כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ – בין שקט למאבק אלים בכתבי עמירה הס

בשנת

פעם נהגתי לקרוא את הטורים של גדעון לוי את עמירה הס ב"הארץ". כשהם עסקו בהבאת עדויות מחיי היום-יום של הפלסטינים, היה אולי בדברים ערך (הגם שניתן וראוי היה להטיל ספק באמינות העדויות). אבל ככל שהם מנסים להסביר את המציאות, נחשף ההיגיון או מערכת הערכים העקומה שלהם. טור של עמירה הס לדוגמא.

הנה טור לדוגמא, שעוסק בתגובתה של אירופה, בדגש על גרמניה ואוסטריה, לאירועים האחרונים בעזה.

מבחר התייחסויות, [בסוגריים מרובעות ובגופן כחול]:

[…]

העמדה הראשונית של האיחוד, מ–22 ביולי, עוד מהדהדת: הוא האשים ב"הסלמה" את הצד הנתון במצור ישראלי מתמשך, הצד שלמרות כל ההצהרות האירופיות על זכותו להגדרה עצמית ולמדינה בעזה ובגדה עדיין כבוש בידי ישראל זה 47 שנה.

[לפי הס, הצד הלוחם בעזה נתון ב"מצור" ומטרתו "הגדרה עצמית" והקמת "מדינה בעזה ובגדה". להבנתי עד להרס מנהרות ההברחה ממצרים בשנה האחרונה, החמאס בעזה לא היה במצור, אלא היה ספסר הסחורות עבור מי שבאמת היה במצור, האוכלוסיה האזרחית של עזה שלא משתייכת לחמאס. לראיה א: המצור עצמו היה מקור מימון חשוב ביותר עבור החמאס. ב: מנהגו המתמיד של החמאס לתקוף את מעברי הגבול עם ישראל ומצרים ולהביא לסגירתם. ג: העובדה שהחמאס הצליח לספק עבור עצמו את כל צרכיו גם תחת ה"מצור": כספים, חומרי בניה, חומרי נפץ, רקטות וכו'. לגבי חיפושי החמאס אחר מימוש הזכות להגדרה עצמית? נו באמת…]

מדינות האיחוד — וכמובן ארה"ב — נתנו לישראל אור ירוק כדי להרוג, לכתוש ולהרוס. [האם ישראל הורגת, כותשת והורסת בעזה? כן. האם לפעולות אלה יש הקשר שמסביר את ה"אור הירוק" שנתנו לישראל ארה"ב ומדינות האיחוד? לא בניסוח של הס.] הן הטילו את בכורת האשמה על הפלסטינים, יורי הרקטות. הרקטות הן שמפירות את "הסדר", את "השקט" [מבחינת הס, השקט ששורר כאשר לא נורות רקטות (כלומר, שיורים רק פה ושם על יישובים בעוטף עזה) הוא שקט מדומה, ולכן הפרתו באמצעות ירי רקטות) מובנת או אפילו מוצדקת. מכאן שהאחריות על הפרת השקט היא בודאי לא על יורי הרקטות.] ומערערות את ביטחון ישראל, כה חלשה, פגיעה ומותקפת־תמיד בלא שום סיבה [האם אפשר להבין את הדברים אחרת מאשר הצדקה להתקפות על ישראל וזלזול באיום הביטחוני כלפי אזרחיה?]. ארה"ב ואירופה קובעות למעשה, שהסטטוס קוו של ניתוק הרצועה מהגדה, המצור, הדיכוי הישראלי בגדה הם השקט והסדר והביטחון. המפר אותם חייב להיענש. וזכותם של הפלסטינים לביטחון ולהגנה מפני החיילים הישראלים כלל אינה קיימת בהצהרותיהם.

[האם החמאס, שהוא הלוחם בעזה ולא "הפלסטינים", מממש את "זכותם של הפלסטינים לביטחון והגנה מפני החיילים הישראלים"? מיועד להסרת המצור על עזה וה"דיכוי" בגדה? באמת?]

