הבט סביב: לקראת מזרח תיכון חדש

לאחר כמעט מאה שנים של לאומיות פיקטיבית בגיבוי מערבי, המדינות הפיקטיביות של המזרח התיכון הולכות וקורסות. בעוד כמה שנים יצמח כנראה מזרח תיכון חדש מתוך הכאוס והמלחמה האזורית/עולמית המתלקחת. עד אז, כנראה שיהיה רע לתפארת.

פסקול לקריאה: אימפריות נופלות לאט / דן תורן

הקשר היסטורי:

במשך מאות שנים שלטה האימפריה העות'מנית במזרח התיכון ובבלקן.

מפת האימפריה העות'מנית

בשטחי שלטונה התערבבו וחיו בשקט יחסי קבוצות לאומיות רבות שיצרו פסיפס אתני מגוון ומשולב של עדות מוסלמיות, נוצריות, יהודיות ושאר עדות מיעוט (כורדים, אשורים, קופטים ועוד ועוד).

במאה ה-19 החל האימפריאליזם המערבי לפזול אל שטחי האימפריה, והצליח להחליש אותה באמצעים צבאיים ופיננסיים, עד שבסופו של דבר הובסה ע"י הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ופורקה. עם תום המלחמה, חילקו המעצמות המנצחות את המרחב מחדש:

בשטחי הבלקן (שנכבשו שנים ספורות קודם לכן בידי האימפריה האוסטרו-הונגרית) נאספו יותר מעשר קבוצות לאומיות ומאמיני שלוש דתות לממלכה יוגוסלבית אחת.

את המזרח התיכון חילקו הבריטים והצרפתית לפי שרירות האינטרסים האימפריאליים והמליכו בראשיהן שליטים משרתי האימפריאליזם כדוגמת ממשלת המלוכה ההאשמית (שמלכה בעירק ובירדן למרות שהובאה לשם ע"י הבריטים מחיג'אז), המלך פואד הראשון ששלט במצרים (בן למשפחה ממוצא בוסני, שאף לא דיבר ערבית) ואחרים כדוגמת שליטי סוריה תחת המנדט הצרפתי. חלוקת המזרח התיכון למדינות ושרטוט הגבולות בינהן נעשה בהתאם לאינטרסים האימפריאליים ויחסי הכוחות שבין בריטניה לצרפת, ותוך התעלמות מהרכב האוכלוסיה והמתחים הפנימיים שבין הקבוצות השונות. רוב המנהיגים, ולא במקרה, השתייכו לקבוצות מיעוט שהשיגו כך הגנה מפני הרוב, אך גורלם היה תלוי בתמיכה האימפריאלית ובשירות האינטרסים שלה: ההאשמים בירדן (בית מלוכה שנשען על מיעוט בדואי מול רוב פלסטיני) ובעיראק (מיעוט סוני ששולט על רוב שיעי).

זה ההסבר של ג'ון אוליבר להיגיון שבחלוקת הגבולות האיפריאליסטית. מומלץ ביותר.

בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, היו מדינות המזרח התיכון בין הראשונות להתנער מהאימפריאליזם האירופאי, אך לא מהמסגרות המדיניות השרירותיות. את האימפריאליזם הישן החליפה המלחמה הקרה. הדיקטורות הצבאיות שסילקו בהפיכות אלימות את השליטים האימפריאליים (פרט למלך חוסיין בירדן), מצאו את עצמן במשחק חדש של אימפריאליזם, כשהן מתמרנות ומתומרנות במשחק כפול של חיפוש חסות מצד אחד הגושים, וניצול החסות הזו למאבקים פנימיים על ההגמוניה במזרח התיכון.

