מחשבות מתגלגלות ממלחמה מתגלגלת

אוסף מחשבות, לא תמיד חדות, לא תמיד נחרצות, מתוך מצב מסובך ונזיל וזרימת מידע מוגבלת. כצפוי במצב שכזה, הכל נכון לזמן הפרסום. מי שרוצה תמונת רקע ומסגרת, מומלץ שיקרא את הרשומות הקודמות הזו והזו.

פסקול לתחילת הקריאה:


  • ה"שמאל" הפבלובי – אם יש משהו שמתסכל אותי בזירת המחשבות הפוליטיות, הוא ההתנגדות האוטומטית למלחמה, מתוך הטענה ש"האלימות לא מסוגלת לפתור את הבעיה והפיתרון הוא מדיני" (ואם האפיק המדיני כשל, הרי זה בגלל ש"נתניהו הכשיל אותו" כמובן), ובעיקר זו שטוענת ש"שוב נכנסנו (ביוזמתנו) לסיבוב של אלימות שלא יפתור דבר, ובסוף נחזור לאותו המצב, החמאס יתחזק רק יותר, וישראל תיפָּגע בזירה הבינלאומית". את הסיבות מדוע ישראל היא לא הצד היוזם של הסיבוב הזה ומדוע החמאס יתקשה לשקם את מה שיאבד בסיבוב הזה כבר כתבתי בשתי רשומות קודמות שהזכרתי בראש הרשומה הזו, וההתעלמות משני גורמי היסוד האלה היא עדות לתגובה אוטומטית שמבטאת זיהוי סוציולוגי יותר מאשר חשיבה פוליטית. לגבי הטענה שישראל נפגעת בזירה הבינלאומית – ובכן, גם  זו התעלמות בוטה מתמונת המציאות, כלומר טענה שאינה פוליטית. כל מי שעיניו בראשו רואה את הגיבוי הרחב והמתמשך שישראל מקבלת הן מארה"ב (טוב נו, זה בגלל הלובי היהודי וכו' וכו'), והן ממצרים (שמאשימה את החמאס), מהרש"פ (שהביקורת שלה על ישראל היא בקושי מס שפתיים), וממדינות אירופה הנאורות, שגם מגבות את מדיניות ישראל וגם מוטרדות מאופי ההפגנות הפרו פלסטיניות בבירותיהן. באופן מטריד, דוברי המתנגדים האוטומטיים מדבררים בסופו של דבר (גם אם לא בכוונה מודעת), את דף מסרי ההסברה של החמאס, כולל הישענות נטולת ביקורת על נתוני הנפגעים הפלסטיניים, שמגיעים מגורמים רשמיים של שלטון החמאס, מארגוני זכויות אדם שפעיליהם הם ברובם פלסטיניים מקומיים, או מאנשי תקשורת (פלסטנים וזרים) שנמצאים בעזה, וכולם פועלים תחת עינו הפקוחה של החמאס.
  • העולם הערבי – היחס כלפי המלחמה הזו מחדד את היריבות בעולם הסוני, בין ציר האחים המוסלמים של קטאר (על שופר התעמולה שלה, ערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה, שהפך כבר לפני זמן לגורם לא רצוי במצרים, ועכשיו משמש כערוץ תעמולה עבור החמאס), וטורקיה, המתייצבות באופן מוחלט מאחורי החמאס (טורקיה מפגינה בהתייצבות הזו רטוריקה אנטישמית בוטה מצד ארדואן, וקולות שדורשים מהמיעוט היהודי שעוד נותר בה "להתנצל על מעשי ישראל". קשה לחשוב על רעיון אנטישמי יותר ושמאשר את הרעיון הציוני יותר מהדרישה הזו), לבין הציר של סעודיה, מצרים והרש"פ, שלמעשה מטיל את האחריות על החמאס, ומנסה להביא להפסקת אש בתנאים ששוללים ממנו הישגים מהלחימה. מצרים היא הקול הבולט בציר הזה. מעניין ולא מפתיע שבין ההנהגה המדינית של  החמאס שמחוץ לעזה, הגורם הנוקשה יושב בקטאר (חאלד משעל), בעוד הגורם המתון נמצא בקהיר (מוסא אבו-מרזוק).
  • חטיפות – העשור הקודם היה עשור החטיפות: חיזבאללה חטף את שלושת החיילים (למעשה את גופותיהם) בהר דוב ואת האזרח אלחנן טננבאום באוקטובר אלפיים. החמאס, בסיוע מבצעי של ארגון אחר קטן יותר, חטף (משטח ישראל) את החייל גלעד שליט ביוני 2006, וחיזבאללה חטף גופות של שני חיילים מעט פחות מחודש מאוחר יותר, בתקרית שפתחה את מלחמת לבנון השנייה. ארבע החטיפות האלה הסתיימו בשלוש עסקאות שבהן שיחררה ישראל אלפי מחבלים תמורת שני חטופים חיים וחמש גופות (כשחיזבאללה לא הודה עד הרגע האחרון שמדובר בגופות ולא בחטופים חיים), טילטלו את החברה הישראלית ולכן נתפשו כנשק מנצח מבחינת ארגוני ההתנגדות לישראל, שסימנו את החטיפה כמה שנראה צורת הפיגוע האולטימטיבית. עם זאת, נראה שבשנים האחרונות ישראל מפיקה