הבט סביב – במעלה צוק איתן

בניגוד לערוצי התקשורת, התצפיתן מעדיף להימנע מהברברת הבלתי-פוסקת שאין לה מה להגיד, ולהשאיר את רשת הקשר פנויה. זה מפנה את הזמן לצפייה והאזנה, ופעם בכמה זמן, אפשר לשדר תמצית של תובנות מהתצפית. הנה כמה, נכון לרגע הפרסום.

נשיא מצרים הגנרל עבד אל-פתאח סעיד חוסיין ח'ליל א-סיסי. להבנתי הוא איש המפתח הסמוי מאחורי מבצע "צוק איתן", והסיבה שבגללה מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

א. מי אחראי להסלמה?

קודם כל, יש לי שתי סיבות לחשוב שישראל לא היתה מעוניינת בהסלמה הזו בעיתוי הנוכחי:

1. בשונה משני המבצעים הקודמים, ישראל לא פתחה את המבצע במכת פתיחה מתוכננת מראש, בתזמון שהיא בחרה, על מנת להשיג הישג ראשוני צבאי ו/או פסיכולוגי. ב"עופרת יצוקה" זו היתה ההתקפה על מסדר הסיום של קורס השוטרים, לאחר ימים של הודעות וצעדי הרגעה מצד ישראל שנועדו "להרדים" את החמאס. ב"עמוד ענן" זו היתה ההתקפה על "רמטכ"ל" החמאס ג'עברי. העובדה שהפעם לא היתה מכת פתיחה כזו, מרמזת להבנתי שישראל, בשונה מפעמים קודמות, לא התכוננה ובחרה בעיתוי ההסלמה הנוכחי.

2. בימים שלפני המבצע, גם לאחר התגברות הירי מעזה, ישראל קראה לחמאס להימנע מהירי, הבטיחה ש"שקט יענה בשקט" ודחתה את היצאה למתקפה אווירית מאסיבית. אפשר לטעון שזו פעולת הסברה ישראלית בנועדה לתקשורת, אבל גרשון בסקין, "פעיל שלום" בעל קשרים אל החמאס שלא חשוד בהשתייכות למערך ההסברה הישראלי, פרסם ש

לדבריו, כל ניסיונותיו להשיג רגיעה נדחו על ידי חמאס. "דבריי הגיעו עד חאלד משעל", כתב בסקין, "הנהגת חמאס החליטה להתעלם. מנהיגים חסרי אחריות אלו ביצעו פשע כלפי עמם".

בסקין, שידוע כמי שמחזיק בערוץ תקשורת ישיר מול הנהגת חמאס בעזה, אמר הבוקר ל-ynet כי הנהגת חמאס לא הותירה ברירה אחרת לישראל. "ניסיתי להביא לרגיעה, ההסלמה הזו הייתה ברורה. אבל הנהגת חמאס התעלמה, ישראל חייבת לפעול כי ממשלה לא יכולה לשבת בשקט כשאוכלוסייה שלה מופגזת בכמויות של רקטות, גם אם פתרון של כוח לא יפתור שום דבר. הצער הכי גדול שלי הוא על הסבל האנושי שאנו חווים".

 

ב. אז מי בכל זאת אחראי להסלמה?

אני מבין שבהקשר הכללי ניצבים שני אלמנטים. הראשון הוא מצוקת החמאס, עליה כתבתי לפני כמה ימים. השני הוא המחלוקת הפוליטית הגדולה בצד הפלסטיני, בנוגע למהלך הפיוס בין הרש"פ לחמאס. ממשלת ישראל אמרה בגלוי שהיא מתנגדת למהלך כזה, ולהבנתי ההתנגדות הזו לא משרתת את האינטרס הציוני כמו שאני מבין אותו (וזה לא צריך להפתיע בהתחשב בהרכב הממשלה). נראה ששלטון אבו-מאזן מעוניין במהלך כזה, כמובן בתנאי שהחמאס יתיישר לפי הקו שלו (ולכן הגינויים הבוטים שלו למבצעי רצח שלושת הנערים, ולכן גם הספק אם היה הולך בפועל עם המהלך הזה עד הסוף). מי מתנגד?

