שיח אילוזי – אווה אילוז כותבת על הציונות והעם היהודי

אווה אילוז מציעה ניתוח חדש לכיבוש. במילים אחרות, אווה אילוז, הכוכב העולה של "הארץ", מהגגת על היחסים בין ישראל לפלסטינים ואומרת שהכיבוש הוא לא בדיוק עבדות, שהרי "הם שונים באופן מהותי", אבל הוא "מצב של עבדות", ולכן למה לא להשתמש בהשוואה לעבדות השחורים בארצות הברית "כאסטרטגיית חשיבה". על הדרך, מחליקה לה גם איזו הבחנה לגבי הפיצול בעם היהודי, שהיא אולי המעניינת יותר.

בדברים המלאים של אילוז אני בספק אם צריך להתעמק, שהרי הכל הוא סוג של תרגיל אקרובטי-לשוני (ההדגשות שלי):

יש להבהיר עם זאת כי הכיבוש הנו מצב של עבדות אך אינו עבדות: אריה מנומר הוא כמו נמר אך אינו נמר. הכיבוש התחיל כעימות צבאי ובאופן לא מכוון הפך למצב כללי של שליטה, נטילת צלם האדם של הפלסטינים ובסופו של דבר נטילת צלם האדם של הישראלים עצמם.

[…]

השאלה כאן אינה על (חוסר) מוסריותו של הכיבוש אלא היא עמוקה יותר, ונוגעת לקושי הגובר לנסח שפה מוסרית כדי להבין את עצם טיבו של הכיבוש, שהיה בתחילה תוצאה של עימות צבאי והפך כיום לאסון הומניטרי [כלומר, אם לא בודקים אותו ביחס לאסון ההומניטרי האמיתי שקורה מכל עברינו. התצפיתן]. רוצה לומר, אם העבדות במאה ה–19 היתה ידועה ככזו לכל המעורבים, הרי מהות הכיבוש עצמו נותרה לא ברורה. איננו יודעים מהו הכיבוש, ואיננו יודעים זאת מפני שהשפה עצמה נכבשה.

[…]

ישראל מתרחקת באופן מסוכן מאוצר המילים המוסרי של מרבית המדינות המתורבתות. […] ישראל כבר אינה מדברת בשפת המוסר המקובלת במדינות נאורות. אך בסירובה לדבר בשפה זו, היא חורצת את גורלה לבידוד במו ידיה.

ההשוואה לעבדות נשענת על הפריטה הרגילה של עוולות הכיבוש, בתוספת תיקון שמודה שאחד הפרטים  בו נשען על תיאור מציאות מטעה של הוועד הציבורי נגד עינויים, ועם אזכורים רופפים לקשר שבין רף העוולות הנגרמות לפלסטינים לבין התקופות שבהם הם נלחמים כמיטב יכולתם "בעצימות נמוכה" נגד קיומה של החברה היהודית בישראל, דבר שהעבדים בארה"ב הנאורה למשל לא חשבו אי-פעם לעשות. כשהיא רוצה להדגים בכל זאת את רעיון העליונות של היהודים, למרות שהוא "כה נפוץ, מוטמע ונטול עוררין, שחבל אפילו להתעמק בו כאן", היא בוחרת דווקא בספר "תורת המלך", המבטא את עמדת הקיצוניים שבקיצוניים. שנאמר, כל אחד בוחר מי הוא רוצה שייצג את הקבוצה שעליה הוא כותב.

שיח אילוזי. צילום: צחי לרנר

בכל מקרה, אני מצאתי שתי פסקאות וחצי שאכן ראויות להתייחסות. אילוז טוענת שסוגיית היחס לפלסטינים מפלגת את העם היהודי, בדומה לפילוג שנוצר בחברה האמריקאית בסוגיית היחס אל העבדות.

