לא באמת קשת – ניסיון לסמן מחדש את המפה הפוליטית

אחד הדימויים המקובלים לתיאור ההתפלגות הדעות הפוליטית הוא הקשת. לכאורה הדבר הגיוני: בקצה הימני נמצא הימין הקיצוני, בקצה השמאלי נמצא השמאל הקיצוני, ובין שני הקצוות ההתפלגות מתעגלת בצורה מתונה אל המרכז.

אני מבקש לטעון שלפחות לגבי המציאות בישראל, הדימוי הזה, לא רק שאינו מסייע להבנת ההתפלגות הפוליטית, אלא שלמעשה הוא מקשה עליה ויוצר תמונת כזב מבלבלת.

1613759_273690119452838_188936061_n

מי כאן בשמאל ומי בימין?

האלמנט הבעייתי ביותר שמסלף את מפת הפוליטיקה הישראלית הוא ההתבוננות לפי הציר המסדר את העמדות לפי יחסן אל הערבים ואל שאלת הריבונות בשטחי יהודה ושומרון. התבוננות זו מגדירה כ"שמאל" את מי ש"אוהב ערבים" ומוכן לסגת מהשטחים, וכ"ימין" את מי ש"שונא ערבים" ומתנגד לנסיגה.

גם צירים הבחנה נוספים, כגון ציר ההנגדה בין דתיים לחילוניים, או תומכי היהדות מול תומכי הדמוקרטיה הם צירים כוזבים. לא פחות מכך, מטעות ההבחנות שבין קבוצות אוכלוסיה שונות: "תל אביבים" מול "הפריפריה", "אשכנזים" מול "מזרחיים", ואפילו "יהודים" מול "ערבים".

כל ההבחנות האלה מטעות מכיוון שהן לא מתייחסות למושגים רלוונטיים מבחינה פוליטית, אלא ליחס לאמצעים או למרכיבי זהות שאינם תורמים להבנה ביחס לעמדה הפוליטית הממשית.

את הזיהוי הפוליטי הממשי, צריך להבין ביחס למחלוקות האמיתיות המעצבות את החברה בעידן המודרני. עידן זה, למרות הגיגיהם של הגולשים על "רוח הזמן" הפוסט מודרנית והשיח הפנימי האופנתי במעגלי האינטלקטואלים, עדיין לא מראה סימנים ממשיים שהוא הולך לשום מקום. אז מהן הסוגיות העיקריות העומדות במחלוקת במציאות המודרנית?

         א.         היחס לדמוקרטיה

         ב.         היחס השיוויוני כלפי השונים

          ג.         היחס בין הפרט לבין החברה

         ד.         אחריות הפרט ביחס למגבלות המציאות

ארבע הסוגיות האלה כמובן שלובות אחת בשניה, והבנת היחס כלפי ארבעתן היא שמאפשרת את שרטוט המפה הפוליטית הממשית.

א. הרעיון הדמוקרטי נשען על ריבונותם של בני האדם, ויכולתם להתנהל ביחד ולקבל החלטות משותפות באמצעות מערכת האיזונים של הדמוקרטיה. התנאי הנדרש של הפעולה במסגרת הדמוקרטיה היא הנכונות הפלורליסטית להכיר בלגיטימיות של הדעות המתחרות (בתנאי שהן מקבלות על עצמן את אותו הכלל) והמחיר שלה הוא קבלת את ההכרעה הדמוקרטית גם כשהיא לא לרוחי. לתפישת תומכי הדמוקרטיה, המחיר הזה עדיף על פני הסירוב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, שמשמעותה הבלתי-נמנעת היא בחירה לחיות במערכת שאינה-דמוקרטית. ההסכמה הזו משותפת לרוב הגדול של החברה הישראלית, ולא רק במרכז. להסכמה הזו שותפים גם השמאל הפרלמנטרי (ממר"צ ואפילו קצת שמאלה מזה) וגם הימין, כולל הרוב המוחלט של המתנחלים.

