על סדר היום – כיוונים פוליטיים: שש הערות, נכון לעכשיו אבל לא רק

המערכת הפוליטית סוערת לקראת בחירות ובחלק מהמפלגות גם לקראת בחירות מקדימות. העניין הזה נהיה די ברור כשנתניהו ולפיד דאגו פתאום לפרסם תמונות של עצמם במשחק הנבחרת מול בוסניה, וכבר אז התגובה הראשונית שלי היתה שאין לי כוח לכל הבלאגן הזה. אבל לא שאלו אותי, אז הנה כמה דברים שיש לי להגיד בעניין:

א. מה יהיה עם מפלגת העבודה?

ובכן, מערכת הבחירות הזו, בצירוף החבירה לציפי לבני (שהביאה איתה כנדוניה את פרץ וכמה יחידות נוספות של מימון בחירות, אבל לא באמת מפלגה) הכניסה עוז ועזוז ב"גוויה הפוליטית" הזו, שגם בנקודות השפל שלה השיגה מספר מנדטים כפול או משולש מאשר יריביה המרקדים על גופתה "משמאל". האם אני מרוצה מהתחושה הזו?

כן ולא. למה? במערכת הבחירות הקודמת, שלי יחימוביץ' הניפה גבוה גבוה את הדגל הסוציאל-דמוקרטי, והגיעה לתוצאה בינונית (אך לא מפתיעה). כמי שהובילה קו סוציאל-דמוקרטי ברור, כניסה לממשלת נתניהו במצב הזה היתה התאבדות פוליטית. לזכותה יאמר שבתקופתה נכנסו למפלגה ולכנסת כמה חברים חדשים ומוכשרים מאוד. הרצוג לעומתה לא מייצג קו סוציאל-דמוקרטי, ואין לו מה לחפש באופוזיציה. הוא כן, מתחת לחזות ה"חנונית" שלו, פוליטיקאי מיומן מאוד, והוא רוצה להיות לכל הפחות שותף לקואליציה, אם לא זה שמרכיב אותה. אני לא יודע להסביר בצורה טובה למה הקואליציה האחרונה התפרקה בתזמון שהתפרקה, אבל אני בטוח שהרצוג מרוצה מזה. מהלך החבירה ללבני משרת אותו בשני מובנים: הוא יצר את האפקט התקשורתי והציבורי של מיצוב המפלגה שהוא מוביל כמועמדת רלוונטית (ואולי אפילו מובילה), והוא מדלל את הקו הסוציאל-דמוקרטי בשורות המפלגה. מה עושים עם זה?

מפיקים את היתרונות: אני מבין שיש סיכוי סביר ש"המחנה הציוני" יהיה שותף בקואליציה הבאה. בניגוד למצב שבו מפלגת העבודה הניפה דגל סוציאל-דמוקרטיה, "המחנה הציוני" של הרצוג כגוף נוטה למרכז-ליברלי לא ישלם מחיר פוליטי על שותפות בממשלת מרכז (להפך, אין לו מה לחפש באופוזיציה). במצב הזה, אני מבין שיש פוטנציאל להכניס כמה סוציאל-דמוקרטים טובים לעמדות ביצועיות חשובות בדוגמא פשוטה: סתיו שפיר כיו"ר ועדת כספים במקום בתור המפריעה שנזרקת מהדיונים. אולי סגן שר בתיק בכיר או שר בתיק זוטר. הפוטנציאל הזה תלוי בדבר מאוד פשוט: כמה שיותר מועמדים סוציאל-דמוקרטים במקומות כמה שיותר גבוהים ברשימה. הנוכחות שלהם בעמדות ביצוע בקואליציה (בכיסוי התירוץ שזו אחריות של הרצוג, ובאפשרות שהוא לא דווקא יהיה ראש המפלגה לנצח) תאפשר להם להשיג הישגים ממשיים, שיקדמו את הנסיבות הנחוצות כדי שמפלגה ציונית-סוציאל-דמוקרטית תוכל להגיע לעמדת הובלה: קיומה וצמיחתה של תנועת עבודה ציונית-סוציאל-דמוקרטית כגורם משמעותי בחברה הישראלית.