אירופה וארה"ב נתנו אור ירוק להסלמה ישראלית, להרס ולהרג וסבל חסרי תקדים, לא רק עם פרוץ המלחמה הנוכחית. הן נתנו אותו כבר ב–2006, כשעמדו בראש המחרימות של ממשלת החמאס, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. [האם היה ראוי להתיר לתנועת טרור תיאוקרטית וגזענית כדוגמת החמאס להתמודד בבחירות דמוקרטיות? האם הס ודומיה היתה מקבלת כמובן מאליו התמודדות של תנועה ישראלית מקבילה לחמאס בבחירות לכנסת ישראל מבלי לזעוק "פאשיזם גזעני" ולדרוש את מאסר ראשיה? הרי ישראל וגם ארה"ב החרימו גם את הפת"ח עד שלא התחייב  באופן רשמי (בצורה שלא היתה שווה את הנייר עליו נכתבה ההצהרה כמובן) להכיר בישראל ולנטוש את דרך המאבק האלים.] כבר אז הן בחרו להעניש את העם הכבוש כולו, תוך התעלמות מקוממת מהסיבה העיקרית שהביאה לבחירתו של ארגון זה: שלטון־המחמד הפלסטיני שהן טיפחו כל כך, הרשות הפלסטינית.  היא זוהתה ומזוהה עם שתי רעות חולות — שחיתות וכישלון דרך המו"מ להשגת עצמאות. [בביקורתה על הרש"פ וממדיניות עצימת העין של אירופה כלפיו הס צודקת, אבל לקח ל"מחנה השלום" הרבה זמן להודות בכך, והמסקנה הנגזרת שלה היא שאם למדינות המערב יש אחריות לדמותו השלטון הפלסטיני, הרי שכל אופוזיציה לו, ולו גם גרועה בהרבה, היא מובנת. במיוחד שהיא אינה "שלטון מחמד", שהרי מה שמותר לאיראנים או לקטארים, אסור לאירופה או לארה"ב.]

התנהלות הרשות גרמה לכך שמו"מ, נכונות להסכם שלום עם ישראל ואף התנגדות למאבק מזוין מסיבות של תועלת ומוסר, הפכו לשמות נרדפים להתעשרות של שכבה מצומצמת והתנכרות צינית ממצבו וזכויותיו של כלל העם. [התעשרות של שכבה מצומצמת והתנכרות צינית למצבו וזכויותיו של כלל העם הן מאפיינים של כמעט כל מנהיגות בחברה קפיטליסטית. זה מצער מאוד, ואכן היה טוב ועדיף אם מדינות המערב היו מטפחות הנהגה פלסטינית פרוגרסיבית שמעוניינת בפיתוח וצמיחה מקדמת שיוויון של החברה הפלסטינית. אבל גם היעדרה של מנהיגות כזו לא מהווה הצדקה להעדפה או ללגיטימציה לחמאס, שמתבררת כגרועה בהרבה גם במדדים האלה – התעשרות של שכבה מצומצמת והתנכרות צינית ממצבו וזכויותיו של כלל העם.]

[…]

ואולם, מה עם המומחים של אירופה, עובדי הסיוע הרבים, הדיפלומטים, היועצים האזרחיים והצבאיים, הידע ההיסטורי שנצבר מניסיונה הקולוניאליסטי?  היה אפשר לצפות שכל אלו היו מונעים מאירופה לשגות את השגיאה החמורה של 2006, ושממנה מסתעפות כל ההסלמות רוויות הדם הפלסטיני. החרם על חמאס, שהיה חרם פוליטי על העם הפלסטיני בשטחים הכבושים [או שאולי הוא היה חרם על תנועת טרור תיאוקרטית שהאמנה שלה הוא כתב שטנה אנטישמי שקורא לג'נוסייד ביהודים ושיטות הפעולה שלה הן הרג זוועתי של אזרחים ישראלים ואלימות ורצח כנגד מתנגדים פלסטנים?], עודד את מחמוד עבאס והפתח להפוך באמצעים לא־דמוקרטיים את תוצאות הבחירות [עבאס היה עדיין הנשיא הנבחר, ולהבנתי בסמכותו היתה הזכות לפזר את הממשלה. זה לא מנע מהחמאס להגיע לשלטון ברצועת עזה באמצעות מימוש זכותו הדמוקרטית לירות באנשי הפת"ח]. החרם והזלזול המערבי בתוצאות הבחירות רק סללו את דרכו של חמאס לאפיקים קיצוניים ונואשים — והפכו אותו לקדוש מעונה ולאלטרנטיבה מכובדת בעיני הציבור. [כלומר – החמאס לא רצה להיות תנועת טרור אלימה. הוא רק נדחק לכך באשמת האירופאים, שלא היו מוכנים לקבל אותו (ובצדק) כמפלגת שלטון לגיטימית, ולכן זכה לכבוד בעיני הציבור הפלסטיני, ללא שידרש לירות במתנגדיו כמובן.]