את הקבוצה הראשונה אכנה כאן "ביטחון כמוסר". עבור קבוצה זו, מוסריותה של ישראל כלל אינה מוטלת בספק וזאת משתי סיבות: משום שהיהודים היו הקורבן העליון של ההיסטוריה ומשום פגיעותה המובנית של המדינה בין ים של אויבים. מעמד הקורבן — בין אם להלכה או למעשה — פוטר את ישראל מחטאי החזק. ישראל חפה מכל פשע משום שחולשתה מחייבת אותה להגנה כוחנית על ביטחונה הצבאי, על אדמתה ועל זהותה. לאורך ההיסטוריה מזהה קבוצת ה"ביטחון כמוסר" כי כוח משמעותו צדק וכי ישראל זכאית למדיניותה הכוחנית לא פחות משהיו זכאיות לה אמריקה או מדינות אחרות. עבור קבוצה זו, אם כן, ישראל נקייה מאשמה הן משום שהיא קורבן והן משום שהרקורד ההיסטורי שלה אינו גרוע משל מעצמות אחרות בעולם. מוסריותה של ישראל מוגדרת על ידי זוועות אויביה, הנאצים או חמאס, ועל ידי מעשיהן המתועבים ביותר של מדינות נאורות.

קבוצת היהודים השנייה שואבת את עמדתה מסטנדרטים אוניברסליים של צדק ומן ההבחנה כי ישראל מתרחקת במהירות מהנורמות של דמוקרטיות פלורליסטיות, רב־תרבותיות ושוחרות שלום בעולם. ישראל פסקה להיות מקור תקף להזדהות עבור יהודים אלה לא משום שהם אכולי שנאה עצמית, אלא משום שרבים מהם היו מעורבים מאוד, בגופם או ברוחם, בליברליזציה של החברות שבהן הם חיים, דהיינו, בהרחבת זכויות האדם וזכויות כלכליות וחברתיות.

מכיוון שהיא לא כותבת את זה במפורש, אני מוכן לעשות לה הקלה ולהניח שכשהיא כותבת על הקבוצה הראשונה, היא לא מתכוונת לציונות, אלא לאיזו עמדה לאומנית אחרת, וכשהיא כותבת על הקבוצה השניה, היא לא מתכוונת ליהודים לא-ציוניים אלא ליהודים מוסריים בכלל. בכל מקרה, אני רוצה להציע את הפרשנות הציונית שלי לפיצול הזה בעם היהודי:

את הקבוצה הראשונה אכנה כאן "הציונית". עבור קבוצה זו מוסריותה של ישראל (הכוונה כאן היא למדינה באופן כללי, ולא דווקא לכל אחת ואחת מפעולותיה) כלל אינה מוטלת בספק, וזאת משתי סיבות: האחת היא שבלי קשר להיותם של היהודים קורבן של ההיסטוריה, היא רואה ביהודים עם ככל העמים, וככזה זכאי ככל העמים להגדרה עצמית במדינה ריבונית, שמקומה, בגלל שורשיו התרבותיים, אי-שם באזור הגיאוגרפי המכונה "ארץ-ישראל". השניה היא ההכרה בכך שיסוד הסכסוך בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל לשכנותיה הוא סירובם המתמשך של אלה להכיר בזכותם של היהודים המוזכרת בסיבה הקודמת, וניסיונם המתמשך למנוע באלימות את מימושה. ישראל אינה חפה מכל פשע, אבל הסיבה השניה שהוזכרה מחייבת אותה להגן על קיומה, גם בכוח, כהכרח בל-יגונה, מוסרי מאין כמוהו. לאורך ההיסטוריה מזהים הציונים שההסתמכות על עקרונות של צדק שאינם מגובים בכוח פוליטי וצבאי ממשיים סופם להכזיב, וכי הן ארה"ב [בשיח האילוזי היא מכונה כאן משום מה "אמריקה"] והן מדינות אחרות נוהגות לאורך ההיסטוריה לפי הגיון זה ומגבות את פעולתן המדינית, גם כאשר היא מכוונת (לכאורה או למעשה) לאידיאלים של צדק, בהפעלת כוח ממשי. עבור קבוצה זו ישראל, גם אם אינה נקיה מאשמה, בוודאי שאינה מדינה מצורעת, הן משום שבבסיס היא קורבן לאלימות שכניה, הן מכיוון שהרקורד שלה אינו גרוע משל מעצמות אחרות ונאורות בעולם, והן משום שיריביה ושכניה מציגים כמה מהדוגמאות המזוויעות והמתועבות ביותר שידעה ההיסטוריה, מה שצריך להציב בקנה המידה הראוי את עוולותיה של ישראל בעיניו של כל מתבונן הגון.