נראה שפעילי התאים החמושים של החמאס בחברון שביצעו את פעולת הרצח בבירור לא היו מעוניינים במהלך הפיוס. לגבי הזרוע הצבאית של החמאס, אני לא מצליח להגיע לתשובה ברורה, בעיקר בגלל האפשרות שהחמרת הירי מהרצועה נעשתה "מלמטה", ע"י חוליות שיגור שפעלו ביוזמה עצמאית (וצריך לזכור שחלק מהשיגורים נעשו ע"י חוליות מארגונים אחרים, למשל הג'יהאד האיסלמי, וכנראה שאפילו גם מהפת"ח). מצד שני, נראה שהנהגת הזרוע הצבאית, גם אם לא יזמה בעצמה את ההסלמה, נסחפה איתה ולא התאמצה לבלום אותה.

לעומת זאת ייתכן שההנהגה המדינית של החמאס דווקא היתה מעוניינת בהתקדמות מהלך הפיוס. סיבה אחת היתה שהיא היתה שם בתחילת המהלך, זמן קצר לפני ההסלמה. סיבה שניה היא הראיון שנתן "בכיר חמאס" לעמירה הס "בהארץ". תקראו, כי זה מרתק, למרות שהס עוטפת אותו בניתוח פוליטי מפי מערך ההסברה של החמאס. בסופו של דבר, מעבר להתחמקויות המביכות שלו מהטענות לכך ששיטת הפעולה של החמאס היא פשע מלחמה (שדומים מאוד להסברי "השמאל" ה"רדיקלי" הפבלובי: "האלימות נכפתה עליהם", "הם מגינים על עצמם ", "הם תחת כיבוש", "הטילים שלהם פרימיטיביים ולא מזיקים"), המסר הברור הוא שלמרות הכל, ממשלת הפיוס לא תפורק, ושבמסגרת הפיוס החמאס מצפה שהרש"פ תאמץ את דרכו ותחזור להתנגדות החמושה. הקו הזה סותר את מה שאמר בסקין (שהצעת ההרגעה הגיעה עד חאלד משעל ונעתה בסירוב), אבל הסתירה הזו יכולה לנבוע מאי-רצון של ההנהגה המדינית של החמאס להודות בכך שהיא לא באמת שולטת בנמר שעליו היא רוכבת אל ההנהגה, כלומר בזרוע הצבאית. אם היא לא יכולה לשלוט בזרוע הצבאית, הרי שאין לה מה להציע בזירה הפוליטית הפלסטינית.

 

ג. האם ישראל "טובחת באוכלוסיה האזרחית בעזה"?

למרות האימוץ הפבלובי  של מסרי דוברות החמאס ע"י דוברי ה"שמאל" ה"רדיקלי", התשובה היא לא. איך לא, אם יש שם יותר ממאה ההרוגים?

קודם כל, כי צריך להסתכל על המגמה: זכור הזעזוע ממלחמת לבנון הראשונה, של מי שראה את מטוסי חיל האוויר מפציצים בתוך שכונות מגורים בביירות. זכורים מספרי הנפגעים האזרחיים מהתקפות אוויריות מערביות בבלגרד ובעיראק. זכורים מספרי ההרוגים במתקפות אוויריות ישראליות קודמות בעזה. והמגמה היא מגמת ירידה. מספרי הנפגעים האזרחיים יורדים, מה שמעיד על מאמץ מכוון של צה"ל להקטין את הפגיעות באוכלוסיה לא-מעורבת. הביטוי הבולט לכך הוא מדיניות "הקש בגג", שבה (לפעמים לאחר התרעה טלפונית), יורים טיל קטן על גג הבית שמסומן כמטרה (בגלל שהוא משמש לא רק למגורים אלא גם לפעילות טרור), שמבהיר למי שנמצא שכדאי לו מאוד לצאת מהבית, ורק אז מפציצים. מי שרוצה דוגמה, מומלץ לצפות בסרטון הזה, שמתעד את התהליך מגובה הרחוב (החיסרון העיקרי הוא שבגלל החיתוך בעריכה, לא ברור כמה זמן חולף מפיצוץ ההתרעה ועד הפצצת הבניין), ובו רואים עד כמה האוכלוסיה האזרחית מרגישה בטוחה בדיוק של ההתקפה הצפויה.