זו לא היתה "שגיאה" אלא החלטה מודעת. מדינות אירופה (וארה"ב) מוכנות להשקיע בשטחים הפלסטיניים עוד ועוד מיליארדים של דולרים כדי לשקם הריסות (שנגרמו כתוצאה מהפצצות בנשק אמריקאי ואולי גם אירופי), כדי לטפל באסונות הומניטריים שגורם הכיבוש הישראלי, כדי לתת אוהלים, מזון ומים וכדי לייצר הנהגה פלסטינית מבויתת, השבויה בתרומות אלו, ובתמורה מבטיחה שלא להפריע את השקט והסדר. לא זכויות הפלסטינים והצדק לנגד עיני המערב, כי אם "יציבות". [כאן להבנתי טמון שורש העניין: לפי הס, המערב רוצה "יציבות", כלומר מצב שבו הישראלים והפלסטינים לא יורים אחד בשני. הנהגה פלסטינית שמעוניינת במצב דומה היא הנהגה "מבוייתת". פלסטיני אותנטי, לא "מבויית", לא מעוניין ב"יציבות" שבה לא יורים, אלא בזכויות, ואולי אפילו יותר מכך, ב"צדק". הצדק בנראטיב הפלסטיני, חשוב לזכור,  הוא שישראל היא נטע זר, קולניאליסטי ומנשל, שהוקם פה בחסות המערב מתוך כפיצוי ליהודים פליטי השואה על חשבון הפלסטינים. ישראל היא גורם שאם  אפשר בכלל לחיות איתו ולא לחתור להשמדתו, זה רק בתנאי שתוותר על אופיה כמדינת הלאום של העם היהודי  ותתיר את שיבת ה"פליטים" הפלסטינים. ואם בשביל "הצדק" צריך להפר את ה"יציבות" ולירות – אז יורים. "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ….". היגיון דומה הביא גדעון לוי בשנת 2010 מפי פעיל בחזית העממית במחנה הפליטים ג'נין: 

"נכון, קרו גם דברים טובים. אין יותר נשק במחנה, אין יריות אפילו בחתונות, ואין בעיות בין האנשים. גם מרחיבים את בית החולים, יש יותר כבישים ויותר ילדים בבתי הספר, יש יותר חוק וסדר ויש יותר ביטחון לאנשים. אבל לא בשביל זה נלחמנו כל כך הרבה שנים. לא בשביל זה נפלו כל הרבה חללים, לא בשביל זה הפכו כל הרבה לנכים. לא בשביל זה ישבנו בבתי הסוהר.

 

"אנשים לא ישבו בכלא בשביל כביש. אנשים לא נהרגו כדי שיהיה למישהו ג'יפ. קודם היתה מטרה, להשיג את החופש שלך, ועכשיו אין יותר שום מטרה. אי אפשר לבנות בתי חולים ולהילחם בכיבוש. או זה, או זה. אם אתה רוצה חופש, אתה לא קונה ג'יפ. מי שבונה אוניברסיטאות עכשיו, לא רוצה את החופש".]

