קול מן העבר: " ובכן מהי הדרך, היכולה להיות רצויה לשני העמים לחיסול הסכסוך היהודי-ערבי?"

מקבץ רשומות מתוך הספר "בדרך אל השלום" – אוסף דיווחים וסקירות של אליהו ששון, איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

אני עומד במגע מתמיד עם אישים ערבים בארץ-ישראל ובארצות השכנות. כמעט שלא עובר יום בלי שתהא לי פגישה עם ערבי. איש-שיחי הוא פעם מנהיג ופעם עתונאי, שופט, סוחר, חקלאי או אדם מן הרחוב. אין אני זוכר שיחה עם ערבי, שלא דובר בה גם על ארץ-ישראל והיחסים היהודיים – ערביים. כן אין אני זוכר, שעבר עלי יום אחד מאז מלחמת-העולם הקודמת ועד היום בלי שעיינתי בעתון ערבי, ארץ-ישראלי, סורי, עיראקי או מצרי. איני זוכר, אם במשך תקופה זו יצא ספר ערבי חשוב אחד שלא הצצתי בו וניסיתי לשוחח על-אודותיו עם אחד האישים הערבים המשכילים.

כך העיד על עצמו אליהו ששון, יליד סוריה, שבשנים אלו עמד בראש המחלקה הערבית של הסוכנות. במקבץ הרשומות הזה אביא מבחר קטעים מספרו, שלטעמי יש בהן כדי להאיר דברים בעלי ערך בהבנת שורשי המציאות שמסביבנו.

***

ברשומה זו דברים מתוך תזכיר אל מנהל המחלקה המדינית, 12.12.1941. ההדגשות שלי:

אם לגבי הצד האנגלי עלול אני לטעות, הרי יש להניח, כי לגבי הצד הערבי יכולה להיות לי השקפה נכונה. מובן כי לעתים שגיתי במסקנותי, אולם אני עומד במגע מתמיד עם אישים ערבים בארץ-ישראל ובארצות השכנות. כמעט שלא עובר יום בלי שתהא לי פגישה עם ערבי. איש-שיחי הוא פעם מנהיג ופעם עתונאי, שופט, סוחר, חקלאי או אדם מן הרחוב. אין אני זוכר שיחה עם ערבי, שלא דובר בה גם על ארץ-ישראל והיחסים היהודיים – ערביים. כן אין אני זוכר, שעבר עלי יום אחד מאז מלחמת-העולם הקודמת ועד היום בלי שעיינתי בעתון ערבי, ארץ-ישראלי, סורי, עיראקי או מצרי. איני זוכר, אם במשך תקופה זו יצא ספר ערבי חשוב אחד שלא הצצתי בו וניסיתי לשוחח על-אודותיו עם אחד האישים הערבים המשכילים. אינני רוצה להתפאר, אולם עלי לציין את העובדה, כי בזכות כל אלה הצלחתי לעקוב אחר כל מאורע המתרחש בארצות ערב ולהסבירו בצורה מניחה את הדעת.

[…]

הסכנה שבכוונות הערבים בנושאים הללו תחלוף לחלוטין רק אם נציגי בריטניה יאמרו לערבים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי האיחוד הערבי המובטח לא יוכל לכלול את ארץ-ישראל, אלא בהסכמת היהודים, וזאת מפני שבריטניה הבטיחה להם עתיד מדיני בארץ זו ובדעתה לדבוק בהבטחתה, ויהי מה. לצערנו, בריטניה לא רק שלא אמרה זאת לערבים עד היום, כי אף משתדלת בתכסיסים שונים לתת להם להבין, כי אין בדעתה לעשות שום שינוי במדיניותה בארץ-ישראל, כלומר, במדיניות הספר הלבן. […]

הערבי, המכיר את מדיניות אנגליה והיודע, כי היהודים מסרבים לקבל את הספר הלבן ותובעים זכויות נוספות, לא יסכים לשום משא- ומתן עם היהודים על תכנית זו או אחרת לפתרון חדש לבעיה הארץ-ישראלית. יש להצטער על כך, כי כמה גופים יהודיים דוקא אינם רואים את המציאות כמות שהיא ומשלים את עצמם, כי אפשרי כיום הסכם יהודי-ערבי, שיתקבל על דעת שני העמים; כאילו אין כל סתירה בין דרישתנו לעליה גדולה ובין שאיפת הערבים לשלטון עצמאי בארץ-ישראל. הערבים מרגישים אמנם בכוחם הכלכלי והמדיני של היהודים בארץ וחלקם חושב שיש הכרה להגיע להבנה, אולם רובם של אלה הם חסרי השפעה פולי­טית מזה ואינם מוכנים לותר לטובת היהודים אף במשהו על זכויות עמם בארץ-ישראל מזה. ודאי שאין ערבים המוכנים לתבוע מאנגליה את ביטול הספר הלבן והקמת מדינה, אפילו דו-לאומית, על יסוד שוויון מספרי.