את הלקח, ומנסה לשנות את כללי המשחק. השינוי בא לידי ביטוי בתגובה אגרסיבית הן לניסיונות חטיפה, והן למה שנראה כמו ניסיונות חטיפה. מקרה אחד ראינו ברצח שלושת הנערים באזור יהודה בחודש יוני האחרון. אני חושב שמראש ניתן להטיל ספק האם הרוצחים התכוונו לחטיפה או לרצח, בעיקר מכיוון שלהבנתי כמעט בלתי אפשרי לנהל בשטחי הגדה המערבית מו"מ מול ישראל בסיטואציה כזו ללא שישראל תאתר את מיקום החטופים ותעדיף לנסות לשחרר אותם בפעולה צבאית. בכל מקרה, צה"ל הגיב בהיקף רחב ("חסר פרופורציות", "ענישה קולקטיבית" ושאר קיטורים), יצא למבצע מעצרים נרחב של אנשי הגורם שנתפש כאחראי לאירוע, ובעיקר עצר מחדש משוחררים מעסקת שליט – צעד שמחזיר את הגלגל לאחור, והופך את החטיפה ללא משתלמת. דוגמה נוספת שניתן להצביע עליה היתה תקרית ההשתלטות על האוניה מאווי מרמרה בשנת 2010. להבנתי התשובה לשאלה כיצד ניסיון השתלטות שמתחיל בשימוש ברובי צבע נגמר בתשעה הרוגים הוא שברגע שבפיקוד הישראלי הובן שאבד קשר עם מספר חיילים על הסיפון (שנפרקו מנשקם והובלו אל פנים האונייה), מטרת הפעולה הפכה להיות מניעת מיקוח על החיילים, וכללי הפתיחה באש השתנו – הפשיטה הפכה למשימת חילוץ שבה המהירות קודמת לזהירות, והתנגדות נענית באש חיה. דוגמא שלישית שנרמזת בתקשורת היא ההפגזות הכבדות בשכונת סג'עייה בימים האחרונים, שלהבנתי קשורה לפחות בחלקה בנחישות למנוע (ואולי יתברר בסופו של דבר שללא הצלחה, לצערנו) תרחיש של חטיפת גופות של חיילים שנהרגו בתקריות השונות במהלך הלחימה. נראה שבמקרה של חשש לחטיפה, סיטואציה של פינוי פצועים והרוגים זוכה לחיפוי אש אגרסיבי, גם במחיר של פגיעה מוגברת באזרחים מהצד השני. ככלל, אני צופה שמדיניות התגובה האגרסיבית במקרים של חשש לחטיפה תימשך, ותזכה לגיבוי ציבורי, כולל לעמדות נוקשות מאוד בנוגע למו"מ מול חוטפים. אני חושב שהחברה הישראלית בשלה לכך, ושזו הדרך היחידה להפחית את המוטיבציה לביצוע חטיפה.
  • המאבק בישראל – אותה הגברת באדרת אחרת – מלחמת יום הכיפורים נחשבת לנקודת המפנה שבה מדינות ערב ויתרו על האופציה הצבאית מול ישראל, לאחר שהתברר שהן אינן יכולות לנצח גם בתנאי הפתיחה האופטימליים, ופנו לדרך הפיתרון המדיני. זה סיפור נחמד, אבל אין לו עגינה במציאות. להבנתי מצרים גם במלחמת יום הכיפורים לא ציפתה שתנצח במובן הצבאי, והסכם השלום שחתמה עם ישראל הפך מהר למדי למשהו שדומה יותר לשביתת נשק ארוכת טווח מאשר שלום ראוי לשמו.  ירדן ויתרה על האופציה הצבאית מול ישראל עוד לפני שנת 1973. נראה שלבנון מעולם לא החזיקה באופציה כזו. אבל כוחות אחרים לא פנו לדרך המדינית ולא ויתרו על האופציה הצבאית. היתרון הישראלי הברור בזירת הקרב הקרקעי של הצבאות הסדירים פשוט הביא אותם (וסוריה היא דוגמה מייצגת טובה למדי) להמרת האופציה הצבאית לזירה בה הם חשבו שיש להם יתרון: תמיכה בארגוני טרור פלסטיניים ולבנוניים, והתחמשות מאסיבית ברקטות קרקע-קרקע ארוכות טווח. הרקטות האלה מכוונות אל שתי מטרות חשובות: האחת היא העורף הישראלי, שפגיעה בו נתפשה כגורם שיערער את יציבותה של ישראל, והשניה היא בסיסי חיל האוויר ומערך התחבורה וגיוס המילואים. המבנה של צה"ל כצבא-עם שרוב כוחו נשען על חיילי המילואים, מטיל את פתיחת המערכה בעיקר על כתפיו של חיל האוויר, עד שכוח המילואים העיקרי יגוייס ויתארגן לכניסה ללחימה. היכולת לשבש את פעולת חיל אוויר (באמצעות ירי על שדות התעופה) ואת גיוס מערך המילואים (בירי על נתיבי תחבורה ועל שטחי כינוס) הוא לא רק תחליף לפעולה קרקעית, אלא יכול לשמש לאפשרות אחרת: מטריית השהייה שתאפשר מחטף קרקעי מהיר והתמקחות עליו.                                                                

