תצפית מהיציע – תובנות מהעונה של מכבי תל-אביב

אחרי שהובטחה האליפות השניה ברצף, הגיע הזמן לכמה תובנות לגבי מה שקרה העונה במכבי. מי שלא מתעניין בספורט, מוזמן לוותר. תגובות לא ענייניות בנוגע לנושא ותגובות קנטרניות מאוהדי קבוצות אחרות לא יתקבלו בברכה.

הקפטן שירן ייני עם צלחת האליפות הקודמת. ביום ראשון הוא יניף עוד אחת.

א. נסתפק בניצחון – כשפאולו סוזה הגיע למכבי, אמרו עליו שהוא מאמן הגנתי. אני הנחתי שזו בחירה מכוונת לאור העובדה שהמגמה המוצהרת במכבי היתה השתלבות משמעותית וצבירת ניסיון במפעלים האירופאיים. זה לא מפריע למכבי להוביל כרגע את טבלת הכובשות בליגה (שלושה שערי זכות יותר מהפועל). מצד שני, למרות שכבשה די הרבה שלישיות, מכבי כבשה השנה רק שתי רביעיות (מול סכנין ופרנקפורט), וחמישיה אחת (נגד עכו). כולן, דרך אגב, בבית. זה די מעט בשביל עונה בליגה הישראלית.

אז מה הסיפור? אני מבין את סוזה כמאמן מרוסן, שמציב את היעילות לפני הדחף "לדרוס" יריבות. במשחקים שבהם הוא לא היה חייב לנצח, הוא לא נלחץ גם מהאפשרות של תיקו. בשונה מהתפיסה האינטואיטיבית של רוב החובבים שמשחקים בלי תכנון מראש, וככה הם גם מבינים את המשחקים שבהם הם צופים, להבנתי בכדורגל המקצועני מאמן מגיע עם תוכנית משחק, שכוללת גם תוכנית מתי במהלך המשחק הוא מתכוון שהקבוצה שלו תכבוש, וכמה. ברור שזה לא מדע מדוייק, ואף אחד לא מצטער על שער שנופל במקרה, אבל זה משפיע על ההרכב וההנחיות לשחקנים.

את משחק הליגה הראשון העונה מכבי פתחה עם שער תוך פחות מדקה ושער שני בדקה השביעית, וסיימה אותו ב-2:0. הרבה משחקים של מכבי התנהלו בצורה דומה, ואני מבין שזה עניין מכוון. מכיוון אחר, סוזה לא נלחץ כאשר השער המוקדם לא הגיע. במשך רוב העונה היו לו על הספסל כלים התקפיים למקרה הצורך, וגם כשהשער לא בא, הוא בחר להכניס אותם רק בדקה ה 70-75. למרות שכאוהד זה די מתסכל כשהדקות עוברות, לא נראה שהקבוצה עומדת לכבוש והמאמן מתעכב עם החילוף, אני מבין שזה היה מכוון. סוזה הניח שברבע שעה האחרונה החילופים שלו ייצרו מספיק הזדמנויות כדי לנצח את המשחק (במובן מסויים הם גם יעילים יותר, ככל שהקבוצה היריבה מתעייפת), ובהרבה מקרים זה עבד מצויין (התפקוד של מיכה כ"סופר-סאב" בתחילת העונה). מכבי כבשה הרבה מאוד שערים בדקות הסיום. לפעמים ההימור נכשל והשער לא מגיע, אבל זה חלק מהמחיר שמשלמים בשיטה כזו. בשורה התחתונה, סוזה הביא את התוצאה המבוקשת – אליפות בהפרש ניכר ועונה אירופית טובה.