[…]

ביחוד נחוץ שידעו זאת המחפשים מוצא מן המיצר אליו נקלעה, לדעתם, הציונות. הללו מנסים לראות את הערבים לא כמו שהם באמת, אלא כמו שהיינו רוצים שיהיו, ומתארים לעצמם את הסכנות האורבות לנו לא כפי שהן, אלא כפי שכ­­דאי לנו שיהיו

[…]

בתארי את ההתנגדות הערבית למאמץ הציוני אינני מתכוון לומר, שעל הציונות להירתע מפניה ולחסל את שאיפותיה כדי להשיג תמורת זאת את ידידות הערבים. רצוני רק להזהיר בפני נסיון להתעלם מן הגורם הערבי, שהוכיח כל הזמן את השפעתו בעולם המזרחי והמערבי. ברצוני להדגיש, כי על הציונות לדעת זאת ולא להניח הנחות מדומות העושות את חיינו נוחים, אבל אינן מציאותיות. אי-אפשר לתנועתנו ולכל אלה העוסקים בבעיה המדי­נית להתעלם מכוחה של ההתנגדות הערבית.

[…]

הערבי בארץ-ישראל אינו אדם שיש לו רק צרכים לחיות חיי משפחה, לפרנס את המשפחה, לחנך את ילדיו ולהיטיב עד כמה שאפשר את מצבו הכלכלי והחברתי. הוא גם ערבי, המעונין לחיות בתוך עמו והשואף להטביע את חותמו על סביבתו. כלומר, הוא מעונין בשל­טון הגזע הערבי בארץ בה הוא יושב.

[…]

אי אפשר לדרוש מאת מיליון הערבים היושבים בארץ הזאת לחסל את שאיפותיהם הלאומיות ולהפסיק את תביעותיהם המדיניות. אנו לא נוכל לדרוש זאת, ואין לצפות כי מדינות הברית תקשבנה לזאת. הציונות, אשר בעצם מהותה היא תנועה לאומית מדינית, אידיאליסטית, איננה יכולה לפרש את ההתנגדות הערבית למפעל הציוני בלי להביא בחשבון את הגורמים המדיניים ואת ההכרה הלאומית, הממלאית תפקיד כה חשוב בסכסוך הערבי-יהודי בארץ- ישראל. זאת ועוד: הציונות, שביסודה מונח מניע נפשי היסטורי עמוק, כמו בכל תנועה לאומית, אינה יכולה, וגם אסור לה, לראות בצורה שונה ומוגבלת את עולם הרגשות והשאיפות של החברה הערבית. אסור לציונות להניח שהערבי הוא אדם שאין בו יצר אחר מלבד יצר הקיום, או שאין לו שאיפות אחרות מלבד שאיפה לפרנסה ולרוחה חמרית

[…]

עלינו לתת את התשובה לשאלה: ובכן מהי הדרך, היכולה להיות רצויה לשני העמים לחיסול הסכסוך היהודי-ערבי? ושוב, יש להיזהר מפני אשליות, כמו התיאוריה של ״הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי״, או של ״האיחוד״ ושל ״השומר הצעיר״, האומרת: ״הציוניים מביאים ברכה לערבים בארץ, מעשירים את הארץ ומעלים את רמת-החיים בה. הם מאפשרים שירותים טובים יותר, חינוך טוב יותר ומעמד הוגן למשפחה הערבית. ועל-כן אין ניגודים בין האינטרסים היסודיים של הציוניים ואלה של הערבים, אלא יש התאמה גמורה.״ זוהי תיאוריה שפירושה אשליה. נכון, שהרוב הגדול של הערבים, שבאו במגע עם הישוב היהודי, נהנו ממגע זה. אך הם נהנו כבודדים, כפרטים, ולא כציבור. הערבי איננו רק פרט – הוא גם חלק מכלל. הוא מרגיש את עצמו, בהכרה או שלא בהכרה, כחלק מן הכלל הנקרא העם הערבי, ויש שההרגשה הזאת מתגברת על האינטרס האישי. יש גם גורמים אחרים, הפועלים על הערבים: פועל גם הכבוד שמעורר המאמץ היהודי, פועלת גם הרגשת החולשה הערבית מול המפעל היהודי.

אני מאמין לכל איש שיבוא ויגיד לי שיש לו מגע עם ערבים האומרים: ״אנחנו ערבים וטוב היה אילו נשארה ארץ-ישראל ארץ ערבית, אבל יש גזי­רה היסטורית אחרת. הבה נבוא לידי פשרה והסכם עם היהודים.״ אני מאמין, כי קיים הלך-רוח כזה בחלק מן האוכלוסיה הערבית, אבל אף פעם לא אשלה את עצמי ואאמין, כי הלך-רוח זה מקיף את כל הערבים, משום שאני יודע, כי קיימים עוד שני הלכי-רוח אחרים. האחד אומר: עלינו להילחם בשאיפות הציונות, אם אפילו נפול במלחמה. אחר אומר: ודאי ננצח אם נדע להכשיר עצמנו למלחמה.