מי מתנגד לה: קודם כל החשודים המיידיים: הימין הרדיקלי בדמותם של הרבנים הקיצוניים כדוגמת דב ליאור ודומיו, והחרדים הקיצוניים כדוגמת נטורי קרתא, השוללים את המוסכמה הזו מתוך תפישה שהלגיטימיות של השלטון נובעת מאלוהים וההחלטות הלגיטימיות הן אלה שמתקבלות על ידי פרשניו, כלומר הרבנים (אם כי אין בינהם ולו בדל של הסכמה בנוגע לשאלה אילו רבנים הם הפרשנים הצודקים). אבל שותף לעמדתם גם השמאל הרדיקלי המיואש, שלא מאמין יותר בחברה הישראלית. הנטיה של אנשיו לביקורת קיצונית גורמת להם לעיוורון כלפי הגוונים השונים, ולראיית החברה שמסביבם (פרט להם כמובן) כגזענית, פאשיסטית, לאומנית, וכו'. מכיוון שהיא כזו, אין לקוות לשינוי מתוכה על בסיס דמוקרטי. שמאל זה, שעמדותיו כושלות שוב ושוב במבחן הבחירות הדמוקרטיות, מייחל ש"העולם הנאור" יכפה על החברה הישראלית באמצעות חרמות וסנקציות להבין שהיא טועה והוא צודק, ולאמץ את עמדותיו. הוא מגיע עד אבסורד בתקווה שהעולם שבחוץ יהפוך את הישראלים לנאורים כמותו בכפיה.

picture1

ב. גם ביחס לשונים, העמדות מתפלגות בצורה מפתיעה כביכול: לגבי הימין הקיצוני, ברור שהוא דורש לעצמו את מה שהוא לא מתכוון לתת לאחרים. אבל לעיתים קרובות נראה שאת מה שהשמאל הרדיקלי דורש מעצמו (ומהישראלים), הוא לא דורש מאחרים. בזמן שהוא מבקר בקיצוניות את החברה הישראלית בנושאים של לאומנות, גזענות ויחס לא סובלני ודכאני כלפי הפלסטינים, נשים, זרים בחברה הישראלית, להטב"ים וכו', נראה שהוא משלים די בקלות עם תופעות מקבילות בחברה הפלסטינית. למעשה, השמאל הרדיקלי מאמץ במידה רבה את הטיעונים של הימין הלאומני הקיצוני הפלסטיני, ומבקר את הפלסטינים המוכנים לפשרה מול ישראל. בזמן שהוא מטיח האשמות חריפות בתפקודה של הדמוקרטיה הישראלית, הוא משלים עם מציאות לא-דמוקרטית בעליל בחברה הפלסטינית. בזמן שהוא זועק נגד המדיניות הלא-נאורה של ישראל, הוא מתעקש למדוד אותה ביחס לעקרונות נעלים, אבל לא ביחס למציאות הממשית שמסביבה. את כל האחריות לבעיות המציאות ואת הדרישה לתפקוד חברתי ראוי ולהתנהגות מוסרית הוא מסיר מעל כתפי הפלסטינים ומטיל על כתפי ישראל.

אל מול שתי הגישות האלה, ניצב השמאל שמניח שאת האחריות הדמוקרטית והסובלנות ניתן וראוי לדרוש מכולם. שהיותה של אוכלוסיה במצב של דיכוי אינו מכשיר התנהגויות דכאניות שלה, ושהמחויבות לדמוקרטיה, סובלנות, והימנעות מאלימות חסרת הבחנה היא המבחינה בין תנועות שמטרתן שחרור והראויות לתמיכה לבין תנועות שמטרתן להחליף דיכוי אחד באחר, שאינן ראויות לתמיכה גם אם הן מתיימרות לפעול בשם המדוכאים.

ג. בין הפרט לחברה:

לכאורה, הניגוד הפשוט בנוגע לציר הזה הוא בין הימין "הפאשיסטי" השם את החברה במרכז ואת הפרטים למשרתיה, לבין השמאל הליברלי, הדוגל באינדיבידואליזם וחופש הפרט, ורואה בחברה כוח הכופה על היחיד, שמשליטה הוא צריך להשתחרר.

למעשה, שתי העמדות המנוגדות האלה מסכימות בנוגע ליחס בין היחיד לחברה: שתיהן מסכימות שהיחס הוא יחס של ניגוד אינטרסים בין היחיד לחברה, המקיימים בינהם "משחק סכום אפס", ונחלקות רק בעדיפות השונה שהן בוחרות בתוך ניגוד האינטרסים הזה.