ב. קילר אינסטינקט – למרות ריבוי שערי הניצחון בדקות הסיום, הדבר הזה לא היה קיים עדיין מספיק במכבי העונה. חלק מזה קשור לסעיף הקודם, אבל חלק זה לא הכל, ולמנטליות יש חלק בולט בעניין. למכבי היו השנה לא מעט הזדמנויות לא מנוצלת, הן בתוך משחקים והן ברצף של העונה. למשל – משחק העונה הראשון בבאר שבע, שבנה את המומנטום של באר שבע במקום לפתוח פער גדול ולהוציא את הרוח מהמפרשים. למשל הויתור על מאמץ לנצח את משחק החוץ מול אפועל בניקוסיה, שעלה למכבי ברצף משחקים לחוץ (בית"ר בטדי, בורדו בליגה האירופית ודרבי, את שלושתם מכבי ניצחה), ובסיכוי לראשות הבית, מה שהיה מונע הגרלה קשה כמו באזל בשמינית הגמר. למשל החטאות פנדלים: מכבי זכתה בעשרה פנדלים השנה, והחמיצה ארבע. זה הרבה. אבל חשוב לשים לב גם לפרטים. ארבעת הפנדלים האלה היו דרמטיים. הראשון היה בדקה ה-90 מול אפועל ניקוסיה, במשחק הראשון של שלב הבתים בליגה האירופית. בעט אותו ברק יצחקי (מחליף), וההחמצה עלתה למכבי בשתי נקודות ובכך שלא פתחה בניצחון. השני היה במשחק הבית מול הפועל באר שבע. בדקה השמינית, ביתרון של 1:0 ושל שחקן מורחק ערן זהבי בעט פנדל מתחכם. במקום לסגור את המשחק, זהבי החמיץ, ב"ש השוותה, ורק שער בדקה ה-44 החזיר את היתרון למכבי, שבסופו של דבר ניצחה במשחק שהיא יכלה לעשות אותו קל בהרבה. השלישי היה מול מכבי חיפה בדקה ה-89. ראדי החמיץ אותו (מחליף אחרי תקופה ארוכה מחוץ למגרש), ושער של אלברמן בדקה ה-92 הציל את המשחק ופתח פער שמנע לחץ בהמשך הפלייאוף). הרביעי היה בדרבי האחרון, שיכל היה להיות משחק אליפות. במצב של 2:0 להפועל, מכבי קיבלה הזדמנות לצמק בדקה ה-20. בן-חיים החטיא ומכבי איבדה הזדמנות לשנות את המומנטום. ומומנטום בכדור ישראלי הוא כמעט הכל. בסופו של דבר, אם מכבי רוצה לעשות דברים גדולים באירופה, היא צריכה לשפר את ניצול ההזדמנויות שלה, הן במהלך משחקים והן ברצף המשחקים. מכבי היתה שווה השנה שער כמעט בכל משחק, ואכן כבשה כמעט בכולם (בליגה לא כבשה רק פעמיים, כולל במשחקים גרועים במיוחד). קבוצה קטנה שמצליחה באירופה היא קבוצה שמנצחת את היריבות החלשות ממנה והשוות לה, ולפעמים "עוקצת" גם את החזקות ממנה. זה דורש ניצול הזדמנויות מקסימלי.

ג. אגדת הסגל הרחב – כל העונה מדברים על הסגל הרחב של מכבי ועל הרוטציה של סוזה, אבל מכבי  מצאה את עצמה כמה פעמים העונה בלי תשובות טובות בסגל. בעמדת המגן השמאלי (נקודת תורפה ידועה בכדורגל שלנו), היא הביאה זר שלא השתלב (מאנה), ניסתה שוב את יואב זיו וגילתה שוב שעם כל המאמץ שהוא משקיע הוא עדיין איטי מדי ועושה חורים בהגנה, וגם לא מדוייק בהתקפה, ובסוף הסתדרה עם בן-הרוש (תגלית העונה מבחינתי). זה לא מנע את ההבאה של עוד זר שלא השתלב (מרבל) בעמדה הזו. בקישור האחורי, היו למכבי ארבעה שחקנים, כשבכל משחק שיחקו שניים או שלושה מהם. הבעיה היתה שראדי היה חלש לאורך כל העונה (ולאחר ההדחה מאירופה סופסל ברצף), אייבינדר ומיטרוביץ היו בינוניים (מיטרוביץ גם גוייס להחליף בלמים במקרי הצורך), ואלברמן היה אלברמן: ברוב המקרים הקשר האחורי הטוב בארץ ומחלץ כדורים מדהים. אבל זה לא הספיק, ובחלק האחרון של העונה התברר כבעייתי במיוחד, בגלל הבעיה הבאה, בחלק הקדמי.