בבלקן הצליח טיטו להדחיק את הפיצול האתני של יוגוסלביה ולקדם זהות מאוחדת תחת פדרציה קומוניסטית שאינה מסופחת לברה"מ. במזרח התיכון סוריה של אסד (נציג המיעוט העלאווי השיעי השולט על רוב סוני) ומצרים של נאצר בחרו בצד הקומוניסטי. ערב-הסעודית, ירדן, ועיראק (עד הפלישה לכווית) בחרו בצד הבריטי-אמריקאי. גם על איראן, עד המהפכה, נכפה שלטון פרו-מערבי. מצרים עברה לצד המערבי עם סאדאת.

בשנות ה-90 קרסה ברה"מ והאימפריה הרוסית יצאה להפסקה של כ-20 שנה של סיוט אוליגרכי עד ששלטון ותיקי הקג"ב של פוטין החזיר אותה כשחקן רציני לזירה העולמית. ארה"ב נשארה כשחקן בודד בזירה, והאיזון הופר.

ביוגולסביה שאחרי טיטו, שוחררו כל השדים מהבקבוק. הלאומיות התעוררה בין הקבוצות השונות, הפדרציה התפרקה, והניסיונות הסרביים להשתלט על המדינה סללו את הדרך למלחמת אזרחים עקובה מדם. לאחר כעשור של מלחמה שלוותה בפשעי מלחמה ובטיהורים אתניים, התייצבו הגבולות ובמקום יוגוסלביה אפשר למצוא היום על המפה את קרואטיה, סרביה, מונטנגרו, קוסבו ואת בוסניה והרצגובינה, שעדיין קשורות בינהן בקשר רופף. [תיקון בעקבות הערה של סער: לרשימת המדינות שנוצרו מתוך יוגוסלביה המתפרקת צריך להוסיף גם את סלובניה ומקדוניה].

ובמזרח התיכון:

כשלון מלחמת איראן-עיראק הביא את משטר סאדם (שנתמך על ידי ארה"ב והמערב) לסף פשיטת רגל, אבל הפיתרון שהוא ביקש לא מצא חן בעיני המערב, והניסיון שלו לכבוש את כוויות ולסכן את בעלות הברית של המערב בחצי-האי ערב הביאה למלחמה שהכתה אותו אבל איפשרה לו להשאר בשלטון. בסוריה הצליח אסד האב לשמור על שלטונו עוד כעשור, במהלכו נאלץ להתקרב למערב, ובין השאר לוותר על ההשפעה הסורית הישירה במדינה הכושלת של לבנון.

מלחמת המפרץ השניה שיחררה את כל שדי המזרח התיכון מהבקבוק. משמעותו של הפלת שלטון סאדם ודמוקרטיזציה של עיראק היתה יצירת ממשלה של הרוב השיעי, ואובדן השלטון של המיעוט הסוני. ביחד עם העוינות להתערבות המערבית-נוצרית, התלקחה בעיראק מלחמת כל בכל, שבה סונים נלחמים בשיעים, שיעים נלחמים סונים, וכולם נלחמים באמריקאים. מאז 2003 נהרגו בעיראק כ-150 אלף איש, ועזבו אותה כ-2 מיליון פליטים, שהם כמעט 7% מהאוכלוסיה.

בדצמבר 2011 עזבו האמריקאים את עיראק, מספר חודשים לאחר שהחלה להתלקח מלחמה פנימית נגד שלטון אסד בסוריה. האזור הופקר להתערבות שני הגושים העיקריים המקומיים, מדינות המפרץ ואיראן, שמזה מספר שנים מנהלים בינהם מלחמה קרה. מכאן התגברה המעורבות של האיראנים לתמיכה בממשלת עיראק השיעית, תמיכת מדינות המפרץ בכוחות האופוזיציה הסורית ומנגד התגייסות חזבאללה, הזרוע השיעית האירנית בלבנון, ללחימה לצד משטר אסד בסוריה. כתבתי על זה לא מזמן. חשוב לקרוא כדי להבין את ההמשך.

 

ועכשיו? עכשיו מה? מה עכשיו?