אל מול ההסכמה הזו מתייצבת העמדה הרואה את היחסים בין הפרט לחברה לא כניגוד אלא כקשר רב כיווני, שבו היחיד נבנה מהקשרים שלו אל סביבתו והחברה בה הוא חי, והחברה נבנית מתוך פעולתם המשותפת של היחידים. עמדה זו לא מבקשת להכפיף את היחיד לחברה או לשחרר אותו ממנה, אלא מכירה שהאדם הוא תמיד ולעולם חלק מהחברה, ולכן עומלת על עיצוב החברה כך שהחיים בתוכה יגשימו אידיאלים של חירות, שיוויון ויצירה, ובפעולת גומלין יחנכו את חבריה להיות נשים ואנשים ריבוניים, חופשיים ואחראים, המסוגלים לחיות בשיתוף פעולה זה עם זה.

שתי דוגמאות מעניינות בתחום זה מתוך החברה הישראלית:

הראשונה היא היחס כלפי המושג יהדות: החרדים רואים ביהדות מושג דתי שמשמעותו היחידה היא שהאדם בוחר לחיות את חייו בכפוף לציווי ההלכה והרבנים הפוסקים אותה. לכן הם רואים בעצמם את היהודים ה"אמיתיים", ומזלזלים במי שאינו חי בהתאם להלכה. ההלכה בעיניהם היא מחייבת גם (ואולי בגלל) כשהיא שמרנית, ורואה ביהודים קבוצה נבחרת, שאינה מחוייבת ביחס שיוויוני כלפי קבוצות אחרות. מתנגדי הדת הקיצוניים מתייחסים אל המושג יהדות באותו האופן בדיוק: הם רואים בה מושג דתי הלכתי בהתאם לתפישתם של החרדים, ומכיוון שהוא מבטא שמרנות ויחס מפלה כלפי לא יהודים, הם מתנערים מהיהדות.

לשתי העמדות המנוגדות כביכול ומסכימות למעשה מתנגדים היהודים שרואים ביהדות מושג תרבותי רחב בהרבה מאשר פרשנות מסויימת להלכה הדתית. הם תופשים את היהדות כעוגן לזהות לאומית שמהווה מסגרת תרבותית יותר מאשר כל תוכן שהוא. היהדות לתפישתם אינה "ליברלית" או "סולידרית", וגם לא "גזענית" או "שמרנית". במסגרת היהדות כפי שהם מבינים אותה, בדומה לכל תרבות לאומית אחרת, מתקיימות מגמות שונות וסותרות, והשאלה האם תתגלה בזמן ובמקום מסויים כגזענית או שיוויונית, שמרנית או מתקדמת, היא שאלה שתוכרע בחייהם ובבחירתם הערכית של הרואים בעצמם יהודים, חיים בחברת יהודים אחרים ומפרשים את חייהם בכלים התרבותיים של היהדות.

הדוגמא השניה עוסקת ביחס אל המדינה. אני חושב שבהתבוננות שקולה, קשה מאוד לראות ביטויים לעמדתם של מי שמציב את המדינה כערך עליון. החברה הישראלית היא חברה ביקורתית מאוד, וכל המחנות הפוליטיים מבקרים את המדינה. ניצנים ליחס של ערעור מוצהר על השלטון הדמוקרטי ניתן למצוא רק בזרמים הדתיים הקיצוניים.

השמאל הליברלי מסתייג מאוד מהמדינה בה הוא רואה פוטנציאל לכפיה והגבלת חירות, ולכן מבקש להקטין את התערבותה בחיי האזרחים, פרט להבטחת החירות שלהם. הגילוי המפתיע אולי הוא שגם "המחנה הלאומי", תחת דגל הלאומיות, חותר במרץ להפרטת מנגנוני השלטון של המדינה: החל מהתערבותה במשק הכלכלי ובשירותים לאזרח (כגון רווחה, חינוך ובריאות) והפיקוח השלטוני עליהם וכלה בליבה השלטונית שלה: הפרטת הבעלות ותכנון השימוש בקרקעות, השיפוט והכליאה, בטחון הפנים ורכיבים מסויימים בבטחון החוץ, ואפילו תהליכי תכנון המדיניות הממשלתית. בכך מרוקן המחנה "הלאומי" מתוכן את היכולת והיומרה לפעול בצורה מאורגנת כלאום, ומעביר את השליטה אל "השוק החופשי", כלומר אל קומץ של בעלי הון מקושרים לשלטון.