יש שני סוגים של חלוצים: אחד גבוה וחזק, השני מהיר וזריז. מכבי פתחה את העונה עם פריצה בעמדה הראשונה, ודאבור ויצחקי בעמדה השניה. מרגוליס(לא התרשמתי), אלטמן (לא התרשמתי) ובן-חיים (one trick pony) תופקדו כל הזמן באגפים. זה עבד די יפה: יצר אפשרויות מסירה ועשה הרבה בעיות במרכז ההגנה של היריבות, כשערן זהבי מצטרף מהקישור הקדמי, ושחקני האגף מגבים בעיקר את ההגנה. בחלון ההעברות בחורף, מכבי הביאה עוד חלוץ בעמדה הראשונה (ברק בדש), מה שהיה הגיוני לקראת צמד המשחקים נגד באזל, ושיחררה את דאבור. זה התגלה כטעות קריטית כשיצחקי נפצע וגמר את העונה בחימום לפני הגומלין מול באזל. חוץ משינוי התכנית וההפסד 3:0 בבאזל, המשמעות היתה שמכבי עברה לשחק במערך של חלוץ אחד, מתוגבר בשני שחקני כנף התקפיים. המערך הזה היה רחוק מלהוכיח את עצמו: הוא הקל על סגירת החלוץ הבודד ויצר מרחקים גדולים בינו לבין שחקני הכנף (שמצאו את עצמם לבד בהיעדר גיבוי התקפי מספיק מצד בן-הרוש וייני). מכבי התבססה על כדורים ארוכים לחלוץ או לאגפים, שאם הגיעו למטרה הסתיימו בדרך כלל בהגבהה חסרת תכלית לרחבה שבה ממתין חלוץ בודד. במצב הזה מכבי חסרה את השחקנים לעשות לחץ אפקטיבי על הגנה היריבה (מה שעבד יפה מאוד בתחילת השנה), הקישור האחורי הבינוני לא הצליח להשתלט על המשחק ולהוציא התקפות קדימה, ורביעיית ההגנה נותרה רחוקה מהחוליות האחרות ונשארה להניע כדורים לרוחב ואחורה אל השוער קולינס, שמשחק הרגל החלש שלו (איזו נפילה לעומת אניימה) יצר לחץ וטעויות שהביאו למצבים ולא מעט שערים מיותרים עבור היריבות. למרבה המזל, היריבות בליגה הישראלית לא היו חזקות מספיק בשביל לנצל את זה כדי לסגור את הפער, ובעיקר ערן זהבי טייל על המגרש וירה בזמנים הקריטיים כדורים טועים אל הרשת ביעילות שמכבי לא ראתה מקשר מאז העונות הגדולות של נמני.

המשמעות המעשית היא שלקראת השנה הבאה, ובודאי עם יומרות לליגת האלופות, מכבי חייבת להתחזק בשני חלוצים מהירים וניידים (אחד מהם לפחות "בכיר"), לטעמי גם בבלם איכותי נוסף כדי לא להתפס עם המכנסיים למטה במקרה של פציעה או של עזיבה של טיבי. ועדיין, יהיו לה מבחר גדול של עמדות שבהן היא תוכל לנסות למצוא משהו מצויין במקום ה"מספיק טוב" שיש היום.

ד. רגעי מפתח – כדורגל ישראלי הוא משחק של מומנטום, וכאוהד היו השנה כמה רגעים ומשחקים ברורים שקבעו את הכיוון שאליו העונה הולכת- למשל שער היתרון של יצחקי, ודווקא בדחיקה עם הבטן, בקריית אליעזר מול מכבי חיפה, שסלל את הדרך לשלישיה מול מי שראתה את עצמה כמתמודדת פוטנציאלית. למשל המהפך בבורדו, שסלל את הדרך להתמודדות רצינית בשלב הבתים בליגה האירופית. למשל שני הנצחונות הביתיים הבולטים על באר שבע, שהבהירו שבאר שבע עדיין לא בשלה למאבק אליפות אמיתי. למשל הדרבי השני, אבל זה להמשך.

ה. כרטיסים – עם יותר מ-10,300 מנויים, נותרו למכבי מעט מאוד כרטיסים למכור, והיה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי להשיג כרטיסים למשחקים שרציתי, כאשר גם במשחקי החוץ האטרקטיביים נמכרו כרטיסים רק למחזיקי מנויים. כך יצא שהצלחתי להגיע השנה רק לארבעה משחקים: שניים בליגה האירופית ושני משחקי חוץ בצפון. זה בערך חצי או קצת פחות מחצי מהכמות שאליה הצלחתי להגיע בעונות קודמות.