גרמניה ואוסטריה הרשמיות ראויות לאזכור מיוחד, משום שבגללן נוצר הרושם שהאיחוד האירופי תומך כל כך בישראל בגלל רגשות האשם שלו על רצח העם היהודי באירופה שתחת הכיבוש הגרמני, ומחויבותו המוסרית לתוצר הישיר של אותו פרק היסטורי: ישראל. [רק מי שמתעלם מדרכי פעולתה של הפוליטיקה, וכנראה לא יכול להסביר את הציונות ללא השואה,  יכול לתאר לעצמו שמדיניות גרמניה ואוסטריה ביחס לישראל מונעת עדיין, אחרי כמעט 70 שנים, מרגשות אשמה בנוגע לשואה.]  כך אין צורך לדון באינטרסים המערביים – אמריקאיים ואירופיים: המשך השליטה באמצעות סוכנים נאמנים במשאבי הנפט והגז, אבטחת השווקים ושמירה על "ביטחון" ישראל כמעצמה צבאית מערבית, שנתפשת כגורם יציב שיכול להכיל ולבלום את השינויים מסביב. [והנה, נסיים באמירה שישראל היא אכן פרוייקט קולוניאליסטי אירופאי – כלומר, גורם ששומר על היציבות במזרח התיכון (ואת החלופה ליציבות אפשר לראות בשינויים שישראל לא הצליחה לבלום, שסוחפים את המרחב שהיה פעם עיראק וסוריה הי"ד ואולי בקרוב גם לבנון וירדן יבדל"א), ובכך מבטיח את יציבותם של סוכניה הנאמנים של אירופה וארה"ב, השולטות באמצעותם במשאבי הנפט והגז. אחד הסוכנים העיקריים האלה הוא הספונסר העיקרי של החמאס בשנים האחרונות, והגורם הכי לא מייצב במזה"ת הוא מדיניות החוץ של ארה"ב עצמה, אבל מילא.]

***

זהו – הרשומה הזו משלימה, ביחד עם זו על אווה אילוז וזו על גדעון לוי משלימה טרילוגיה של התייחסות לכתבי שלושת הכותבים הבכירים של "השמאל" (כלומר של "מחנה השלום [שאורי אבנרי הודה לא מזמן שהוא משייך את עצמו אליו ולא לשמאל], כלומר הענף ה"שמאלי" של הימין האנטי-ציוני) בעיתון הארץ. אפשר לחבר אליה גם את הרשומה הזו בנוגע לתיאור הקלוקל של המיפוי הפוליטי בישראל.

12 מחשבות על “כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ – בין שקט למאבק אלים בכתבי עמירה הס

  1. פניה לקורא החבר ד"ר אודי מנור: חיפשתי לטובת העניין את טורו המונומנטלי של גדעון לוי בנוגע לאכזבה שבהחלפת אתוס המאבק בג'יפ חדש, ולא הצלחתי למצוא. אם יש ברשותך קישור, שלח אלי בבקשה.
    תודה

    אהבתי

  2. אני חושב שהרבה יותר מעניין מלנתח את תפיסת העולם של הגמדים האינטלקטואלים מקבוצת השנאה של כתבי הארץ היא לנסות להבין איך קבוצה כל כך אלימה, ארסית ואנטי דמוקרטית באופן מובהק הצליחה לחטוף את המונח "שמאל" שאין לה איתו דבר וחצי דבר, ללא כל מחאה של המיינסטרים ובעיקר של השמאל הציוני האמיתי.

    אהבתי

    • נקודה טובה. אני חושב שהעניין נעוץ בחולשת השמאל הציוני, לאחר שנים רבות של פירוק מערכות ואובדן דרך רעיוני. הרי "שמאל" מהסוג שחוגג בהארץ התקיים כאן עוד מימי הפרקציה והפק"פ. כשלציונות-הסוציאליסטית היה כוח – סילקו אותו מההסתדרות ודחקו אותו אל שולי הזירה הציבורית. כשאין לה כוח, הוא הולך ומשתלט על הזירה הציבורית, ומנכס לעצמו את המושג "שמאל". הנקודה האופטימית היא שבכל מיני נקודות, המחנה הציוני- סוציאליסטי הולך ונבנה מחדש, בתהליכים עמוקים ואיטיים. הביטויים לך היו בין השאר הפגנה נפרדת בחיפה, ולא מעט אנשים בפיד שלי שמגדירים את עצמם כשמאל, והבינו בחודשיים האחרונים שהם וה"שמאל" מבינים את המציאות בצורה שונה מאוד ולכן אומרים דברים שונים מאוד.