קבוצת היהודים השניה (למעשה השלישית, אם סופרים את הלאומנים הרדיקלים שכנגדם כתבה אילוז) שואבת את עמדתה מסטנדרטים של צדק הנחשבים במחוזות אינטלקטואליים מסויימים "אוניברסליים", למרות שקשה להצביע על ולו על מדינה אחת שמיישמת אותם באופן עקבי לאורך ההיסטוריה הלא רחוקה שלה. את הסטנדרטים ה"אוניברסליים" האלה תובעת קבוצה זו להחיל באופן אגרסיבי ומאוד לא אוניברסלי דווקא על מדינת היהודים, כאילו אין זכות קיום למדינת לאום יהודית אם לא תהיה המוסרית בעולם, וכאילו מדינות אחרות הצליחו לעמוד בסטנדרטים דומים כאשר מצאו את עצמן בסיטואציה דומה לזו שבה מצאה את עצמה התנועה הציונית. ישראל פסקה להיות מקור תקף להזדהות עבור יהודים אלה לא בגלל שהיא מהווה מופת למוסר לקוי, אלא בגלל שמעורבותם העמוקה בתהליכי הליברליזציה של החברות בהן הם חיים דוחפת אותם מצד אחד להקטין את משקלה של הזדהותם הפרטיקולרית עם העם היהודי על חשבון הזדהותם עם הקבוצה הלאומית שבמדינה הם היו לאזרחים. למעשה, היהודים מעורבים כה עמוק בפרוייקט הליברליזציה האוניברסלית של החברות בהן הם חיים מכיוון שהאפשרות האחרת הייתה מציבה אותם בעמדת הזרים הלא רצויים בחברה, כפי שחיו כל היהודים לאורך דורות, מהיציאה לגלות ועד לעידן המודרני. סיבה נוספת היא משום שהמקום המוגבל והריטואלי שתופשת זהותם היהודית בחייהם מאפשר להם לנתק בין העוולות בהן מעורבת החברה בה הם חיים (אם וכאשר הן מטרידות אותם) לבין זהותם היהודית. פריבילגיה זו אינה אפשרית עבור הציונים, שבחרו ללכך את ידיהם במעשה הריאלי של בניין חברה יהודית ריבונית ומדינת לאום על כל היבטי חייה היפים יותר (שפה, תרבות, הגות וכו') אך גם היפים פחות (צבא, משטרה, פערים כלכליים-חברתיים, שירותים חשאיים וכו') הנדרשים למפעל בניה שכזה.

***

מאמרה של אילוז (לפחות במהדורה העברית) סגור לתגובות, ואולי טוב שכך, כי איזה דיון כבר ניתן לנהל מול אקרובטיקה לשונית שכזו. אבל מה שיותר מטריד הוא שאווה אילוז, ממרום שבתה במגדל השן האקדמי של נשיאות בצלאל (מוסד ציוני מפואר בראשיתו) וכפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית (מוסד ציוני מפואר עוד יותר), בוודאי מסוגלת לכתוב בעברית. אבל בתחתית המאמר מופיע שם המתרגמת, המעיד שהמאמר נכתב לא עלינו בלע"ז, כלומר בלשון עם זר. שנאמר: "אנוכי במזרח וליבי בסוף מערב…"

ובבניין ציון ננוחם…

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שיח אילוזי – אווה אילוז כותבת על הציונות והעם היהודי

  1. פינגבק: כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ – בין שקט למאבק אלים בכתבי אמירה הס | עמדת תצפית

  2. פינגבק: שנה טובה ה'תשע"ה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s