קול מן העבר: "כך איחדו הערבים את כל המיעוטים בהתנגדות לכל סידור במזרח התיכון, אשר יעמיד מיעוט לאומי או דתי שהוא תחת שלטונה של מדינה ערבית"

מקבץ רשומות מתוך הספר "בדרך אל השלום" – אוסף דיווחים וסקירות של אליהו ששון, איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

אני עומד במגע מתמיד עם אישים ערבים בארץ-ישראל ובארצות השכנות. כמעט שלא עובר יום בלי שתהא לי פגישה עם ערבי. איש-שיחי הוא פעם מנהיג ופעם עתונאי, שופט, סוחר, חקלאי או אדם מן הרחוב. אין אני זוכר שיחה עם ערבי, שלא דובר בה גם על ארץ-ישראל והיחסים היהודיים – ערביים. כן אין אני זוכר, שעבר עלי יום אחד מאז מלחמת-העולם הקודמת ועד היום בלי שעיינתי בעתון ערבי, ארץ-ישראלי, סורי, עיראקי או מצרי. איני זוכר, אם במשך תקופה זו יצא ספר ערבי חשוב אחד שלא הצצתי בו וניסיתי לשוחח על-אודותיו עם אחד האישים הערבים המשכילים.

כך העיד על עצמו אליהו ששון, יליד סוריה, שבשנים אלו עמד בראש המחלקה הערבית של הסוכנות. במקבץ הרשומות הזה אביא מבחר קטעים מספרו, שלטעמי יש בהן כדי להאיר דברים בעלי ערך בהבנת שורשי המציאות שמסביבנו.

***

ברשומה זו דברים מתוך סקירה על המצב בארצות-ערב בפרוץ מלחמת העולם השניה, 16.10.1939. ההדגשות שלי:

נצחונם של הערבים בשנת 1817- 1918 היה למעשה נצחון מלאכותי. בהצטרפותם לצד הנכון במלחמה הם הצליחו אז לקבל את אשר לא היו רוכשים בכוחות עצמם.

כאתמול כך היום. בשנים שעברו מ-1918 לא עשו הערבים פעולות קונסטרוקטיביות כלשהן כדי לחזק ולבצר את עצמם מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית. תחת זאת הפנו את כל מרצם לאיומים ולהשמצות כלפי שכנים ומיעוטים. בעיראק – כלפי הכויתים, הכורדים והאשורים; בסוריה – כלפי הלבנונים, הדרוזים, הכורדים והעלאוים; ובארץ-ישראל – כלפי היהודים. הערבים לא פתרו שום בעיה מבעיותיהם הפנימיות השונות. הם רק עוררו את מרירותם של המיעוטים, בלי שהיתה להם היכולת – חוץ מבמקרה האשורי[1] – להכחידם. וכך איחדו הערבים את כל המיעוטים בהתנגדות לכל סידור במזרח התיכון, אשר יעמיד מיעוט לאומי או דתי שהוא תחת שלטונה של מדינה ערבית.

[…]

הצלחתה של התנועה הנאצית עשתה רושם כביר על המנהיגים הערבים וגרמה להם שישלו את עצמם, כי אם ילכו הם באותה הדרך, יגיעו גם הם לאותם "הנצחונות וההצלחות" לכן קידמו בברכה ובשמחה כל פגיעה שהיטלר או מוסוליני פגעו בעצמתה הצבאית והמדינית של בריטניה. מדיניות הכניעה של מינכן הביאה את המנהיגים הערבים לשקול מחדש את עתיד ארצותיהם כ״חלק מהמחנה הדמוקרטי״. היו שהירהרו, שמא כדאי לארצות ערב להתפשר עם ציר רומא – ברלין המצליח ומנצח;

[…]

אשר להמונים – הם רוחשים בדרך-כלל שנאה לזרים, וביחוד לזרים ששלטו עליהם בעבר או שולטים עליהם כיום. מכאן שנאתם לאנגליה וצרפת ואהדתם לגרמניה ואיטליה, הלוחמות במדינות אלה. מה-גם שהמופתי הירושלמי תומך בהן בכל כוח אצטלתו המוסלמית. זה היה המצב עד לפני כחדשיים. אולם עם החלטתה של אנגליה להילחם עד חרמה בגרמניה נשתנו במידת-מה פני הדברים […]

***

[1] באוגוסט 1933 ערכו העיראקים טבח ב-30,000 בני העדה האשורית בעיראק. אלפים מהם ברחו אל סוריה ותורכיה.