זוהי מפת המזרח התיכון לפי שיעים וסונים:

ירוק בהיר – סונים. ירוק כהה – שיעים.

השיעים והסונים לא מחבבים אחד את השני. באופן כללי, המזרח התיכון של המאה ה-20 וה-21 מתגלה כמאוד לא סובלני כלפי מיעוטים (פרט לאיזו מדינה קטנה לחוף המזרחי של הים התיכון, שלמרות סכסוך מתמיד מצליחה עדיין להחזיק לאומנים של הצד היריב נוסח זועבי בפרלמנט, כדי שיוכלו לזעוק משם נגד הפאשיזם שטרם טרח אפילו להשתיק אותם).

בעשורים האחרונים של המאה העשרים התפתחה במזרח התיכון מלחמה קרה בין שני שלטונות איסלמיים דתיים: הסעודים הערבים הווהאבים,והפרסים השיעים האיראנים. נראה ששני הצדדים חוששים זה מזה: נראה שהאיראנים שואפים ברוח אימפריאליסטית להרחיב את השפעתם במזרח-התיכון, בזמן שהסעודים חוששים מאוד מהתפשטות השיעה, וגם משליטה פרסית במרחב ערבי. שני הצדדים עסקו בעשורים האחרונים במימון ותמיכה בארגונים ובזרמים פוליטיים שונים בתוך המדינות האחרות שביניהן, ובערעור מעמדם של זרמים פוליטיים מתנגדים.

***עדכון 21.7.14 – סיבוב הלחימה הנוכחי בעזה מחדד הבחנה שפיספסתי ברשומה המקורית, בין שני צירים מרכזיים ומתחרים במחנה המפרצי: האחד הציר הסעודי, שכולל את רוב נסיכויות המפרץ ולרוב גם את מצרים (פרט לתקופת שלטון האחים המוסלמים בראשות מורסי), והשני ציר "האחים המוסלמים" שמרכזיו בקטאר (והשופר המרכזי שלה בדמות ערץ הטלוויזיה הפופולרי "אל-ג'זירה", השנוא על יריבותיה מהציר השני) ובטורקיה של ארדואן, כשבתקופת שלטון מורסי הצטרפה אליו גם מצרים. לציר זה יש קרבה אל הזרם הסלפי, שעליו בפסקה הבאה. ***

בתוך הסיוט המדמם הזה הופיע  בעשור האחרון זרם חמוש חדש ומאיים, הג'יהאד הסלפי.זהו זרם שמשתייך לאיסלם הסוני ודוגל בהשלטת השריעה, אבל הוא מכוון את נשקו כלפי מטרה כפולה או משולשת: הן כלפי השיעים , והן כלפי שלטונות סונים מתונים מדי לטעמו. כשיש באזור כוחות מערביים או מיעוטים לא מוסלמיים – הוא פועל גם נגדם. במזרח התיכון ראינו אותו בקבוצות בלבנון שפוגעת הן בחיזבאללה והן מתעמתות עם שלטונות לבנון. הוא המוביל את פעילות הטרור נגד מצרים וישראל בחצי האי-סיני, והוא כנראה המקור לפעילות הג'יהאד של "בוקו חראם" בניגריה.

הכוכב העולה בעולם הג'יהאד הסלפי הוא ללא ספק דאע"ש (הידוע גם בשם "המדינה האיסלמית בעיראק וסוריה הגדולה). הארגון, שצמח בעיראק כחלק מהמלחמה נגד המעורבות האמריקאית, השתלב באופן נרחב במלחמה בסוריה, והצליח להשתלט על אזורים נרחבים בדרום-מזרח המדינה. בתקופה האחרונה, ובמיוחד בשבועות האחרונים הוא הצליח להשתלט במהירות על חלקים נרחבים מצפון מערב עיראק. השליטה הזו בשטח מאפשרת לו להפוך לגוף עצמאי שממוממן (בנוסף לתרומות פרטיות ממדינות המפרץ) גם באמצעות סחיטת אזרחים, ביזה (למשל של הבנק המרכזי במוסול) ושליטה על ייצור נפט, אותו הוא מוכר.