    כיפת ברזל (שראשית פיתוחה במטרה להגן על בסיסי חיל האוויר), החל מ"עמוד ענן" ובצורה ברורה ב"צוק איתן", מסמלת את תחילת הסוף של האיום הזה, שיתבהר עוד יותר עם שילובן של מערכות היירוט לטילים ארוכי טווח. היא מסמלת גם את הופעתו של איום חדש – מנהרות הטרור. המנהרות מחדשות סיכון שהיה קיים בעבר של חדירת מחבלים לתוך האוכלוסיה האזרחית (לתזכורת: פיגועי חדירה קטלניים במעלות, בית שאן, קריית שמונה, כביש החוף, נהריה), בעיקר מלבנון, חדירות שישראל למדה למנוע באמצעות באמצעות יצירת העומק הקרקעי ברצועת הביטחון ובאמצעות גידור ואמצעי תצפית (כמו בגדר ההפרדה, במקומות שהושלמה). מכיוון שמדובר באיום גדול מאוד, סביר שהוא יקבל מענה מונע בשנים הקרובות, באמצעות טכנולוגיה יעילה לאיתור מוקדם של מנהרות. הכוחות הנלחמים בישראל יחפשו לעצמם שיטות אחרות, אבל ללא שינוי יסודי בייחס כלפי ישראל וקבלתה כגורם לגיטימי במזרח-התיכון, המאבק צפוי להמשך, גם אם בכלים אחרים.