הסיטואציה היא שבעונות מוצלחות אין פתרון אמיתי לפער האדיר בין הביקוש לבין הכרטיסים הזמינים למכירה, כל עוד מכבי משחקת בבלומפילד. יש לטעמי מקום לשיפור בניהול מאגר מידע כלשהו שיוכל לתת עדיפות לא רק למחזיקי מנוי אלא גם לאוהדים מתמידים ולכאלה שגרים רחוק מתל-אביב. עם כל השיפור האדיר בהנהלה ובתרבות הארגונית של מכבי מאז הגעת גולדהאר, בתחום הטיפול והיחס לאוהדים יש בהחלט מקום לשיפור. לזה יש להוסיף את השירות הגרוע מצד משרד הכרטיסים 'לאן', שמבצע את מכירת הכרטיסים עבור מכבי והאתר שלו קורס באופן עקבי לקראת פתיחת המכירה, וחוזר לתפקד כשהיא מסתיימת. זה בהנחה שלא מקבלים את הטענות המתמידות להתנהלות לא-ישרה והעברת כרטיסים לספסרים ומקורבים.

ו. ביציעים – בשנתיים האחרונות פעיל בשער 11 ארגון אוהדים אחד, "מכבי פנאטיקס". מבחינת עידוד ותפאורות, הוא עושה עבודה טובה מאוד, אבל מי שרואה את התמונה הרחבה יותר, רואה גם צללים משמעותיים. בשונה מברוב השנים של פעילות "השחקן ה-12" (שבו לא הייתי חבר, אבל הייתי סוג של מקורב מרחוק לעניינים), הפנאטיקס מאמצים את קוד ההתנהגות של ארגוני אולטראס, שכוללים גם יחס מזלזל וכוחני כלפי שאר הקהל של מכבי. התארגנות חברתית חיובית מאוד ממשיכה בקרב האוהדים במסגרת עמותת האוהדים "אחים לסמל" שיוזמת פעילות ענפה (אם כי כסוציאליסט, נשענת על קודים של צדקה) של איסוף ביגוד ומזון, עריכת סדר פסח לנזקקים, שיעורי עזר לילדים, ביקור חולים ובהתארגנות שצוברת אפקטיביות במאבק בספסרות המזדמנת (הספסרות המקצועית היא מחדל של משטרת ישראל ותיבלם רק כשזו תחליט לטפל בה).

הנקודה החמורה בארגון "הפאנטיקס" היא המקום המרכזי שתופס בו גרעין של אנשי ימין קיצוני לאומני וגזעני, בצורה שמשפיעה על התפקוד כארגון אוהדים. זה בא לידי ביטוי בהיעדר מופגן של שירי שחקנים לשני השחקנים הערבים של מכבי, ובהתעקשות לשיר שירים שכוללים מסר גזעני גם אל מול התנגדות שאר הקהל.

לצערי ההנהלה נמנעת מלהתערב במציאות הזו, ומאפשרת לה להתקיים בצורת סיוע ארגוני, אישור למכירת מוצרים, קשר עם השחקנים והקצאת כרטיסים לארגון, ללא התנייתם בתיקון ההתנהלות שלו. למי שחזה במופע האימים של סיום המשחק האחרון של העונה שעברה מול בני-יהודה, צפוי משחק מעניין מאוד במחזור האחרון של העונה, בו תארח מכבי את בני-סכנין.

ז. עברי, דבר אנגלית – מכבי תל-אביב היא מועדון כדורגל ישראלי, בבעלות איש עסקים יהודי-קנדי, מנוהל על ידי קפריסאי, כשהסמכות העליונה נמצאת בידיים של הולנדי והאימון בידיים של פורטוגזי. למרות שהוא נושא שם של תנועה ציונית, ושהדיבר השני של תנועת הנוער "המכבי הצעיר" הוא: "המכבי הצעיר נאמן לעמו, לארצו ולשפתו", הוא נראה במבט מהיר כמו מועדון אירופאי שמתנהל באנגלית. ביציעים, כמעט כל שלטי העידוד והכתובות, וגם שם הארגון עצמו (וזו לא תופעה שייחודית ליציעי מכבי), כתובים בשפה האנגלית. הסיבה היא שארגוני האוהדים בישראל צמחו כבר לתוך דור היוטיוב והתמונות באינטרנט, שבו אוהדים מסתכלים בתצוגות אוהדים של קבוצות אחרות, מאמצים רעיונות וסיסמאות ושואפים לקבל הערכה. יותר קל לקבל הערכה אירופאית לתצוגת קהל שמלווה בכיתוב אנגלי מאשר עברי. יש בזה לטעמי פרובינציאליות צורמת מצד ארגון שמתגאה בזקיפות קומה לאומית-יהודית.

