נתוני הביטוח הלאומי חושפים את המציאות הלא נעימה: בשנים שבין 2002-ל-2009, צמצם המשק הישראלי את רמת אי-השיוויון בתוכו. מדיניות ממשלות ישראל באותן השנים הצליחה להפוך את המגמה במשק ולהגדיל אותו.
קצת רקע
הביטוח הלאומי, גוף שרבים אוהבים להשמיץ, מחזיק אצלו פוטנציאל עצום: הוא יודע על כל לידה (כי הוא משלם מענק-לידה). הוא עוקב אחריך עד גיל 18 (כי הוא משלם קצבת ילדים אוניברסלית). אחרי גיל 18 הוא יודע האם אתה לומד או עובד או מובטל (בהתאם לדמי הביטוח שאתה משלם או שמישהו משלם עבורך). חלית? נפצעת? הגשת תביעה לקצבה (עם או בלי "סיוע" של מאכערים שנותנים ייעוץ שאינו משפטי, וגוזרים קופון על אי-הנגישות של המערכת)? – פנית אליו. לאורך כל החיים אתה משלם לביטוח הלאומי והביטוח הלאומי משלם לך, מה שאומר שהוא יודע איפה אתה גר ומה חשבון הבנק שלך. כשתמות, הוא ישלם למשפחתך דמי-קבורה. בקיצור, מהעריסה ועד הקבר, הביטוח הלאומי עוקב אחריך. אחרי כל תושבי הקבע של מדינת ישראל.
המשמעות היא שהביטוח הלאומי מחזיק מאגר מידע שאין לו כנראה מקבילה בחברה הישראלית, ובעידן שבו מאגרי מידע הם ממוחשבים, פוטנציאל העיבוד הוא אדיר. בגלל שהמידע הוא צמוד זהות, הוא יכול לפלח קבוצה מסויימת ולעקוב אחריה. כשהוא רוצה לדעת יותר, הוא משלב במאגר שלו את קבצי מס ההכנסה של רשות המיסים למשל, ויודע את ההכנסה של כל אחד מאיתנו (לפחות את זו המדווחת). הוא מקבל ומצליב מידע מגופי ממשל נוספים כמו משרד הכלכלה והלמ"ס. כשהוא רוצה לדעת אפילו עוד יותר, הוא יכול לפלח קבוצת מדגם ולהתקשר לשאול. את כל העיסוק הזה עושים כמה אנשים פעלתנים במנהל המחקר והתכנון של הביטוח הלאומי, והם עושים את זה בשביל שתי מטרות: האחת היא כדי לתכנן את פעולת הביטוח הלאומי ולבדוק את הצלחתה. השניה והלא פחות חשובה היא בשביל להמליץ על מדיניות בתחום הרווחה, שמתרחבת הרבה מעבר לתחומי הטיפול הישירים של הביטוח הלאומי, כי לאנשים שם איכפת מרווחה. מין מסורת אירגונית כנראה.
ולעניין:
נתקלתי לא מזמן במסמך המעניין הזה: נייר עמדה שכותרתו "מתווה לחיזוק מעמד הביניים ולצמצום עוני ואי-שוויון".רק לתזכורת: ב-14.7.11 הוצב האוהל הראשון של דפני ליף וחבורת פעילים בשדרות רוטשילד. שבוע אח"כ, ב-23.7, הם ארגנו הפגנה שלהפתעת כולם הגיעו אליה עשרות אלפי משתתפים והפכו למשהו שקשה להתעלם ממנו. למינהל המחקר והתכנון היה מספיק גישה למידע ותפישה שיש להם מה להגיד בנושא ושהם צריכים להגיד את זה, כדי (לפי מה שכתוב במסמך) להפיץ טיוטה פנימית של המסמך הזה כבר ב-30.8 ולפרסם אותו כנייר עמדה שעוד דורש עבודת גימור ב-11.9. המסמך מציע מתווה מעשי לחיזוק מעמד הביניים ולצמצום עוני ואי-שיוויון, כולל חישובי עלות והשפעה צפויים.
אבל אני רוצה למקד את תשומת הלב לנתוני רקע שמובאים במסמך, ומציגים מה קרה למשק ולחברה הישראלית בשנים שלאחר שמשרד האוצר, בראשות סילבן שלום ואח"כ בנימין נתניהו החליט לצאת ל"חומת מגן כלכלית" (פירוט באתר משרד האוצר):
הראשון הוא מדד התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש לפי כוח הקניה, ביחס לממוצע ה OECD
–
המשמעות של מה שאנחנו רואים כאן היא שחיקה ניכרת ברמת החיים ביחס למדינות המפותחות שאנחנו כנראה רוצים להיות דומים להן. אפשר להבין את זה בנוגע לשנים 2002-2003, שהיו שנות מיתון, אבל הירידה נמשכה גם בשנים 2004-2005, שבהן היתה צמיחה. לפי המסמך, התוצר לנפש בישראל עלה מהר יותר ממוצע ה-OECD, מה שאומר שכנראה המחירים עלו אפילו מהר יותר. המצב משתפר עם המשך הצמיחה המהירה, אבל עדיין נשאר פחות טוב משהיה בתחילת העשור.
