אחרי מות: ערוץ חשאי מטוניס לעזה (דרך אוסלו)

השבוע הלך לעולמו ד"ר רון פונדק, אחד משני ה"אדריכלים" הראשיים של הסכמי אוסלו. לפני מספר חודשים קראתי את ספרו החדש "ערוץ חשאי", בו הוא גולל את השתלשלות האירועים שהביאה לטקס החתימה חתימה על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993. מה אפשר ללמוד מהספר?

רגע לפני שאגש לדברים, אסתייג ואומר שהספר לא מונח לפני, כך שלא אצטט מילה במילה. אבל כל מי שמעוניין לבדוק מוזמן לעיין בספריה הקרובה למקום מגוריו. בכל מקרה, חשוב לזכור שספר כזה הוא עדות היסטורית מטעם בעל עניין, ולכן יש לקרוא בו בזהירות, את השורות ואת מה שביניהן. אז מה למדתי מהספר:

א. על דרכי העקלקלות שבהן מתנהלת המדיניות. הד"רים פונדק את הירשפלד שיזמו את הדיונים במסלול אוסלו פעלו לפי עדותו של פונדק קודם כל על דעת עצמם (בסיוע נורווגים חביבים שמימנו את הטיסות והאירוח ואפשרו להסוות תחת כסות אקדמית מגעים שהיו אז מנוגדים לחוק. הנציג הבולט היה טריה לארסן, שמתוך סיוע זה התברג ביחד עם אשתו לעיסוקים במשרד החוץ הנורווגי ומשם לשליחויות ומשרות שונות  בענייני השלום המיוחל עדיין במזה"ת), תוך שהם מקבלים בשלב הראשון גיבוי רופף מסגן שר החוץ ביילין, באופן שיאפשר לו לאמץ את הנתיב הזה אם יתגלה כבעל תועלת או להתנער ממנו אם יחשף לחשד שהוא מנהל מדיניות עצמאית. חשוב לציין שבאותה תקופה ניהול המו"מ מול המשלחת הירדנית-פלסטינית לשיחות בוושינגטון, תוצר של ועידת מדריד, הופקד בידי משרד ראש הממשלה, ועצם העיסוק של משרד החוץ בנושא היה עלול להחשב לחתירה תחת מדיניות הממשלה. כך, במקרה חירום יכל גם השר פרס (ש"אמינותו" בעיני ראש הממשלה רבין אמורה להיות ידועה לכל הדיוט) להתנער ולהכחיש שהוא יודע במה עסק סגנו.

ב. פונדק מקפיד להתייחס לשותפיו הפלסטינים למו"מ כאל "הפלסטינים". יש בזה הגיון במימד שבו מול המשתתפים הישראלים דנו באוסלו משתתפים פלסטינים. מצד שני, הדבר יוצר דימוי מטעה שהמשתתפים הפלסטינים מייצגים את "הפלסטינים". אל מול רושם זה חייבים להזכיר את מה שפונדק מציין בקצרה אך נמנע מלהדגיש: ארגון אש"פ נמצא באותה התקופה בנקודת שפל, לאחר שתמך במופגן בסאדם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, ולכן היה גורם לא רצוי בעיני הממשל האמריקאי ובעיני מדינות המפרץ הערביות שהיו שותפות לקואליציה נגד סאדם חוסיין. באותו הזמן הקו הרשמי והחוקי של ממשלות ישראל שלל כל מגע עם אנשי אש"פ, והנהגתו ישבה בטוניס מנותקת במידה רבה מהעניינים. פונדק עצמו מדגיש שהשיחות באוסלו נוהלו תחת הרושם שאש"פ עומד להפסיד בתוך זמן קצר את השליטה בשטח לחמאס (מה שהצדיק לכאורה את הבהילות להגיע להסכם עם אש"פ. אחרים יטענו שהגם שהאבחנה לגבי מצבו של אש"פ היתה נכונה, גורמים נוחים יותר מהחמאס יכלו להגיע לשליטה בשטח), מה שלא מפריע לו לטעון שאש"פ היה היחיד שיוכל לקיים הסכם בשטח. פונדק מתעלם מהסתירה הפנימית שבטיעון.