יש לציין שבמפה הפוליטית המקובלת בעולם עמדה כזו נחשבת לעמדה ימנית. ואכן, למרות שבישראל מקובל לראות בעיתון "הארץ" מעוז השמאל הליברלי, במידה רבה בזכות כותבי הטורים ה"שמאלנים" (על פי המדד המסולף) גדעון לוי ואמירה הס, עורך "הארץ" עצמו הגדיר את העיתון כעיתון ימני, על סמך עמדתו הכלכלית הברורה.

לעומת המבקשים לפרק המדינה מכליה, עומדים מי שרואים בכלי השלטון, בתנאי שהם פועלים במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי, כדרך המבטאת את "שקול הכוחות" של הרצון החופשי של אזרחי החברה והארגונים השונים שבהם הם מתאגדים באופן חופשי, וכאופן היחיד לבזר את הכוח השלטוני בין האזרחים ולמנוע את נפילתו וריכוזו בידי מיעוט כוחני, בין אם בדמות צבאית, דתית או כלכלית. להערכתי, רוב גדול של הציבור בישראל מתנגד לתהליך ההפרטה וריכוז ההון והשליטה בידיים פרטיות, מתוך תפישה שעל המדינה לקחת אחריות רבה יותר לאיכות חייהם של אזרחיה. לצערי עמדת רוב זו, עקב סיבות שונות, עדיין לא באה לידי ביטוי בבחירה מושכלת בקלפיות.

ד. אחריות הפרט ביחס למגבלות המציאות:

במישור הזה, חוצה קו המחלוקת בעיקר בין שני סוגים של מחוייבות: שני ה"קצוות" הפוליטיים, הן מימין והן משמאל, מתאפיינים בכך שהם מחוייבים יותר לאידיאלים מאשר להגשמתם במציאות. בשם השמירה על טוהר העיקרון, הם פוסלים כל נכונות לפשרה, גם אם המשמעות היא הרעת המצב במציאות. הדוגלים בשלמות הארץ עקב קדושתה מתנגדים לכל פשרה, גם כזו שתחזק את אחיזתה של מדינת ישראל בשטחי ארץ ישראל שיוותרו בריבונותה. מבחינתם עדיף להיות מגורשים בכוח משטח כלשהו מאשר לוותר עליו, מכיוון שגירוש בכוח ניתן להפוך בכוח רב יותר, והויתור נתפש כצעד בלתי הפיך. את ההצלחה יבטיח בכל מקרה כוח עליון שנמצא מחוץ למציאות האנושית. לעומתם, התומכים בנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים עושים זאת בטענה שצריך "להפסיק את הכיבוש", למרות שבהעדר הסכם סביר להניח שהחלופה שתבוא בעקבות נסיגה ישראלית חד-צדדית תרע את מצבם של הפלסטינים (ולכן גם את מצבם של הישראלים), הבנה שהפלסטינים עצמם מבטאים בסקרי דעת קהל.

להבנתי העמדה הזו נובעת מקוצר רוח ומהייאוש מהאמונה ששינוי אמיתי ועמוק של המציאות אכן אפשרי. ייאוש זה קשור להבנתי קשר הדוק לתפישה המופרטת של המציאות, שהרי אם אני רק פרט בעולם שבו אין חברה אלא רק פרטים אינדיבידואליים, אין לי יכולת כפרט בודד להשפיע באופן ממשי על המציאות. כל מה שנותר לי הוא להיות צודק ולשמור על טוהר המצפון האישי שלי, שהרי פתרונות המתיימרים לשנות את המציאות אינם ריאליים, וכרוכים בהכרח בפשרות עם המציאות, כלומר בתמיכה או בביצוע ממשי של מעשים שכוללים חריגה מהטוהר הרעיוני. עמדה זו היא עמדה שבמהותה משקיפה על המציאות מהצד, ולכן גם אופוזיציונית ונטולת השפעה עליה. העמדה הזו לא מאמינה ביכולת לשינוי, ולכן גם לא מעוניינת בשיח עם מתנגדיה וביכולת להשפיע עליהם, אלא בהכפשתם והשחרת דמותם, שהרי ככל שהם יותר מכוערים, כך היא יותר יפה.