מצד המועדון, שחקני הקבוצה עולים למשחקי הליגה המקומית עם חולצות הנושאות את שמם באנגלית. יש בזה היגיון כלכלי, בחשיפה נוחה עבור מאמנים וסקאוטים זרים שיכולים להתעניין ברכישת השחקנים, אבל לא זה השיקול שהייתי רוצה שינחה את המועדון, וכולם יכולים לקרוא את המספר על החולצה גם כשהשם כתוב בעברית. מה שהכי פחות ברור לי הוא ההחלטה השיווקית של המועדון להוציא את כל מוצרי האוהדים ומזכרות האליפות בשפה האנגלית. לטעמי זו החלטה תמוהה וצורמת.

ח. למרות החגיגות, יש עדיין על מה לשחק: למשחק מול קריית שמונה המצויינת, שהנחילה למכבי את ההפסד המשכנע ביותר בליגה השנה, נוסף מימד של יוקרה עם הזכיה של קריית שמונה בגביע. המשחק מול חיפה נותן פוטנציאל להשלים 4 ניצחונות באותה העונה, ואולי גם להפרד כך מקריית אליעזר, שבו אכלנו מרורים רבים בשנים האחרונות. אני מניח שסוזה יאפשר לשחקנים המרכזיים לנוח יותר וישתף יותר שחקנים שלא הרבו לשחק העונה, אבל מקווה שזה לא יהיה בוטה מדי, ועדיין מכבי תיקח ברצינות את המשחקים האלה.

ט. רגעי שיא – עונת אליפות, באופן טבעי, מספקת לא מעט רגעי שיא כאוהד. אני אזכיר את ארבעת הבולטים מבחינתי: הרביעי היה המספרת המרהיבה של יצחקי מול חיפה, שהגיעה בדיוק בזמן שבו היה נדמה שחיפה יכולה אולי לחזור למשחק.

השלישי היה השער של אלברמן בתוספת הזמן מול חיפה, שלטעמי היה שער האליפות האמיתי. הוא הכריע ניצחון בודד בין תיקו ושני הפסדים, ויצר פער שהפך את האליפות באופן סופי לשאלה של זמן.

השני היה המחצית הראשונה של המשחק הביתי נגד פרנקפורט, אותה גם זכיתי לראות מהיציע. פרנקפורט הגיעה מהבונדסליגה (אמנם מהתחתית, ובכל זאת), ועם מאזן מושלם ושער נקי בשלושת המשחקים הקודמים בליגה האירופית. שבועיים קודם בגרמניה היא שלטה במשחק מול מכבי בצורה אבסולוטית, והשאיפה שלי היתה לתיקו עם אפשרות לניצחון קטן. מכבי הוליכה 3:0 לאחר 35 דקות, במחצית האירופאית הכי טובה שאני זוכר ממנה, כשרוב האוהדים ביציע מתקשים להאמין שזה אכן קורה. שני השערים המהירים של פרנקפורט בתחילת המחצית השניה רק הבהירו שמכבי של העונה עדיין היתה קבוצה נאיבית וחסרת ניסיון אירופאי. הפנדל של זהבי בדקה ה-90 היה הדובדבן שבקצפת.

שערי המשחק

אבל הרגע הגדול ביותר של העונה היה ללא ספק שער הניצחון של זהבי בדרבי השני. את רוב המשחקים ראיתי השנה במחשב עם אוזניות, מה שהפך את השהות שלי בבית ליותר נוחה לאחרים, אבל את התגובות שלי לבלתי-צפויות מבחינתם. לפי הסיפורים, הכלב קפץ בבהלה והחברה הפילה לרצפה את כלי הקרמיקה שעליו עבדה באותו הרגע. אין לי מושג אם זה נכון. אני חושב שצעקתי במשך עשר דקות נוספות לפני שיכולתי להתחיל להבין מה קורה מסביב…

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תצפית מהיציע – תובנות מהעונה של מכבי תל-אביב

  1. פינגבק: צהוב-צהוב-צהוב (עם כתם קטן) – תובנות מאליפות משולשת | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s