עמדת תצפית דורכת על המוקש העדתי

רוצו לקרוא, ואני מתכוון ברצינות, את הראיון עם סמי שלום שטרית במוסף הארץ. לא שלשטרית הרבה דברים מחדשים להגיד, אלא בגלל שמדובר במסמך אנושי מרתק בנוגע למקורות התפישה שלו. בדרך הוא גם שומט את השטיח מתחת לטענות שלו, אבל זה בקצה הרשומה.

גילוי נאות, מהפעם הראשונה שקראתי מאמרים של שטרית בשנה שעברה חשבתי שהוא מייצג בכתיבתו רעיון אנטי-ציוני בוטה שנשען על זהות ישראלית-מזרחית מיליטנטית שהיא נחלתה המדומיינת של קבוצת אינטלקטואלים קטנה שרחוקה מלייצג את הציבור שבשמו היא מבקשת לדבר. מאז למדתי עוד קצת על העלייה ממרוקו, וקצת יותר על העליה מצפון אפריקה ועל יהודי ארצות האסלם והעלמות קהילותיהם בחצי השני של המאה ה-20 בכלל.

ובכן, כפי שציינתי, שטרית כמעט ולא מציע חידוש בדבריו (את המעט שמצאתי תמצאו בשורה התחתונה של הרשומה, ומי שמתעייף, שידלג לשם, כי בכל זאת זה חשוב), אבל הסיפור האישי-משפחתי שהוא פורש מסביר מבחינתי הרבה. קודם כל בגלל שבשונה ממה שהיה אפשר אולי לצפות במחשבה תמימה, לא מדובר בסיפור ההצלחה הקלאסי-רומנטי של מזרחי מקופח יוצא מעברה שהצליח להתברג נגד כל הסיכויים ועכשיו ממשיך את מלחמתו בממסד, אלא בסיפורו של חוזר בתשובה. ולחוזרים בתשובה יש נטיה לכמה מאפיינים חשובים: הם נוטים להיות רדיקליים בזהותם החדשה יותר מאשר מי שצמחו לתוכה באופן טבעי. הם לא נוטים לבקר את זהותם החדשה. הם נוטים להציג בגוונים שחורים את הזהות הישנה שעזבו, ומרגישים צורך להיטהר מחטאי העבר שלהם. זה לא מוחלט. יש כאלה שמאמצים רעיון יפה בגרסתו המקורית, ולא המקובלת שהתנוונה כבר, אבל זה לא המקרה כאן לטעמי.

ואיך מתבטאת החזרה בתשובה של שטרית?

אביו, לפי עדותו, היה אדם משכיל ופקיד בכיר בשירות הממשלתי במרוקו, שעלה לארץ בשנת 1963. אחי האב ואחיותיו עלו לארץ בגל ההגירה הראשון ממרוקו (1948-1951), ועברו את המעברות והמצוקה. גל העליה הזה קרה, לפי שטרית, כשבן גוריון הבין שיהדות אירופה הושמדה, יהדות ברה"מ נעולה מאחורי מסך הברזל, יהדות המערב לא עולה ועכשיו הציונות צריכה את יהודי ארצות האסלם בשביל המאזן הדמוגרפי מול הערבים. הרעיון שלאחר שלגבי יהדות אירופה התממשה תחזית קודרת יותר ממה שגם הציונים הפסימיים ביותר (פרט לבודדים) העזו בכלל לדמיין, שאלת הצלתם של יהודי האסלם מגורל דומה הפכה לבוערת הרבה יותר לא עולה כנראה על דעתו, למרות שעיקר הקליטה המהירה של יהודי האיסלם הגיעה באותן השנים לא דווקא מצפון אפריקה אלא כעליית הצלה מתימן ועירק (ובמקביל ובאופן דומה גם שרידי השואה מאירופה, ובאופן בולט מרומניה). ממרוקו, לפי כמה עדויות, הגיעו בשנים האלה בעיקר אנשים משכבות מצוקה שהקהילות המבוססות העדיפו לשלוח לארץ במקום לתמוך בהם על חשבונן. בכל מקרה, לאור המצוקה הקשה שקליטת עלייה המונית זו גרמה לעולים (דבר שהביא בין השאר לירידה ולהפצת תיאורים קשים על הארץ בארצות המוצא, למשל מרוקו, שעיכבו עלייה נוספת), ומתוך הנחה (שתתברר בהמשך כשגויה, כשאותן מדינות יקבלו עצמאות) שהמצב בצפון אפריקה לא בוער באותה נקודת זמן, הוחלט על המשך עליה לפי קצב הכנת תשתית הקליטה, ובהעדפה למי שהתאימו לעבודה חקלאית בעיקר, על מנת לחסוך מהעולים את שלב המעברות והמצוקה (מסתבר שהקשרים המשפחתיים שלא איפשרו את ניתוק המתאימים מהתלויים בהם הורידו את נתוני העליה הזו כמעט לאפס). את ההחלטה הזו מבקר שיטרית כסלקציה, גזענית כמובן, בה נבחרו אנשים לפי רוחב הכתפיים והשרירים (לא בדיוק מדד גזעי, אבל זה מסתדר יופי בדימוי).