לעומתה עומדים מי שמאמינים ששינוי ממשי של המציאות, ואפילו אם הוא קטן והדרגתי, הוא אפשרי. מכיוון שהוא אפשרי, ראוי ורצוי לפעול בחברה בכלים ממשיים על מנת לקדם אותו, פעולה שנעשית בהכרח תוך התארגנות, כלומר בשיתוף פעולה עם אנשים שונים ופשרה הדדית של השותפים על מנת לגבש את המכנה המשותף שעומד בבסיס הפעולה המשותפת. פשרות אלה מחייבות בהכרח "ללכלך את הידיים" ולשלם מחיר בטוהר המצפון, לטובת הסיכוי להשיג שינוי ממשי במציאות. האנשים האלה מזוהים היום גם בשמאל ובשמאל-מרכז בישראל, הפועלים בשטח ומארגנים את הציבור בהתאם לאמונתם, וגם בימין. המחנה "הדתי-לאומי" (פרט לקצוות הקיצוניים ביותר), מתחת למסווה הדתי והאמוני שלו, לא מסתמך על ישועת השם, אלא על צעדים ממשיים בזירה הפוליטית.

***

לסיכומו של עניין, אני חוזר לטענה בה פתחתי, לפיה הדימוי המקובל של המפה הפוליטית כקשת שקצוותיה רחוקים זה מזה לא רק שלא משקפת את המציאות בצורה שעוזרת להבנתה, אלא למעשה מטשטשת אותה ומקשה על הבנתה. לטענתי, את המפה הפוליטית ניתן לייצג לא כקשת אלא כמעגל חסר, פחות או יותר כדוגמת האות הלטינית Ω (ללא נטיית הקצוות החוצה), שקצוותיו, הן הימני והן השמאלי, קרובים יותר זה לזה מאשר הם קרובים למרכז, ושני הגושים המרכזיים שלו, הימני והשמאלי, קרובים כל אחד אל הגוש השני יותר מאשר אל הקיצון באגף שלו.

יותר מכך, אני חושב שאת המעגל החסר הזה יש להציג כשהוא מונח על צידו, כדוגמת האות האנגלית C , כך ששני הקצוות נמצאים למעשה בימין. מצד שמאל עומד ה"מרכז" המייצג את הקונצנזוס הדמוקרטי-הלאומי שאינו שובר את המסגרות, שמכיר במחלוקת על הדרך אבל מאמין בשותפות המטרה וביכולת שלו ושל החולקים על דרכו לעצב את המציאות תוך קיום שיח אמיתי ופורה החותר לבירור האמת וגיבוש הסכמה, מתוך תחושת אחריות הדדית, הן כלפי השותפים הנוכחיים והן כלפי מי שהם יריבים כרגע אבל תמיד שותפים פוטנציאליים בעתיד.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “לא באמת קשת – ניסיון לסמן מחדש את המפה הפוליטית

  1. הכל נכון, אבל חסר משהו. כי לפי הסוגיות שקבעת, אי אפשר להבדיל בין ימין מתון, מרכז ושמאל מתון. ובכל זאת, גם זאת הבחנה משמעותית. לא רק ההבחנה בין המתונים לרדיקליים.

    • סער, אני חושב שלגבי המפה הפוליטית, קודם כל צריך להבחין בקומה הראשונה שלה, שזה מה שניסיתי לסמן כאן – מחלוקות על סודיות היסוד. לגבי ההבחנה בתוך, גוש ה"מרכז" (כלומר השמאל, ושים לב שאת תומכי ההפרטה והימין הכלכלי בכלל מיקמתי במפורש בימין ולא במרכז), אני חושב שהיא באמת הולכת ומצטמצמת למחלוקת על שאלת האמצעים האפקטיביים ולא על שאלת המטרות, ובנוגע לאפקטיביות של האמצעים, קשה מאוד לטעמי להביא דעה מושכלת מנקודה המשקיפה על זירת העשיה הפוליטית והמעשית מהצד, ולא בקיאה ומעורבת בה עד לפרטי הפרטים.

  2. מעולה, מתומצת ומדויק!
    אחרי שהגענו אל האות C, כל שנשאר הוא לקפל אותה באמצע (לפי ציר האופק) ולקבל, קשת אחת, שמורכבת בעצם משתי קשתות מקבילות. (double rainbow!)

  3. פינגבק: כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ – בין שקט למאבק אלים בכתבי אמירה הס | עמדת תצפית

  4. פינגבק: שנה טובה ה'תשע"ה | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s