באדום – השטח שבשליטת דעא"ש, 11.6.14

נראה שההתפתחות הזו מלחיצה מאוד את כל הגורמים המעורבים: הסעודים והאיראנים מאשימים זה את זה באחריות להופעתו, וכנראה חוששים כל אחד ממעורבות של הצד השני בזירה העיראקית. הסעודים חוששים מערעור מעמדם המוביל בעולם הסוני. האיראנים חוששים לעתידה של ממשלת עיראק עליה השיגו השפעה ניכרת, ולעתיד המקומות הקדושים לשיעה. לא פחות חשוב, החיזבאללה הצהיר על כוונתו לצאת להלחם נגד דעא"ש בעיראק

לדברי מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, הלוחמים יוצבו במקומות שונים ברחבי עיראק במטרה להגן על אתרים קדושים לשיעים, עליהם השתלטו המורדים הסונים מארגון "המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה".

"אנו מוכנים להקריב קורבנות בעיראק פי חמש מאשר בסוריה כדי להגן על המקומות הקדושים" […] "כל עוד ישנו מנהיג כמו חמינאי (המנהיג הרוחני של איראן), וכל עוד יש את ההתנגדות של העם העיראקי ואנשי הדת במדינה לא יקרה דבר למקומות הקדושם שלנו ברחבי העולם".

שימו לב כיצד ההצהרה הזו חושפת בגלוי את זהותו של חיזבאללה לא כארגון שחרור לבנוני אלא ככוח נאמן לאיראנים במאבק האזורי של השיעים נגד הסונים.

ממשלת עיראק, שחוששת לגורלה, קוראת להתערבות אמריקאית, אבל האמריקאים סבלו ארוכות מהמעורבות שלהם בעיראק, ונמצאים במגמה הפוכה של הקטנת מעורבות (הם אמורים להתפנות עד סוף השנה מאפגניסטן). האמריקאים נמנעו מלהתערב בצורה פעילה בסוריה (וגם בקרים), ונראה לי שיהיה צריך להופיע אינטרס מיוחד כדי לגרום להם למעורבות ממשית בעיראק.

עתיד קודר

הרבה גורמים בוחשים בקלחת המדממת שהיתה פעם עיראק וסוריה. מול עינינו מתעצב, בתהליך שיימשך עוד שנים, מזרח תיכון חדש. תהליך העיצוב הזה מציג אלימות חסרת-הבחנה, פשעי מלחמה, ובעיית פליטות בקנה מידה גדול: כמו שהזכרתי קודם, כ-7% מאוכלוסיית עיראק נמלטה ממנה בעשור האחרון. לפי הערכות האו"ם, כמעט חצי מאוכלוסיית סוריה נעקרה מבתיה, וכמעט 3 מיליון סורים נמלטו ממנה. גלי הפליטים האלה מערערים גם את היציבות בקרב השכנים בלבנון ובירדן, שכמויות הפליטים האלה משפיעות באופן משמעותי מאוד על הדמוגרפיה ועל הכלכלה שלהן. לא בטוח כמה מהם יחזרו לבתיהם, בעיקר מקרב המיעוטים.

הגבולות האימפריאליים של המזרח התיכון והלכים ונמחקים, ולא נראה שיחזרו להיות כפי שהיו. הכורדים שולטים למעשה באזורים מסויימים בעיראק ובסוריה, והגיוני שבעתיד ישיגו הכרה בינלאומית במדינה כורדית. לא נראה ששלטון עלאווי-שיעי יוכל להחזיר לעצמו את השליטה על האוכלוסיה הסונית בסוריה, ואם אסד יודח, לא ברור מה יהיה עתידו של המיעוט העלאווי. הקיום של שלטון עיראקי מרכזי שיכול למשול גם על השיעים וגם על הסונים מוטל בספק.