נחזור למשפחתו של שטרית, שכזכור עלתה לארץ בגל השני של העליה ממרוקו, אחרי שהוסרה באופן לא רשמי המגבלה הליברלית שמנעה מנתיניה היהודים של מרוקו להגר לישראל. חוץ מזה היה שם גן-עדן כמובן. בתחילת שנות ה-60, המשפחה כבר לא הגיעה למעברה אלא לדירת חדר בשיכון ותיקים באשדוד. האב, שנחרד לראות את אחיו שהיגרו לפניו עובדים במקצועות לא מכובדים מספיק כמו בניין ומכירה בשוק מיהר לעשות את הצעד המתבקש של כל מהגר שמעוניין להשתלב בחברה שאליה הגיע, והשקיע זמן בלימוד השפה החדשה באולפן. גם את ילדיו הוא דחף ללמוד עברית טובה כמפתח להשתלבות חברתית. תוך זמן קצר השתלב האב בממסד: עבודה כמזכיר בכיר בהסתדרות, קשר למנהיג ועד פועלי הנמל (המיליטנטי) פרץ , מן הסתם פנקס אדום וכו'. הילד סמי נשלח לבית ספר ממלכתי ממלכתי חילוני עם יום חינוך ארוך, ארוחת צהרים וכו'. כשהיה בכיתה ב' עברה המשפחה לדירת שיכון ממשלתית מרווחת יותר בשכונת העולים החדשים, והילד סמי עבר לבית הספר של ילדי העולים, שם הוקפץ כיתה. בשנת 73, כשסיים את בית הספר היסודי, המליצה היועצת להרחיק אותו ממערכת החינוך של אשדוד ולשלוח אותו לבית ספר חקלאי. האב, שכנראה דאג יותר לעתידו של בנו מאשר לעלבון (שחווה שטרית בדיעבד) שבהגדרת הסביבה האשדודית כ"שלילית", שלח אותו לשם גם מתוך תובנה ברורה שמשם הולכים להתיישבות ומתחברים ל'מלח הארץ".

ואכן, הנער סמי הלך במסלול מלח הארץ: שירות בנח"ל שכלל פרק הכשרה (כנראה הוא מתכוון לשנת-שירות) בעין-חרוד (שם היה מזכיר הגרעין וחרש את שדות העמק). פרק הזמן הזה חידד את ההבדל התמוה שבין השיכון באשדוד שבו גרים אותו מספר תושבים על שטח זעום, לבין עין-חרוד המתרווחת לה על 17,000 דונם של אדמה חקלאית שחולקה שלא בצדק לחקלאים של עין-חרוד ולא לאנשי העיר של אשדוד. בקיבוץ, לפי עדותו, לא הרגיש שייך. הוא הרגיש ש'אני ישראלי שנושא שם מרוקאי ויכול להיות קיבוצניק'. זה כרוך בהסתרת הזהות והתרבות המרוקאית, וזה כמובן גזעני לעומת בני הקיבוץ (בעין-חרוד של אז כבר דור שלישי כנראה) היחפים שהורשו להמשיך את מסורת אבותיהם האשכנזים, לפטפט ביידיש ולאכול דג מלוח במעגלי ריקודים חסידיים.

האם הם אשכנזים? הכשרה חלוצית של צעירים מרוקאים בדרך לישראל.

האם הם אשכנזים? הכשרה חלוצית ציונית-סוציאליסטית של צעירים מרוקאים בדרך לישראל.

בכל מקרה, למרות תחושת חוסר השייכות בעין-חרוד ואי-אלו תקריות מוסריות בשירות בשטחים, הנחלאי הצעיר שטרית המשיך במסלול 'מלח הארץ' אל שלב ההגשמה, והתנחל במטרה לייהד את הגליל בקיבוץ מורן. מלחמת לבנון הראשונה, ובעיקר ההפצצות על ביירות, טלטלה אותו לפי עדותו וגרמה לו בפעם הראשונה "להבין שרק מקצת ממני הוא חלק מזה", אבל עוד קודם לכן, בשנת 1981 הוא עזב את שורות המגשימים בקיבוץ והלך לאוניברסיטה.