ועוד שלוש נקודות קטנות:

  • עם כל הכבוד לביקורת החברתית על הרצוג, אין לי ספק שהוא יהיה ראש ממשלה פחות גרוע מנתניהו.
  • גם אחרי הדילול והמירכוז, סביר שה"מרכז הציוני" תסחוב איתה נטיה לקו "חברתי", בהתאם לשיח הציבורי שמתעניין הרבה יותר בנושא, כאחד מהפירות החשובים של "כשלון" מחאת קיץ 2011.
  • למרות הטראומה מהעבר, אני די מרוצה מהחזרה של עמיר פרץ למפלגת העבודה. הנוכחות שלו מחזקת את המחוייבות הציבורית של המפלגה לקו סוציאל-דמוקרטי, ומאפשרת הגעה לציבורים שדמותה ה"קלאסית" של המפלגה בעשורים האחרונים (שאין מי שמייצג אותה טוב מהרצוג) מתקשה מאוד להגיע אליהם. ובכל מקרה, אני לא מצפה מפוליטקאים לנאמנות או לחברות. אני מצפה מהם לקדם בצורה האפקטיבית ביותר את המטרות הממשיות שלשמן הם פועלים.

ב. מה חד"ש?

במוצאי השבת בעוד שבוע אמורה להתכנס מועצת חד"ש לדיון בהחלטה העקרונית לרוץ ברשימה מאוחדת עם בל"ד ו/או רע"ם-תע"ל. נראה שהעלאת אחוז החסימה מסכנת את שלושת המפלגות הערביות אם יחליטו לרוץ בנפרד (שלושתן נעות במערכות הבחירות האחרונות בין שלושה לארבעה מנדטים). אני לא מתרגש מאוד מהטענות נגד המהלך הזה כמהלך שנועד להעלים את הייצוג הערבי, מכיוון שאפשר לעקוף אותו בצעד פשוט של ריצה ברשימה משותפת, ופיצול מיד לאחר הבחירות. אני גם חושב שכל קבוצה שיש לה אלקטורט משמעותי יכולה לקבל ביטוי בתוך מפלגה גדולה ופחות אחידה, ולא רק במפלגת נישה.

בכל מקרה, הסיטואציה הזו מציבה את חד"ש בפני דילמה מעניינת מאוד, שבמובן מסויים תדרוש ממנה להכריע מי היא באמת. חד"ש מציגה את עצמה, לפחות כלפי הציבור היהודי, כמפלגת שמאל ערבית-יהודית, ולא כמפלגה ערבית. העובדה שהמועמדות המיידיות שלה לחבירה הן בל"ד (פחות או יותר האגף הניצי בליכוד של הערבים) ו/או רע"ם-תע"ל (פחות או יותר האגף הימני של ש"ס של הערבים), ולא מר"צ (מפלגת שמאל ליברלית שהכניסה כבר לכנסת ח"כ וח"כית ערבים. מה בעצם מונע ממנה את התואר "מפלגה יהודית-ערבית"?) היא לטעמי מטרידה למדי.

עוד לא נתקלתי בהתייחסות לעניין מצד תומכי חד"ש היהודים, ואני סקרן לראות מה תהיה התגובה שלהם לבחירה לרוץ עם בל"ד ו/או רע"ם-תע"ל, איך הם יסבירו אותה, והאם הם יצביעו לרשימה משותפת שכזו. להערכתי, מהלך כזה עלול לצמצם משמעותית את שאריות התמיכה היהודית בחד"ש, שלמיטב ידיעתי לא מגיעה למנדט בפני עצמה (כ-11,000 מצביעים בשלוש הערים הגדולות, שכולן למעשה מעורבות. זה בערך 10% מהקולות לחד"ש, שבנצרת בלבד קיבלה יותר קולות).

ג. המחנה הלאומי?

מתמודדים בבחירות בישראל (וגם בבחירות מקדימות) מחוייבים לדווח על התורמים להם למבקר המדינה. מבקר המדינה לא בודק את הנתונים שהם מעבירים לו, אבל הוא מפרסם אותם, ולכן הציבור יכול לחטט בהן. אחד הדברים המעניים שנחשפים בהם, הוא שדווקא מתמודדי "המחנה הלאומי", שרוממות הפטריוטיות בגרונם, מגייסים את הרוב המכריע של התרומות (ובחלק מהמקרים את כולן) דווקא מחו"ל. כמו שאפשר לראות גם כאן:

תמונה מתוך דף הפייסבוק של "זו לא טעות זו מדיניות".