השני, והוא המעניין באמת, הוא השפעת מדיניות הממשלה על אי-השיוויון:
–
רמת אי-השיוויון מוצגת כאן לפי מדד ג'יני, שנע בין הערכים 1 (אדם אחד מקבל את כל ההכנסות וכל האחרים לא מקבלים כלום) ל-0 (כולם מקבלים בדיוק אותו הדבר).
אז מה אנחנו רואים?
הקו הכחול, שמייצג את אי השיוויון בהכנסות "ברוטו", לפני שהממשלה מתחילה להתערב באמצעות גביית מס ותשלום קצבאות ושאר תשלומי העברה, יורד באופן משמעותי. כלומר, ללא התערבות הממשלה, היתה רמת אי-השיוויון בשנים האלה יורדת.
אם מסתכלים על צמד הקווים השחורים המסומנים במשולש, שמייצגים את השפעת מס הכנסה בלבד, אנחנו רואים שמערכת המיסוי מיתנה את הירידה באי-השיוויון, כלומר תרמה להגדלת הפערים. ניתן לראות גם שאלמלא השינוי במס ההכנסה ב-2002, התרומה הזו היתה נמוכה בהרבה.
צמד הקווים האדומים המסומנים במרובע מייצג את השפעת מערכת הקצבאות ותשלומי ההעברה על רמת אי-השיוויון. בהסתכלות על הקו המקווקו, המייצג את ההשפעה ללא השינוי בקצבאות, אפשר לראות כיצד הן אמורות לפעול ולהקטין משמעותית את אי-השיוויון שנוצר "בשוק". הקו הרציף, שמציג את השפעת הקצבאות כי שהתרחשה בפועל, מראה כיצד מערכת הקצבאות בתקופה מסויימת הגדילה את אי-השיוויון, ובכלל התקופה השאירה אותו כמעט ללא שינוי.
צמד הקווים השחורים ללא סימון (בתחתית התרשים) מייצגים את ההשפעה הכללית של מדיניות הממשלה: רמת אי-השיוויון שיוצר "השוק" בצירוף השפעת מערכת המיסוי מצד אחד ותשלומי ההעברה מצד שני. הקו המקווקו, שמציג את ההשפעה ללא שינוי המדיניות, מראה שהיתה צפויה מגמה מקבילה לזו של השוק – כלומר שמדיניות הממשלה היתה צפויה להוריד עוד יותר את רמת אי-השיוויון, במקביל לירידה שנוצרה לפני התערבות הממשלה. בפועל, לאחר שינוי המדיניות, רמת אי-השיוויון עלתה, בהיפוך למגמה שיצר "השוק" ללא התערבות הממשלה.
מוסר השכל:
כששר אוצר או ראש ממשלה אומרים לכם שהם בעד צמצום השפעת הממשלה על המשק – אל תאמינו. הממשלה תמיד משפיעה על המשק, וכשהיא "לא מתערבת", גם זו התערבות. הממשלה תמיד מתערבת. השאלה היא רק לטובת מי?
איך נדע לטובת מי? נשאל את מי שיודעים לאסוף מידע על החברה הישראלית ולנתח אותו, ונדאג שבמגזר הציבורי ישארו גופים כאלה.
עמדת תצפית 
הניתוח מעניין אך מאד בעייתי. ההנחה הסמויה שלך, אשר תואמת את נקודת המבט של גורמי רווחה בדרך כלל, היא שהשפעת הממשלה על אי השוויון נמדדת רק באמצעות הפער בין הג'יני ללא תשלומי העברה ומיסים לג'יני כולל ת. העברה ומיסים. נקודת מבט זו מפספסת את הבנת ההשפעה של ת. ההעברה והמיסים על מדד הג'יני הבסיסי, ללא ת. העברה ומיסים. ולדוגמה בשנים המתוארות לעיל הפחיתה ממשלת נתניהו את קצבאות הילדים באופן דרמטי, וכן הקשיחה את הקריטריונים לקבלת דמי אבטלה והבטחת הכנסה. כתוצאה מכך, כפי שרואים בגרף, אכן נפגעה הפרוגרסיביות של מערך תשלומי ההעברה מחד, אך מאידך נוצרה אותה ירידה באי השוויון בקו הבסיס, שהיא הנתון החשוב ביותר – אנשים פשוט יצאו לעבוד… ניתן לראות הוכחה לכך בעלייה העקבית באותן שנים בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה.
לסיכום כמו תמיד בכלכלה, התמונה הכוללת מטעה. השאלה היא לא האם צריך להעלות מיסים ולהגדיל קצבאות או להיפך, אלא אילו מיסים להעלות ואילו להוריד, אילו קצבאות להעלות ואילו להוריד. טוב עשה נתניהו כשחתך באגרסיביות את קצבאות הילדים, אך לעשות כך לקצבאות הזקנה זו טעות מרה. טוב יעשה אם יגדיל את המיסוי על רווחי הון ויבטל כמה פטורים מיותרים ממס, אך להגדיל עוד את המעמ תהיה טעות מרה.
אהבתיאהבתי