לטעמי, אזהרה מהסוג הזה (שאני לא מכיר תקדים עולמי דומה לה) היא המקסימום שניתן לצפות מצה"ל על מנת למנוע פגיעה באזרחים לא מעורבים. מי ששומע את טיל ההתרעה מתפוצץ על הגג ולא יוצא החוצה (או יוצא וחוזר) או רץ לעלות על גג שספג טיל התרעה כדי לשמש מגן אנושי, דמו בראשו, והאחריות על פגיעה בו לא יכולה להיות מוטלת על ישראל. לתושבי ישראל יש בין 15 שניות לדקה וחצי לרוץ לתפוס מחסה מהרגע שהם מקבלים התרעה שהאזור שלהם מועד לפגיעה. כל התרעה ארוכה יותר מצד צה"ל לתושבי בית לרוץ החוצה לפני שהוא נהרס נראית לי סבירה בהחלט בהתחשב בסיטואציה. מכיוון שאנחנו יודעים שהיו מקרים שאנשים יצאו וחזרו, או שהתושבים יצאו ואז אחרים הספיקו להיכנס ולעלות על הגג, נראה שזמן ההתרעה שצה"ל נותן מספיק בהחלט למי שרוצה להימנע מפגיעה.

לגבי מספרי ההרוגים והרכבם, צריך לקחת בחשבון שהם מגיעים ממקורות עזתיים בלעדיים, ולכן חשודים בהטיה בהתאם לאינטרס, בעיקר לגבי כמות האזרחים הלא-מעורבים. במקרים שבהם אוכלוסיה משמשת במתכוון כמגן אנושי, קשה להבין בין פגיעה באזרחים לבין תקיפת מטרות לגיטימיות, ולכן היחס המדווח בין פעילים לאזרחים (שבו לגורמים המדווחים יש אינטרס לדחוף כמה שיותר פעילים לצד של האזרחים) הוא בעייתי. ספק אם גם לאחר המבצע נוכל להגיע למספרים אמינים, אבל אני יכול להציע כלל אצבע ראשוני להערכת הכוונה. לפי הדיווחים, כרבע מההרוגים הם קטינים (וכאן נתעלם לרגע מהעובדה שקטינים בהחלט מעורבים בפעילות טרור ברצועה). לפי הנתונים שאני מצאתי, 44.5% מאוכלוסיית הרצועה צעירה מגיל 15, והגיל החציוני הוא כ-18. המשמעות היא שכחצי מהאוכלוסיה הם קטינים, ושבהתקפה חסרת הבחנה חלקם של הקטינים בקרב הנפגעים היה צפוי להיות כפול ממה שהוא בפועל. המשמעות היא שישראל פועלת בצורה ממוקדת. האם היא מצליחה להיות סטרילית? לא, וסטריליות אינה אפשרית בסיטואציה הנוכחית ברצועת עזה. האם היא מצליחה להיות ממוקדת בצורה משמעותית? כן. האם ישראל מבצעת טבח חסר הבחנה באזרחים חסרי ישע – לא. אלא אם אתה דובר מטעם החמאס.

ד. האם תהיה פעולה קרקעית?

יש לי כמה סיבות לחשוב שכן. זה לא מבטיח שזה אכן יקרה, אבל אלו הסיבות שאני חושב שזו אפשרות סבירה:

1. במבצע "עמוד ענן" הותקף מערך הרקטות לטווח ארוך במכת הפתיחה, והירי לכיוון גוש דן וירושלים היה סמלי בלבד. בסבב הנוכחי, המערך הזה לא הותקף בצורה אפקטיבית, והראייה היא התמשכות הירי של רקטות לטווח ארוך. נראה שחיל האוויר מתמקד יותר בפגיעה במפקדים צבאיים ובתיהם. אחד ההסברים שניתן לכך בתקשורת הוא שבשונה מב"עמוד ענן", בו הותקפו הרקטות שהוטמנו בשטחים פתוחים, הפעם הן מוטמנות קרוב יותר (או מתחת) למבנים אזרחיים, ולכן תקיפה שלהן מחייבת פגיעה מאסיבית באזרחים, שתשרת את החמאס ותגביר את הלחץ על ישראל לבלום את התקיפות. אם אכן זה המצב, ייתכן שעל מנת להגיע אליהן ניתן להשתמש בפשיטות קרקעיות מוגבלות וממוקדות. פשיטה מוצלחת כזו שתצלם ולאחר מכן תשמיד מחסן/משגרי רקטות מתחת למבני מגורים שפונו מיושביהם תשרת מאוד את ישראל, בזירה המבצעית והתקשורתית כאחד.