לטעמי זה מעלה שאלה טובה בנוגע לזהות האינטרסים שאותם הם משרתים, ולמה הם לא מגייסים כספים גם מתורמים בארץ.

דרך אגב, דברים נוספים שגיליתי הם שבשונה מאחרים, גם משה פייגלין וגם שלי יחימוביץ מתבססים על הרבה תרומות בסכומים קטנים (יחימובץ' מהארץ, פייגלין מהארץ ומחו"ל). הבית היהודי של נפתלי בנט (המועמד, לא המפלגה) ממומן כולו בתרומות מחו"ל. ההתמודדות של רונן שובל לעומת זאת היא עניין משפחתי לגמרי: רק הוא ואביו תרמו לו כסף בינתיים. דרך אגב, לגבי שובל, מישהו מופתע שמייסד וראש תנועת "אם-תרצו", שאיימה לתבוע את ויקיפדיה אם תוגדר שם כתנועת ימין, מתמודד בפריימריז של מפלגת ימין תחת קמפיין של "לוחם בשמאלנים"?

ד. הבית הפוסט-ציוני של נפתלי בנט

אם כבר עסקנו בעניין, אז המפלגה הזו עוברת תהליך מעניין של התרחבות והרחבת קהלים, מתוך מגמה (שנתקלת גם בהתנגדות בציבור שלה, בעיקר מהקצה החרד"לי) של הפיכה למפלגה כללית ולא דווקא מגזרית, לפחות כלפי חוץ. יהיה מעניין לראות אם המהלך הזה יצליח. היה דיבור כזה גם בבחירות הקודמות, אבל בסופו של דבר מפת ההצבעה לבית היהודי נשארה "מגזרית". בכל מקרה, כתבתי לקראת הבחירות הקודמות שהבית של נפתלי בנט הוא אולי "יהודי", אבל הוא גם פוסט-ציוני מהסוג הדתי, ואני לא מתרשם שמשהו השתנה בעניין. אפשר לקרוא על זה באותה רשומה שהזכרתי, הבית הפוסט-ציוני של נפתלי בנט.

ה. החרדים החדשים

נדמה לי שהחבר הד"ר אודי מנור כתב פעם (וגם הוא קשר את זה לחרדים, אבל לא הצלחתי לאתר את הדברים) שאם התנועה הקיבוצית מתפרקת כבר 30 שנים ועדיין יש תנועה קיבוצית, כנראה שהיא לא מתפרקת אלא משתנה. אז תסתכלו על הציבור החרדי. "חרדים" זה לא החליפות השחורות ולא הדקדוק במצוות, אלא מבנה חברתי מסויים ויחס אידיאולוגי מסויים לעולם שמסביבם. והטענה שלי היא שהחברה החרדית בישראל נמצאת בעיצומו של תהליך, בלתי הפיך עד כמה שאפשר להגיד על דברים בהיסטוריה שהם בלתי הפיכים (שהרי הכל הפיך לאורך זמן, בודאי כשהדברים נתונים במאבק פוליטי), של השתלבות בחברה הישראלית ובמודרנה.

איפה אני רואה את זה? המפתח הוא במערכת הדמוקרטית. החרדים נכנסו אליה ברמה המוניציפלית והלאומית, בעיקר כדי לשרת אינטרסים מגזריים של הזרמת תקציבים (ובד"כ האינטרסים הם פנים-מגזריים, כלומר מאבק על משאבים וכוח פוליטי בין קבוצות שונות בציבור החרדי, שהוא מפוצל ומפולג בצורה בלתי-נתפשת כמעט, למרות שבמחוץ הם כולם נראים לנו בטעות זהים). "הבעיה" היא שכדי להכנס למערכת הזאת הם נדרשו לקבל, לפחות ברמה הפורמלית (כי הרב אומר למי להצביע וכו' וכו'), את ההליך הדמוקרטי. והשינוי הוא שקבוצות "מודרות" בציבור החרדי, שלא משתלבות באתוס החרדי הרשמי, הבינו שהן יכולות לנצל את התהליך הפורמלי הדמוקרטי לצבירת כוח שהן לא יכלו להשיג בשיטות המקובלות. ראינו את זה בהתמודדות לראשונה של רשימת חרדים עובדים ורשימה של נשים חרדיות בבחירות המקומיות האחרונות (שתיהן לא הצליחו בינתיים), אנחנו רואים את זה בהקמת תא חרדי פעיל בליכוד, בועד עובדים של שוחטים חרדים במסגרת כוח לעובדים, וגם בקמפיין הפעיל מאוד של "לא נבחרות, לא בוחרות", שאני מניח שהרוח שהוא מייצר תרמה גם היא להחלטה של ש"ס להקים מעין "מועצת נשים" (בינתיים כמס שפתיים) כדי למנוע החלטה של עדינה בר-שלום להתמודד לכנסת.