  • בזירה הפנימית – שיטות הלחימה של החמאס ויחסו הציני והנצלני כלפי האוכלוסיה האזרחית בעזה, המוקצנים בעקבות מצב המצוקה שמתוכו נכנס לסיבוב הלחימה הזה, מבהירות לחברה הישראלית (והמערבית בכלל) את מהותו כארגון שבצורתו הנוכחית אינו יכול להיות פרטנר לשום פיתרון מול ישראל פרט לפיתרון צבאי, ואת המלחמה כמלחמת אין-ברירה. הדבר הזה מחזק את התגבשות החברה, כולל רוב השמאל שאינו תומך אוטומטי בצעדים צבאיים ישראליים, מאחורי התמיכה הנחושה במבצע, הנמשכת בינתיים למרות הכניסה לשלב קרקעי, כמות האבדות בצד הפלסטיני, וכמות האבדות בצד הישראלי.
    האלימות בהפגנות הנגד של הימין אל מול הפגנות המתנגדים למלחמה היא מדאיגה ודורשת טיפול נמרץ, אבל חשוב לשים לב לשני דברים: א. לאינטרס של המפגינים לתת לה פירסום חסר פרופורציה, הן על מנת להשחיר את פניהם של יריביהם, הן על מנת לקרוא לתומכי המלחמה מהשמאל להצטרף אליהם בשם "ההתנגדות לפאשיזם", והן על מנת לחזק את תדמיתם העצמית כ"אחרונים על החומה" נגד "הגל העכור של גזענות ואלימות לאומנית" שסוחף את החברה, פרט להם כמובן . ב. הן לא מורכבות מהימין הציוני-דתי-מתנחלי המאורגן פוליטית, אלא ממספר פרובוקטורים קטן (שכנראה רבים מהם מוכרים, ומגיעים מהסביבה של כהנא-חי את להב"ה), ובעיקר מצעירים מקומיים שהם במידה רבה גורמי שוליים חברתיים שסובלים מהזנחה חברתית, והפרובוקטורים מציעים להם זהות של כוח וכבוד, ולגיטימציה לפרוק אנרגיות אלימות למטרות "פטריוטיות", שהם שמחים לאמץ על פני האפשרות של שוטטות חסרת מעש ואלימות של קטטות סתמיות. נכון שזו הסביבה והדינמיקה שבה צומחות תופעות פאשיסטיות, אבל המצב עדיין רחוק מלהזכיר את המצב הקיים כבר היום בקבוצות הימין הקיצוני בדמוקרטיות האירופאיות. הפיתרון שלה הוא לא "בהוקעת הפאשיזם" ובודאי שלא בהתארגנות לאלימות נגדית (קולות שיצא לי להתקל בהם), אלא במעצר המסיתים והפרובוקטורים, ובטיפול רווחתי-חינוכי ב"חיילים". 
    מחוץ לעזה, נראה שבגדה המערבית נשמר השקט היחסי. לגבי אזרחי ישראל הערבים, ישנן הפגנות (קטנות ממה שידענו בעבר, ומטופלות ביעילות משטרתית רבה מבעבר, כלומר ללא חסימת כבישים מרכזיים, ועם מעצרים רבים אך ללא הרוגים מבין המפגינים), אבל יש גם הרבה שקט, שאני מבין שנובע משני דברים: האחד הוא המודעות לרגישות של החברה הישראלית בסיטואציה הזו, והמחיר החברתי והכלכלי שצפויים לשלם ערביי ישראל על מה שייתפס כהזדהות עם הצד הנלחם בישראל. השני הוא המודעות הגוברת למה שקורה במזרח התיכון מסביבם, שמקנה פרופורציה בנוגע לחומרת מצבם כאזרחים במדינת ישראל. ככל שהדבר הזה מתחדד, אני חושב שניתן לראות סימנים ראשונים להתחזקות של קולות בקרב ערביי ישראלי שמבטאים את מה שכבר יותר מעשור אי-אפשר היה לבטא בזירה הפוליטית שלהם: אמירות ופעולות שמשמעותן השתלבות בחברה הישראלית כאזרחים נאמנים ושומרי חוק על בסיס אזרחות שווה (הגם ששייכים לקבוצת מיעוט), ולא כמייצגים בזירה הישראלית את הזהות הפלסטינית ומאבקה נגד מדינת ישראל וזהותה היהודית-דמוקרטית. אלו עדיין קולות מינוריים ונבלעים ברעש הפלסטיני של המפלגות הערביות הקיימות, אבל אני מקווה שמתקרב היום שבו הם יופיעו כזרם פוליטי גלוי וברור.
  • היתרון המובנה – לחברה הישראלית יש יתרון גדול במשאבים, בטכנולוגיה ובאיכות כוח אדם על שכנותיה, ובודאי שעל החברה הפלסטינית, ובודאי שעל החברה הפלסטינית ברצועת עזה. המשמעות היא שפרט לתקלות נקודתיות, ישראל בד"כ מקדימה את אויביה בכמה צעדים. במלחמה הנוכחית אפשר לראות את זה בבלימת עיקר איום הרקטות באמצעות כיפת ברזל, ובסיכול כמעט מוחלט של "ההפתעות האסטרטגיות" שהכין החמאס: החדירות מהים בזיקים, שני ניסיונות חדירה של מזל"טים מהאויר, ושני ניסיונות החדירה הראשונים מהמנהרות. שני ניסיונות החדירה האחרונים מהמנהרות, המוצלחים יותר מבחינת החמאס (שגבו מחיר של 6 הרוגים), נבעו הן מהסטת עיקר תשומת הלב הצבאית אל פנים הרצועה עם פתיחת המהלך הקרקעי, ובמקרה השני גם מחשש לטעות בזיהוי לאחר שהמחבלים התחפשו לחיילי צה"ל. למעשה רק המחוייבות הישראלית לצמצם את מספר הנפגעים הלא מעורבים בצד הפלסטני, אל מול המדיניות המכוונת של החמאס להלחם מתוך האוכלוסיה ולהגדיל אותו, מונעת מישראל מלממש את יתרונה ולמחוץ את החמאס.     
    מכיוון שהיתרון הזה הוא ייתרון מובנה וגדול מאוד – אפשר להניח שישראל תנצח באופן ברור את החמאס וארגונים דומים בכל עימות ישיר, כל עוד היתרון יישמר. מכאן שהסכנה האמיתית לישראל טמונה באובדן היתרון המובנה הזה. המשמעות היא שהסכנה האמיתית לישראל היא סכנה פנימית: תהליכים מתמשכים של שחיקת היתרון הזה מתוך השחיקה החברתית-כלכלית של החברה הישראלית שמתבטאת בפערי הכנסה הולכים וגדלים, בהזנחת הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, בחינוך ובשירותים החברתיים.

פסקול לסיום:

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מחשבות מתגלגלות ממלחמה מתגלגלת

  1. פינגבק: מלחמה שאף פעם לא די לה? | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s