אלמנט נוסף הוא מנהרות הטרור, שבהן השקיע החמאס מאמצים רבים על מנת לייצר פיגוע חדירה משמעותי, ושתיים מהן כבר נחשפו/הופעלו במהלך המבצע הנוכחי. כנראה שחשיפתן של מנהרות נוספות דורשת פעילות קרקעית בצד העזתי של הגדר. דרך אגב, במידה וזה יעשה, מעניין יהיה לראות כמה מהן נחפרו במרחבים הסמוכים לגדר שהותרו לתנועת פלסטינים בעקבות ההבנות שלאחר מבצע "עמוד ענן".

2. במבצע "עמוד ענן" בוצע גיוס מילואים רחב ומתוקשר מאוד, שנועד להבנתי בעיקר על מנת להפעיל לחץ על החמאס והגורמים הבינלאומיים להגיע להסכם הפסקת אש (ראו סעיף ג' כאן). במבצע הנוכחי, הגיוס מצומצם יותר, והכוחות שנערכים מול עזה הם כוחות סדירים ומאומנים יותר לביצוע מעשי של מהלך קרקעי, כנראה בהיקף מוגבל.

3. נפנוף במקל הוא הרתעה אפקטיבית רק כאשר הצד השני מאמין שאתה עלול להשתמש בו. שני מקרים רצופים של גיוס מילואים אל מול עזה שלא יתממשו למהלך קרקעי ישחקו את ההרתעה ויחזקו את תעמולת החמאס לפיה שישראל לא מעיזה להיכנס לעזה. לכן הסבירות שהממשלה תכניס את עצמה לעמדה כזו פעם נוספת היא נמוכה.

4. בשונה מהמצב בשני המבצעים הקודמים, ממה שמתפרסם לא נראה שמתנהל מו"מ ממשי על הפסקת אש כרגע, ולכן מהלך גיוס כזה הוא פחות אפקטיבי כמנוף לחץ פוליטי, מה שמשאיר את מרבית המשקל שלו על המוכנות הצבאית הממשית.

בשורה התחתונה – האם ישראל עומדת לכבוש את עזה שנית? לא. האם יהיה מבצע קרקעי מוגבל בימים הקרובים, להבנתי זו אפשרות סבירה בהחלט.

ה. האם מה שהיה הוא שיהיה?

המפקד שלי במילואים טוען ש"הבנת השטח היא 90% מהבנת תמונת המצב", והקיטורים השגרתיים על כך ש"שוב נכנסנו לסבב אלימות מיותר שיביא להרגעה זמנית במחיר של מאות הרוגים בעזה ושיבוש החיים בישראל, ובעוד שנה או שנתיים נמצא את עצמנו שוב בסבב אלימות נוסף, ולכן אין פיתרון צבאי אלא מדיני, ולכן צריך להפסיק להתקיף בעזה" מתעלמים מהשינוי הדרמטי במציאות בשטח.

והשינוי בשטח הוא שלטון סיסי במצרים, שרואה באחים המוסלמים אויב, וברצועת עזה בסיס לפעילות טרור נגד מצרים. זו מציאות שונה לגמרי לעומת המשטר האוהד יחסית של מורסי, ומשטר מובארק שלא מנע את יצירת מפעל מנהרות ההברחה לעזה וממנה (דבר שמשטר סיסי מוכיח שבהחלט ניתן למניעה).

בשונה מהמציאות בכל הסיבובים הקודמים, הפעם עזה היא שטח סגור, ולא נגיש לבעלי הברית (המעטים שעוד נותרו) של החמאס. קשה למצוא היום (מחוץ לאתרים ולדפי הפייסבוק של "השמאל" ה"רדיקלי", וכולל במדינות ערב) מישהו שלוחץ באופן רציני על ישראל להגיע להפסקת אש כדי להציל את החמאס. את מה שצה"ל הורס הפעם, יהיה קשה הרבה יותר לשקם כפי שנעשה לאחר כל הסיבובים הקודמים. נתיב מילוט מהמבוי הסתום שבו נמצא החמאס בעזה עדיין לא נראה באופק. החמאס בעזה מבודד בידי שלושה גורמים עויינים (ישראל, מצרים והרש"פ של אבו-מאזן) ולכן, להבנתי, מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

ו. מה יהיה?