ובאוניברסיטה, לא בין שיכוני אשדוד, לא בשכם ולא ביום-יום האפור בקיבוץ בו עבד כפועל בניין, אלא דווקא במגדל השן האקדמי, הוא כבר פגש עולם אחר – את השמאל החדש. פעילים יהודים ופלסטינים שחשפו בפניו את ה"היסטוריה" (לא בחוג להיסטוריה כמובן, אלא בחוגים לספרות ופוליטיקה, שבהם מחפשים ומוצאים זהות) של הדיכוי של הפלסטינים והמזרחים.  ללימודים ולאוניברסיטה הוא מעיד שהוא חש אז ניכור, אבל הפוליטיקה היתה דבר אחר. למשל שיעורים פוליטיים של ד"ר נעמי קיס שנתנה את הלגיטימציה וחותמת הכשרות של הקשר אל השמאל הישראלי והשמאל החדש בארה"ב לתנועת "הפנתרים השחורים", שהפכה למקור הזדהות עבור שטרית מכיוון שהורכבה ממרוקאים. דרך אגב, את הפן הזה של הסיוע הרעיוני והארגוני שקיבלו הפנתרים השחורים מאקדמאים ופעילי שמאל "רדיקלי" אשכנזים יש נטיה להצניע בדימוי המקובל של התנועה הזו.

הסביבה באוניברסיטה התגלתה כסביבה מלאה בדיכוי. כלומר שטרית גילה שהוא חי בין הדיכוי שלו כמזרחי ע"י "ההגמוניה הציונית-האשכנזית" (שהזמינה אותו להצטרף אל מלח הארץ שלה עד לפני זמן קצר) ובין הדיכוי שהוא מדכא את הפלסטינים. ממש דיכאון. שטרית מעיד על עצמו שהיה אז "כמו ספוג שמוכן לקלוט הכל". במהלך שנת לימוד בארה"ב הוא אפילו זכה למפגש "היסטורי" עם הגורו של הפוסט-קולוניאליזם וההלקאה העצמית של המערב (אם כי ברמה האקדמית, התזה שלו נחשבת למפוקפקת מאוד), אדוארד סעיד, שניסה לפטפט איתו קצת במרוקאית.

לאחר שחזר לארץ, פתח וסגר את בית הספר קדמה בשכונת התקווה, השלים שטרית את הדוקטורט שלו ומתוך תחושה שהוא לא רצוי באקדמיה בארץ יצא ללמד ספרות מזרח-תיכונית בניו-יורק. שם הוא בגלות: מתעניין מאוד במה שקורה בארץ, אבל למעשה

ידעתי שבארצות הברית לא אהיה פעיל בשום ארגון, בשום תנועה, בשום כלום. לחתום על עצומות, ללכת פה ושם לאיזה עצרת

בסופו של דבר, נראה ששורשיה של פוליטיקת הזהויות של שטרית נעוצים במפגש עם התיאוריות של השמאל ה"רדיקלי" במגדל השן האקדמי, ולאחר ניסיון לא מוצלח של מספר שנים של פעילות בשטח, אל מעגל האליטה המצומצם הזה הם גם חוזרים ומתכנסים.

***

בשורה התחתונה, התובנה החשובה באמת שמספק שיטרית בראיון, מעבר לסיפור האישי שלו כחוזר בתשובה, היא לטעמי זו הנוגעת לשורש פוליטיקת הזהויות שעיצבה את פעילותו הפוליטית:

בחברה הישראלית אשכנזי הוא עניין מעמדי ולא רק תרבותי. התואר מתייחס לשאלות שצצות ביחס לשוליים, של מזרחים ושל פלסטינים ופחות מול אירופה.

ובמקום אחר:

להיות ציוני אשכנזי זה לא עניין אתני או דתי, גם מזרחי יכול ואפילו ערבי, כי זוהי בחירה אידיאולוגית פוליטית בפניה עומד כל ישראלי – לבחור או לדחות את מערכת יחסי הדיכוי בחברה

בסופו של דבר, מודה שטרית, הזהות "העדתית" בישראל היא לא עניין של עדות ולא סיפור של גזענות. יש לה אלמנט מעמדי חשוב, אבל יותר מכך, גם מזרחי ואפילו ערבי יכול להיות "אשכנזי", מכיוון שלא מדובר בשאלה עדתית אלא בשאלה של עמדה פוליטית. לפי ההגדרה של שטרית להיות אשכנזי זה לבחור במציאות (המדכאת כמובן. את כולם. איך לא) שיצרה הציונות ולקחת בה חלק. לא להיות אשכנזי זה לדחות אותה. יש הרבה סיבות טובות לבקר את שגיאותיה של הציונות, ואני מכיר כמה ציונים טובים שעושים זאת במרץ. יש הרבה סיבות רעות לשלול את הציונות מיסודה. אני מכיר כמה אנשים שעושים גם את זה במרץ. אפשר אפילו להצטער על כך שבן-גוריון החליט שמדינת ישראל לא תהיה חלק מהמרחב הנפלא שמסביב במובן של להיות מדינה מזרח-תיכונית לבנטינית או ערבית, והעדיף דווקא להידמות למדינות המערב. בטח שמניו-יורק אפשר להצטער על זה.

אני רק מתקשה להבין למה שטרית דוחף את כל העניין העדתי לסיפור…

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “עמדת תצפית דורכת על המוקש העדתי

  1. פינגבק: שנה טובה ה'תשע"ה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s