[…]

אין כאן רק שאלה של סיפוק אינטרסים כלכליים או חברתיים של ההמונים הערבים, אלא גם שאלה לאומית פוליטית של עם היושב בארצו והרוצה להיות ככל העמים, לודאי לפחות כאחיו עמי ארצות ערב. לפתע הוא רואה לפניו עם אחר הבא מן החוץ, הדוחק את רגליו, החוסם את הדרך למילוי דרישותיו ומשתדל לשנות את צב­יונה של ארצו.

[…]

היש בידי היהודים – אפילו בידי מגנס וקלווריסקי[1] – הצעה טובה יותר לערבים מן הספר הלבן? איזה גמול פוליטי יכולים אנו להציע לערבים? אילו היינו יכולים לתת לערבים עצמאות, אז היה, אולי, נוצר איזה בסיס לשיחות ולהסכם; אבל כולנו יודעים, כי הדבר אינו כך. אין בידינו לתת לערבים עצמאות על הארץ הזאת או על חלק ממנה בלי לחסל בכך את כל שאיפותינו.

נוסף לכך, הספר הלבן חי וקיים. הוא אינו קיים אמנם לגבינו, אבל לגבי ממשלת הוד-מלכותו הוא קיים, והוא נתן לערבים ויתורים, שאנו איננו מוכ­­נים לעשותם. אם הערבים יכולים לקבל את מה שנותן להם הספר הלבן בלי הסכמתנו, למה להם הסכמים אתנו, אשר פירושם, מבחינתם הפסדים נוספים?

[…]

מה התועלת במגעים ובקשרים בארצות ערב? ראשית, האנשים שם רחוקים יותר משדה המריבה בארץ-ישראל, אין הדבר חותך כל-כך בבשרם. שנית, הם מסוגלים לתפוס את הבעיה בפרספקטיבה רחבה יותר, כי מדברים אתם לא רק על ארץ-ישראל, אלא על המזרח הקרוב כולו. שלישית, הם מעונינים לא רק בפתרון פוליטי. ממש ההפך מערביי ארץ-ישראל.

[…]

 

אסביר את דברי: […]  ב-1937 עמדו הצרפתים להקים שלטון עצמאי בסוריה. נחתם חוזה, והממשלה הלאומית הסורית קמה. עם מעבר השלטון מידים צרפתיות לידים סוריות עברו גם כמה דברים אחרים (חוסר עבודה, חוסר בתי-ספר, חוסר תחבורה, חקלאות נכשלת, עוני וכו'), שהוכיחו ללאומיים, כי אי-אפשר לבנות מדינה רק בעצמאות פורמלית. הם הבינו, כי את העצמאות הפורמלית הזאת יש למלא תוכן-סוציאלי, תרבותי, כלכלי; ואי-אפשר לעשות זאת בלי עזרה מבחוץ. השאלה היתה היכן אפשר להשיג עזרה זו.

מתוך דאגתם לכל הדברים האלה חדלו רבים בסוריה להיות לאומיים קיצוניים. הם הבינו, כי כדי לנהל את מדינתם ולמלא את עצמאותם תוכן יש צורך באמצעים כספיים, במדע, במומחיות, בטכנולוגיה ובשיתוף-פעולה עם השכנים. כאן הופענו אנו. הסברנו כי את האמצעים האלה אפשר לקבל לא רק ממדינה אימפריאליסטית, דבר שיהיה בעוכריהם, אלא בפיתוח השוק הארץ-ישראלי, שנהפך בעשרים השנים האחרונות לשוק הגדול והעשיר ביותר במזרח הערבי בשביל תוצרת סוריה. הסברה זו, שהיתה מלווה במספרים ובהבטחות, הכשירה את האוירה ליתר מתינות, ליתר שיקול-דעת והערכה חיובית למפעל הציוני.

[…]

מצבנו היה רע, אבל יכול היה להיות רע יותר אלמלא הסברנו למנהיגי סוריה ולבנון את הברכה הצפונה לארצם מהתקדמות המפעל הציוני ואת הסכנה הכרוכה בתמיכתם בטרוריסטים ובלאומניים הארץ-ישראלים.

זוהי מסגרת שבה פעלה המחלקה המדינית בארצות השכנות. במסגרת זו אפשר לפעול גם להבא. במסגרת זו יש לפעול.

 ***

בדברים אלה אני מסכם את אוסף הרשומות הזה מדבריו של אליהו ששון. את כל הרשומות ניתן לראות כאן.

***

[1]מגנס וקלווריסקי – אנשי "ברית שלום", קבוצה שמאלית שדגלה בפשרה עם הערבים והקמת אוטונומיה דו-לאומית.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קול מן העבר: " ובכן מהי הדרך, היכולה להיות רצויה לשני העמים לחיסול הסכסוך היהודי-ערבי?"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s