החמאס, עם כל הכבוד לאזעקות בגוש דן, לא מצליח להציג הישג משמעותי (חוץ מבעיני התועמלנים שלו מבפנים ומבחוץ, שמקבלים את הלוגיקה שלו לפיה כל עוד הוא מסוגל לירות הוא ניצח), למרות כמה "הפתעות אסטרטגיות" שניסה להפעיל ומצאו את צה"ל מוכן. אני מניח שבעוד שבוע-שבועיים, לאחר פעולות קרקעיות או בלעדיהן, ישראל תפסיק את המבצע הצבאי, וזמן קצר אח"כ החמאס יחזיר את רמת הירי לרמת הטפטוף של ה"שיגרה".

אם היתה לנו ממשלה שאני סומך עליה, הצעד הבא שלה היה לקדם בהקדם האפשרי את המשך פעולת "ממשלת הפיוס", העברת האחריות הרשמית על רצועת עזה לידיה, ועריכת בחירות כלליות בגדה וברצועה למועצה המחוקקת ולנשיאות הרש"פ, כשבמקביל ישראל מניחה על השולחן  הסדר ביניים לפתיחה ופיתוח של רצועת עזה, שביצועו מותנה בחתימת הממשלה הנבחרת של הרש"פ ובהחזקתה במונופול על הפעלת האלימות ברצועת עזה. לא בטוח שזה אפשרי בכלל מבחינת התמונה הפוליטית הפנים-פלסטנית, אבל זה מה שרצוי לטעמי שישראל תעשה מהצד שלה.

לצערי, אני סומך על הממשלה שלנו בנוגע להתמודדות עם איומי הטרור בטווח הקצר, ולא סומך עליה בנוגע לפתרונות קונסטרוקטיביים לטווח ארוך.

 

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “הבט סביב – במעלה צוק איתן

    • תודה. דווקא ניסיתי לעשות הגהה. אם תוכל לציין מיקום מדוייק, אבצע בהן סיכול ממוקד. הדפדפן שלי מותקף לעיתים קרובות מדי ע"י פרסומות זדוניות שמאיטות אותו ומקשות עלי להתרכז בכתיבה…

  1. אבשלום, אני מבין שכבר מאוחר מדי להתייחס למונדיאל (חבל, דווקא נחשתי הכל נכון), אבל כיוון שהטילים עוד עפים, אז בקשה קטנה הקשורה בשתי הרשומות שלך על סיבוב האלימות הנוכחי.
    התואיל להסביר את עניין הנתק שבין החמאס לבין איראן? ציינת, כשתארת את בידודו של החמאס, שגם האיראנים כבר לא תומכים בפועל (זה לא ציטוט מדוייק. אין לי סבלנות לחפש כרגע). אנא הסבר ופרט.
    את כל היתר אני חושב שהבנתי…