אני מניח שבתוך כמה שנים יצמח מהכאוס באזור סדר מדיני חדש, שיתעצב לפי גבולות דמוגרפיים ודתיים. קבוצות מיעוט מסויימות יציליחו לקבל עצמאות מדינית. קבוצות מיעוט אחרות צפויות להסתפח למדינות שכנות או עלולות להפוך לקורבן של טיהור אתני, ש"יפתור" את בעיית המיעוטים. רק מאבק שליטה חיצוני של כוחות גדולים יותר מחוץ לאזור, נוסח המלחמה הקרה, יוכל אולי לקיים משהו מהגבולות המלאכותיים שמתח על המפה האימפריאליזם האירופי.

הנקודה הישראלית

אז זהו, שאין. אין לישראל עניין בסיפור הזה של מלחמה בין הכוחות החמושים של הזרמים האיסלמיים-הדתיים השונים. היא לא מקור הסכסוך, היא לא גורם לסכסוך והיא לא תורמת לסכסוך. ירושלים לא היתה חשובה מאוד לאיסלאם (כל עוד לא היו בה נוצרים או יהודים), וגם בסכסוך הנוכחי היא לא מאוד חשובה. התפקיד היחיד שנועד לישראל בסכסוך הזה הוא להיות מדי פעם ההצדקה של גורמים מסויימים לרכוש נשק לטובת המאבק נגדה כביכול, אותו יפנו כנגד יריביהם המוסלמים. היא עלולה לשמש כמטרה לפרובוקציות כדי להצית איזור נוסף במזרח-התיכון, ופגיעה משמעותית בה תקנה יוקרה בתוך המאבק הפנים-מוסלמי, אבל היא לא מטרת הצדדים הנלחמים. ייתכן שהצורך להתפנות למאבק הפנים מוסלמי הבוער הזה יגמיש עמדות בעולם הערבי לטובת הסדר ישראלי פלסטיני במתווה שישראל תהיה מוכנה לקבל (או היתה מוכנה לקבל בתנאים של יציבות), אבל גם הסדר כזה לא יבטיח את יציבות האזור.

ישראל צריכה להביט בדאגה מזרחה, ולחשוש לגורלה של הממלכה ההאשמית של ירדן, המדינה המלאכותית האחרונה שנשארה לעמוד. אי-אפשר לדעת לאורך כמה זמן היא תצליח להשאר מחוץ לסיפור. אם כי דלותה במשאבים הופכת אותה למטרה שולית, טלטלות האזור מערערות את מצבה. בקנה מידה היסטורי, גם העתיד שלה לא ברור. אם בנו של המלך עבדאללה ירש אותו, הרי שעל ירדן ימלוך מלך ממוצא פלסטיני. אם יוותר או יאבד את שלטונו, עלולה ירדן לקבל פנים אחרות וכיוון אחר מזה שהלכה בו במאה הראשונה לקיומה. היא עלולה גם להתפרק במסגרת השרטוט מחדש של הגבולות באזור.

כל עוד ממלכת ירדן שומרת על יציבות שלטונה, חשוב שישראל תמשיך לפתח את קשרי השלום ושיתוף הפעולה איתה. אבל בהתחשב בעתידה הלא-ברור של ירדן, ישראל צריכה לשמור על יכולתה לבודד את עצמה מהסיוט המתפתח בסביבתה. להבנתי המשמעות הבולטת של העניין הוא הצורך בשימור נוכחות ישראלית אפקטיבית וארוכת טווח ברצועת שטח רחבה בבקעת הירדן. מכאן והלאה יש לנו הרבה משימות: ריסון ההון, בניית מדינת רווחה, שיפור הקשרים עם הפלסטינים ועוד ועוד. המזרח התיכון החדש יצטרך כנראה להמתין ולפתור את ענייניו הפנימיים בלעדינו.