      אהבתי

  3. אתה באמת לא מבין את כוונתו של אותו בחור מג'נין?
    נניח שהמנדט הבריטי היה מציע לנו חיי רווחה בארץ, אך ללא ריבונות…. ייתכן שחלק מאיתנו היה מסכים עם זה, אבל ברור שניתן להבין את מי שהיה דורש להילחם עד השגת הריבונות ולא להשתכשך בשמנת ולהתעלם מהמטרה.

    אהבתי

    • ולא שהשמנת בשטחים היא באמת שמנת. יחסית לעזה מדובר בתנאי מלון 5 כוכבים, אבל עדיין אין חופש גישה ותנועה, אין דרכון עצמאי, וכמו שראינו לאחרונה, בכל רגע נתון יכולה להתפרץ לך לבית פלוגת חיילים שתחפש ותפשפש כרצונה בכל מגירה בבית.

      אהבתי

      • חופש תנועה התקיים (כולל לתוך תחומי הקו הירוק) כל עוד לא היה טרור מסוכן מדי, לאורך השנים, מתקיים מתאם הפוך חזק מאוד בין חופש התנועה לרמת הטרור.
        לרש"פ יש דרכון עצמאי.
        במחנה הפליטים ג'נין התפרצות של פלוגת חיילים ישראלית לבתים מתרחשת כאשר כוחות הביטחון של הרש"פ מעדיפים להימנע ממנה (בתקופה האחרונה הם נמנעו ממנה בגלל שכמו כוחות צה"ל, גם הם נתקלו בהתנגדות חמושה כשניסו). אם מנגנוני הביטחון של הרש"פ היו עומדים באחריות שלהם לסיכול פיגועים, לא היתה נדרשת שם פעילות ביטחונית ישראלית.
        לעניין השמנת, המשוואה במציאות היא ברורה יותר – הדרך להגדיל את אחוזי השומן בשמנת היא לשתף פעולה עם ישראל ולא להילחם בה.

        אהבתי

    • צריך להזכיר שהבחור מג'נין חי בשטח שנתון באחריות אזרחית וביטחונית פלסטינית, בידי מוסדות ציבור נבחרים (כשהם טורחים לקיים בחירות…)? זה יותר דומה למי שהיה מתאכזב מכך שעד 67 מדינת ישראל עסקה בפיתוח ולא רק בהכנות לשחרור שארית המולדת…

      אהבתי

      • אני מודעת להבדלים בין שטחי B, A ו-C, אך אחריות אזרחית ובטחונית כשבכל רגע נתון יכול להתפרץ לביתך צבא זר היא בדיחה.
        ושוב, האם היית מוכן לחיות לאורך זמן ללא ריבונות וללא אזרחות?
        להבנתי, זהו בדיוק חזונו של בנט המפנטז על קנטונים סגורים של פלסטינים עם נוחות כלכלית ומסורסי רגש לאומי כלשהו. חזון בלתי מציאותי בעליל, לדעתי.

        אהבתי

        • שוב – הסיבה להתפרצות הצבא הזר לבתים היא היעדר היכולת/הרצון של הרש"פ לסכל טרור בעצמה.
          אני לא תומך בתוכנית בנט וחושב שהיא קשקוש לא-יישים ומתכון לאסון.
          לא הייתי רוצה לחיות לאורך זמן ללא ריבונות וללא אזרחות, אבל כדי למנוע סיטואציה כזו אני חושב שעדיף להשקיע בפעולה קונסטרוקטיבית. אתוס המאבק בישראל לא מקדם את הפלסטינים לאזרחות וריבונות אלא משיג אותם לאחור.
          בהיסטוריה הציונית, הדרך הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה ניצחה את דרך הטרור של האצ"ל והלח"י. בהיסטוריה הפלסטינית, הדרך הקונסטרוקטיבית ניגפה בפני דרך הטרור. התוצאות לשני הצדדים הן בהתאם.

          אהבתי

  4. פינגבק: שנה טובה ה'תשע"ה | עמדת תצפית

כתיבת תגובה