    • אני אשתדל להסביר בקווים כללים, בלי להכנס לתאריכים ספציפיים. אני עלול לפספס באיזה פרט קטן, אבל אני חושב שהתמונה הגדולה היא אמינה:
      א. כתובנת יסוד – כל הפלגים המשמעותיים בפוליטיקה הפלסטינית מאז 1949 (ואולי מאז 1939), ובמיוחד הארגונים החמושים, נסמכים על סיוע בחימוש, לוגיסטיקה, אימונים וכספים על גורמים חוץ פלסטיניים בעולם הערבי (ולעיתים, כמו במקרה של הרש"פ למשל, גם בעולם המערבי), ותמורתם משרתים במידה כזו או אחרת את האינטרסים של מי שתומכים בהם, בין אם כנגד משטרים ערבים אחרים, ובין אם כגורם נאמן בחברה הפלסטינית.
      הארגונים הפלסטנים השונים מתמרנים בין הנאמנויות השונות לפי נסיבות הזמנים המשתנות.
      ב. מאז המהפכה האיסלמית באיראן, איראן מנהלת מדיניות "אימפריאלית" שחותרת להשפעה בעולם הערבי, מדיניות שמופיעה לעיתים כמלחמה גלויה (כמו המלחמה מול עיראק, שלמיטב זכרוני איראן דווקא לא יזמה), ולעיתים קרובות יותר באמצעות "סוכנים" (כשלרוב סוריה היתה גורם מתווך מתוך העולם הערבי), כשהדוגמא הברורה ביותר היא כנראה ארגון החיזבאללה.
      ג. במקרה הספציפי של החמאס, אם אני זוכר נכון, הוא צמח בעיקר אמצעות מימון סעודי, כאלמנט נאמן לאינטרס הסעודי אל מול ארגונים נאמנים לסוריה ולאיראן, בדגש על הג'יהאד האיסלמי. בשלב מסוים, כנראה בסביבות 2004 ובעקבות לחץ אמריקאי, המימון מסעודיה הצטמצם, והוחלף בהשענות על מימון איראני. למהלך הזה קדם סילוק הנהגת החמאס מירדן בשנת 1999, והמעבר שלה לדמשק. עם תחילת מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011, נמנע החמאס מהלכנע לדרישה האיראנית-סורית לתמוך במשטר אסד, וכתגובה המימון האיראני שלו נחתך והנהגתו סולקה מדמשק, והתמקמה לבסוף בקטאר. בשלב זה, עיקר המקורות שלו הגיעו כנראה מתמיכה קטארית ומהרווחים שהפיק כריבון ברצועת עזה (מ 2007) מפעולת הממשלה ומתעשיית ההברחות ממצרים. בתקופת שלטון האחים המוסלמים במצרים תחת הנשיא מורסי, התאפשרו מעבר כספים, נשק וסחורות בצורה נוחה למדי דרך מצרים. לאחר ההפיכה של א-סיסי, מצרים החלה לחסום באופן אפקטיבי את הקשרים של החמאס (בו המשטר הנוכחי רואה גורם טרור שלקח חלק משמעותי בהפיכה שהדיחה את מובראק ושמסכן את מצרים), והביאה אותו למצב הנואש שבו הוא נמצא עכשיו.
      מקווה שלא טעיתי בדרך ושעניתי על מה ששאלת…

        • שלוש תשובות אפשריות, שאני מניח שהאמת נמצאת בשילוב כזה או אחר של שלושתן:
          א. החמאס באותה תקופה נסמך אז על סוריה ואיראן, אבל לא באופן בלעדי. להבנתי הארגונים הפלסטינים, או לפחות רובם, נוהגים לשמור על קשרים מקבילים עם שני הגושים העיקריים במזרח התיכון, בשביל לשמור על יכולת התמרון ולהימנע מתלות מוחלטת. החמאס העריך, ובצדק, שיוכל לקבל תמורה ותמיכה חלופית מצד גורמים במדינות המפר. עאם "יערוק" מהצד האיראני.
          ב. החמאס, כמו כל הפלסטינים, הוא ארגון סוני (ובמקרה של החמאס, גם דתי). משטר אסד (הגם שהוא חילוני) נשען על המיעוט העלווי, שהוא זרם בשיעה. המשטר האיראני הוא משטר שיעי דתי. כארגון דתי סוני, זה דבר אחד לקבל תמיכה ממשטרים שיעיים על מנת להלחם בישראל ובסונים חילוניים, ודבר אחר לקבל תמיכה כזו בזמן שהשיעים האלה הורגים מוסלמים סונים בסוריה. להביע תמיכה במשטרים האלה זו צפרדע גדולה אפילו יותר.
          ג. ייתכן מאוד שהחמאס בנקודת הזמן ההיא הימר (כמו רבים וטובים אחרים) על הסוס הלא נכון, והניח שימיו של משטר אסד ספורים, ולכן בחר להיתנער ממנה על מנת שלא יסולק על ידי מחליפיו כמי ששייך לצד שהפסיד.

  2. פינגבק: מחשבות מתגלגלות ממלחמה מתגלגלת | עמדת תצפית

  3. פינגבק: מלחמה שאף פעם לא די לה? | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s