ושאפתנים, והם משיגים מהר את הידע ההכרחי ואת הכלים הנחוצים על-מנת להתמודד עם תפקידם. אלא שמה שאינו נחוץ, אבל מאוד רצוי, הם אינם לומדים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד באי- הכרת המשרדים שמולם הם עובדים. אין באגף התקציבים מסורת חזקה של סיורים בשטח; להפך, במידה מסוימת עובדי האגף נרתעים מסיורים – אולי בשל החשש מפני הזדהות-יתר עם המשרד, ואולי משום שהם סבורים כי מדובר בבזבוז זמן. העובדים מכירים את המשרד בעיקר דרך העיניים של קצין התקציבים של המשרד, ובמידה מסוימת בעזרת פקידים בכירים אחרים שהם פוגשים, בדרך-כלל יחד עם קצין התקציבים. האגף אינו נוהג לערוך השתלמויות משמעותיות בניהול משא-ומתן, בשיטות תקצוב או בקריאת דוחות כספיים, ולכן נושאים אלה יילמדו רק "בשטח", אם בכלל.

מעטים בלבד מבין עובדי אגף התקציבים נשארים בתוך המערכת הממשלתית. אומנם רוב הרפרנטים מצליחים להגיע למעמד של רכז, אך רק רכזים ספורים מגיעים לרמה של סגן ממונה על התקציבים, ומן המעמד הזה אין קידום בתוך האגף. כפי שכבר נאמר, אין חובה רשמית שהרכז או הסגן יפרשו אחרי שנים מספר בתפקיד, והיו בעבר עובדים אחדים שנשארו בתפקיד שנים רבות. אבל בדרך-כלל הלחץ החברתי וציפיות הסביבה עושים את שלהם, והעובד מחפש מקום עבודה אחר. חלק מפורשי האגף עוברים לתפקידים בכירים במשרדי הממשלה השונים – בדרך-כלל אלה שתקציביהם היו בטיפולם. רובם עוזבים את הממשלה, ושוב – לגופים שתקציביהם היו בטיפולם, אם במישרין ואם בעקיפין. תופעה זו מוכרת היטב, וזוכה באזכור מפעם לפעם בעיתונות. כפי שנרמז בדיון על הממונים על התקציבים, גם כאן יש חשש שעובד השוקל לעבור בעתיד הקרוב לגוף אחר לא יצליח לנתק את עצמו משיקולים אישיים, מה שיקשה עליו לטפל בענייניו של גוף זה ללא משוא-פנים ובענייניות מוחלטת.

ולסיום, בחזרה לתפקוד הכללי של אגף התקציבים:

נתייחס לעמדתם של בן בסט ודהן. לפי חוקרים אלה, הסמכות של אגף התקציבים לעכב הוצאות ולמנוע הסבות בין תקנות היא מרכיב מרכזי ביכולתו של האגף למנוע את פריצת התקציב. ייתכן שיש מידה של צדק בטיעון זה, אך אם כן, מדובר בתעודת- עניות לאגף. ניהול כספי המדינה הוא נושא חשוב מכדי לבססו על תרגילים ביורוקרטיים, שהם מפלטם האחרון של גופים חלשים ולא-מוכשרים.

[…]

כרגע האגף פועל במידה מסוימת כפיל בחנות חרסינה, ומפעיל כוח מבלי להבין עד תום מה בדיוק הוא עושה. כאשר עבודת האגף תשתפר, הוא יהיה רגיש יותר לצורכיהם של הגופים שמולם הוא עובד, יבין טוב יותר את תוכניותיהם, ויפריע להם פחות להשיג מטרות מוסכמות. נוסף על כך, הוא ינהל משא-ומתן מהיר יותר, ענייני יותר ועקבי יותר, וכאשר יתעורר צורך בקיצוצים, הוא ידֵע לערוך אותם בצורה הוגנת יותר ובאופן שיפגע פחות בפרויקטים רב-שנתיים.

 

ובבניין ציון (וברשומת הצילומים שצפויה להיות הבאה בתור בעמדה) ננוחם. התצפיתן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s