ג. בזמן שהנציגים הפלסטינים לשיחות באוסלו (בראשם עמד אבו-עלא) התלוננו במשך כל הזמן (ובצדק) שלא ברור להם האם יש לעמיתיהם הישראלים מנדט לקבל החלטות וביקשו להעלות את דרג הנציגות הישראלית לשיחות כדי לתת להן היבט רשמי יותר, מסתבר שערפאת עצמו, שהיה אז הדרג  היחיד שיכל לקבל החלטה כלשהי שתהיה בעלת משקל מחייב בשורות אש"פ, לא היה מעודכן במשך רוב המו"מ על פרטי ההסכם המתגבש, והשאלה באיזו מידה יש לעדכן אותו היתה נושא למחלוקת פנימית שהשפיעה על הרכב הנציגות הפלסטינית (אם אני זוכר במדוייק, בשלב מסויים הצליח אבו-עלא להביא להפסקת השתתפותו של האדם המקורב לערפאת במשלחת אש"פ לדיונים).

ד. פונדק מתאר מערכת יחסים פנים פלסטינית פתלתלה. מצד אחד, הוא מתאר מצב לפיו הנציגים הפלסטינים בשיחות בוושינגטון, אנשי הגדה המערבית (בעיקר חנאן אשראווי, פייסל חוסייני), איתם הוא והירשפלד נפגשו בירושלים, לא העזו להזיז אצבע ללא אישור טלפוני של ערפאת ואנשיו שישבו בטוניס. מצד שני, הוא מעיד שלהפתעתו אנשיו של עראפת הסתירו עד הרגע האחרון מפני חוסייני ואשראווי את עצם קיומו של ערוץ חשאי באוסלו, תוך שהם נותנים להם הנחיות להקשיח עמדות בוושינגטון. הנחיות אלה, שנתפשו על ידי אנשי הנציגים הפלסטיניים לשיחות בושינגטון כמכשילות באופן מכוון ולא-ברור את המו"מ אותו נשלחו לנהל כמעט והביאו אותם להתפטרות.

ה. בשלב מסויים קיבלו השיחות אופי רשמי יותר מהצד הישראלי. במעורבות ישירה של שר החוץ פרס, בעדכון של ראש הממשלה רבין, ובעיקר בתפישת המקום המוביל בשיחות ע"י מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר. פונדק מתאר בנקודת הזמן הזו כיצד הנציגות הישראלית לשיחות מעבירה לצד הפלסטיני מסר גלוי בין השורות: מצד אחד, מקפידים הישראלים להגיד לאנשי אש"פ את הקו הרשמי: "השיחות באוסלו אינן ערוץ חלופי לשיחות בוושינגטון אלא ערוץ אחורי לבירור עניינים הנמצאים ברקע". מצד שני, מעבירים הישראלים לאנשי אש"פ את המסר שאם יגיעו השיחות בוושינגטון למבוי סתום, ייעשה ניסיון להגיע להסכמה על בסיס השיחות באוסלו. אנשי אש"פ באוסלו הבינו מן הסתם את מה שיכול היה להבין כל בר-דעת: אם יכשלו השיחות בוושינגטון, יוכלו לחתום על הסכם באוסלו, ולהפך – על מנת לחתום באוסלו, עליהם לדאוג שיכשלו השיחות בוושינגטון. עדויות היסטוריות לתפקידם של אנשי אש"פ טוניס בהכשלת השיחות בוושינגטון כבר הופיעו ממספר מקורות.

ו. זוהי כנראה הנקודה החשובה ביותר: עד עכשיו עסקתי בנקודות פרוצדורליות ולא בתכני המו"מ. הסיבה היא שגם מתיאורו של פונדק, לא ברור מהו ההישג המדיני הגדול (עבור ישראל, עבור הנציגים הפלסטינים בשיחות באוסלו העניין ברור הרבה יותר) שהושג בשיחות. נראה שהצדדים לא מצליחים להגיע להתקדמות משמעותית בכיוון של הסכם מסגרת בנוגע לסוגיות הליבה שאמורות להיפתר בהסכם קבע: לא גבולות, לא ירושלים, לא פליטים ולא ביטחון. לעומת זאת, נראה שהדבר היחיד המוסכם על שני הצדדים למו"מ באוסלו, ובהתלהבות כמעט מביכה מבחינת הצד הישראלי לשיחות, הוא הרצון המשותף לאפשר בהקדם האפשרי את חזרתם של ערפאת והנהגת אש"פ (על אנשיהם החמושים) היושבים בטוניס אל השטחים הנמצאים בשליטה ישראלית, קודם כל לעזה, ובהמשך גם ליריחו, שתיתן לאש"פ נקודת אחיזה גם בגדה המערבית (הניסיון להשיג גם הסכמה לשליטת אש"פ בגשר אלנבי נבלם ע"י הצד הישראלי. הוא היווה צעד בוטה מדי כלפי הכרעה בשאלות המהות, ולכן לא ניתן להסוואה). מתוך מצב זה, ברור למדי מדוע השיחות באוסלו התקדמו במהירות (יחסית) כלפי הסכמה, בעוד שהשיחות בוושינגטון קרטעו בעצלתיים (ולזה יש להוסיף כמובן את הלחץ שהפעיל אש"פ, גם בהשראת משרד החוץ הישראלי, על מנת לטרפד אותן).