במבט על, נראה שהציבור החרדי עובר תהליך של דמוקרטיזציה, שקשור גם בחזרה הנרחבת של חרדים אל שוק העבודה ובכוחות המבקשים לתת מקום לנשים בזירה הציבורית החרדית (וגם הדתית-לאומית, דרך אגב). אז לא, אני לא חושב שהחרדים יעלמו, והם לא יפסיקו ללבוש חליפות ו"להקפיד על קלה כחמורה" (לפחות כאתוס), אבל אני חושב שהייצוג הפוליטי שלהם עומד להשתנות ולתת יותר כוח לגורמים בחברה החרדית שמעורים הרבה יותר בחברה הישראלית שמסביב, והמשמעות היא שמנגנוני השליטה החברתית המסורתיים הולכים להחלש בצורה משמעותית גם אם ישמרו באופן סמלי. כלפי חוץ, הציבור החרדי ישאר ברובו "חרדי". במהות, אני חושב שהם בדרך לשינוי, ולטעמי שינוי חיובי מאוד. בזירה הפוליטית, המשמעות היא שיותר חרדים ייצביעו וייוּצגו במפלגות שאינן חרדיות "קלאסיות".

ו. תוצאות הבחירות

קשה מאוד לחזות משהו בשלב הזה, כאשר לא ידוע מי יהיו המפלגות שיתמודדו, ומה יהיו הרכבי רשימות המועמדים שיציגו. לגבי רשימות ה"כוכבים", הניחוש שלי נכון לעכשיו הוא ש"יש עתיד" תאבד מכוחה, אבל לא תתרסק כמו שקרה ל"קדימה". לעומתה, אני מעריך שהמפלגה של כחלון תהיה כוח משמעותי, אבל תשלם במובן מסויים את מחיר האכזבה והדימיון ל"יש עתיד", ולא תהיה הפתעת בחירות כמו שלפיד הצליח להיות. במספרים זה אומר קרוב יותר לעשר מאשר לעשרים.

מר"צ יכולה לאסוף קצת מנדטים שמאליים מהעבודה ואני מניח שתהיה הבחירה הראשונה של תומכי חד"ש היהודים במקרה שחד"ש תצטרף לרשימה כל ערבית. מצד שני, היא תהיה חשופה לקמפיין חוזר בנוסח "או (הרצוג ו)ציפי או ביבי", שעלול לכרסם בכוחה אם תהיה תחושה שמדובר באמת בתחרות של מפלגת שמאל גדולה מול גוש ימין גדול, שבה יש סיכוי לנצח.

אני מתקשה לראות סיכוי שזה לא יקרה, אבל בכל מקרה אני מעדיף שהליכוד ירוץ לבחירות בראשות נתניהו. המשמעות היא שהוא ישלם את המחיר על הסנטימנט השלילי שיש בציבור כלפי התוצאות של שלטון נתניהו.

אין כבר הרבה מפלגות שעוד מקיימות בחירות פנימיות, אבל אלו שכן מצביעות על מגמות בקרב מי שמתיימרים להיות חברי כנסת: נראה שבזמן שיחסית הרבה מועמדים מבקשים להתמודד על מקומות ברשימת העבודה (גם בצורת שיריונים של לבני) ובבית היהודי, אין קופצים רבים על התמודדות על מקום ברשימת הליכוד. אני מניח שזה משקף את הערכת הסיכויים של המתמודדים, ומעניין יהיה לראות אם ההערכה הזו אכן מייצגת הלכי רוח ציבוריים שיתבטאו בקלפיות.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s