***

בסופו של דבר, נותר עוד מכשול אחד להתגבר עליו. את המהלך החשאי שנרקם מאחורי גבו של הממשל האמריקאי באוסלו היה צריך להכשיר בוושינגטון. כחותמת הכשרות סייעו במידה רבה מכתבי ההכרה ההדדיים שהחליפו ערפאת ורבין (תנאי אמריקאי למגעים עם אש"פ עוד משנות השמונים). ועדיין, נותר עוד עניין: כהמשך לעובדה שהשיחות בין ישראל לפלסטינים בוושינגטון נוהלו כחלק מהתהליך הבינלאומי שהחל בועידת מדריד, הובא לוושינגטון ההסכם שנוסח באוסלו, ועליו היתה אמורה לחתום מהצד הפלסטיני "המשלחת הירדנית-פלסטינית לועידת השלום במזרח התיכון". ערפאת, במשבר ייזום אופייני, דרש ברגע האחרון ממש את שינוי הנוסח, וכך בהסכמה ש"נסחטה" מפרס וביילין, חתם על ההסכם בשם PLO, כלומר אש"פ.

ערפאת ורבין בטקס החתימה בוושינגטון

במבחן התוצאה, הסכמי אוסלו לא הביאו לשלום במזרח-התיכון. גורמים רבים תרמו לכך. אבל לטעמי, אין להמנע מהדיון בשאלה האם הסכמי אוסלו נכשלו?

אם ההנחה היא שמטרתם היתה להביא שלום, התשובה היא בוודאי כן. אם נניח הנחות אחרות, ההסכמים השיגו את מטרתם של יוזמיהם משני הצדדים במלואה: אש"פ והנהגתו בראשות ערפאת חזרו בהסכמת ישראל אל השטחים ו"הומלכו" על הציבור הפלסטיני. אחד הגורמים הנוקשים ביותר של האורתודוכסיה הלאומית הפלסטינית, שלא נבחר מעולם בבחירות חופשיות וניהל במשך שנים "פוליטיקה של רובים" קיבל תמורת מכתב לראש הממשלה (ותוך שהוא ממשיך בהתנהגות פתלתלה ובדיבור כפול, ובתוך זמן קצר גם בהפרה בוטה של ההסכמים) את הלגיטימציה הישראלית והבינלאומית כנציג העם-הפלסטיני, ואת השליטה הבלעדית למשך שני עשורים במערכת החינוך והתקשורת של הציבור הפלסטיני בגדה-המערבית וברצועת-עזה (עד שסולק מרצועת-עזה בפולטיקת הרובים של יריביו הפוליטיים).

ישנן מספר נקודות זמן בתולדות הסכסוך הציוני-ערבי שמהוות בכיה לדורות, ומכניסות קשיים מבניים עצומים בפני הניסיונות להביא לפתרונו בדרכי-שלום. למיטב הכרתי, החתימה על הסכם אוסלו ומימושו הולכת ומסתמנת כאחת המשמעותיות שבהן. תשפוט ההיסטוריה את תרומתו של ד"ר פונדק לעניין.

גדעון לוי ספד לו, ברשימה ב"הארץ" שהתפרסמה ביום ראשון:

הוא היה "פושע אוסלו", אולי ה־"פושע אוסלו". במדינה שבה פושעי מלחמה הם גיבורים – וגיבורי שלום הם פושעים

גם בלי לפקפק בטוהר כוונותיו של פונדק ז"ל, נמדדים האנשים לא במידת כוונתם אלא בתוצאות מעשיהם. תכריע ההיסטוריה האם היו הסכמי אוסלו גבורה של שלום או פשע מלחמתי.

***

לקריאה נוספת בנושא תהליך אוסלו ומקומו בהיסטוריה (פרט לספרו של פונדק עצמו) מומלץ מאוד מאמרו של אדם רז: חזיתות מתנגשות – האנטומיה 'המוזרה' של הכרעת אוסלו של רבין.