פרידה מעזריה אלון

אתמול השתתפתי בהלוויתו של עזריה אלון בקיבוץ בית השיטה. בשנים האחרונות זכיתי לפגוש אותו ולעבוד איתו מעט במסגרת הפעילות של מכון שיטים. מספר רשמים ממפגש לאורך השנים.

א. לפני כשבע שנים השתתפתי בקבוצה של חברי תנועות הבוגרים של "המחנות העולים" ו"תרבות" (אז "גרעיני אומנויות") שערכה סדרה של סיורים בהדרכת עזריה בעמק יזרעאל וסביבותיו, ביומרה להכשיר מדריכים להדרכה באזור. אחד הסיורים כלל ביקור במרכז המבקרים בחצר כנרת, בו התחלתי להדריך חודשים ספורים קודם לכן. עזריה העביר לי את האחריות על ההדרכה בחצר, כאילו זה הדבר הטבעי. כך מצאתי את עצמי, עם ניסיון של פחות מחצי שנה, מדריך מעגל של חברים שבתוכו יושב גם עזריה. בסיור אחר, בהר ברקן שבגילבוע, גיליתי בזכות עזריה את "אם החיטה" (גילוי שבזמנו זיכה את אהרון אהרונסון בתהילת עולם). עמדנו בשדה בר פורח, ועזריה הראה את שעורת הבר שצמחה בו די בצפיפות. עזריה אמר שאולי אפשר יהיה למצוא כאן גם את אם החיטה, ולשאלתי בנוגע להבדל בינן ציין את ההבדל בגודל ובצפיפות הגרעינים בשיבולת. "כזה?", שאלתי תוך כדי שאני קוטף שיבולת מתאימה שצמחה בדיוק מולי. עזריה צחק באישור…

ב. לפני כחמש שנים ציינו את יום ההולדת ה-90 של עזריה. כפי שמתאים לרוחו ולדמותו, האירוע החל בסיור בהדרכתו בדרך הנוף של רמת צבאים, שבו השתתפו חברי הצוות של מכון שיטים, חברים מתנועת הבוגרים של "המחנות העולים" וכמה מותיקי התנועה. לאחר הסיור התכנסנו במכון, שם הוענקה לעזריה תעודת הרישום בספר הזהב של קק"ל, ועזריה שיתף אותנו בחוויות מתקופת פעילותו כמדריך בוגר בתנועה.

עזריה מדריך בסיור ברמת צבאים, יום הולדת 90.

עזריה מדריך בסיור ברמת צבאים, יום הולדת 90.

ג. לפני מספר שנים, במסגרת עיסוק חינוכי בשאלת הקשר לארץ ישראל, נתקלתי בדברים שאמר עזריה אלון במפגש של ותיקי תנועת המחנות העולים, שהתכנסו בבית-השיטה בשנת 1998 לשוחח על השאלה מתי נפרדו מחזון ארץ-ישראל השלמה. דבריו, ביחד עם כמה משיריו של מאיר אריאל (שהבולט בהם הוא ללא ספק "על ארץ מוותרים רק בלב"), ניסחו במילים את הקשר שאני הייתי רוצה לקיים עם הארץ הזו:

…היתה לנו איזו הרגשת בעלות לא מוסברת על כל הארץ, שהיא היתה תוצאה של תפישה היסטורית כלשהי. אנחנו, ב"המחנות העולים", ניסינו לממש את התפישה הזו בטיולים לכל מקום. אמנם לא הגענו לכל חלקי הארץ, אבל לא היה מקום שחשבנו שאיננו צריכים להגיע אליו: אם זה מדבר יהודה, אם זה גבול הצפון, אם אלה השטחים לאורך הירדן, אם אלה הרי-שומרון ואם אלה המכתשים; ניסינו להגיע לכל מקום והיתה לנו הרגשת בעלות כלשהי, הרגשת שייכות לגבי כל השטח הזה. […]

בפתיחה ניסיתי לשרטט את התמונה המוזרה של ארץ-ישראל ומדינת-ישראל, שתי ישויות שמסתובבות בראשי, בראשינו, כאשר אחת מהן היא מציאות ואחת מהן היא מושג שכל הזמן מתמודדים איתו במחשבה. ואני, ומי שחושב כמוני, לא יכולנו לוותר על ארץ-ישראל, גם כאשר חיינו במדינה מוגדרת ששמה "ישראל". […]

לא נפרדתי אף פעם מארץ-ישראל; אף פעם לא ראיתי את המקומות שהערבים יושבים בהם כמקומות זרים לי: לא את חברון, לא את שכם, לא את ג'נין, לא את יריחו; לא כואב לי שערבים יושבים שם, כי הם חלק מהארץ. לעולם לא אתפתה לרעיון של הליכה לארץ כבושה. […]

אני לא נפרד מארץ-ישראל, בין שאוכל להתהלך בה ובין שלא אוכל להתהלך בה. כאשר נחתם החוזה עם ירדן, הגעתי לשם, הסתובבתי בירדן, הרגשתי את עצמי כמו בבית. הלכתי עם התנ"ך ממקום למקום, קראתי בשמות המקומות. הרגזתי כמה מהמטיילים שהיו איתי, ושאלו: "מה יש? עוד פעם הולכים לכבוש את מואב ואת הגלעד? כשאני בא למידבא, לחשבון ולארנון, אני מרגיש את עצמי בבית, כמו בכל מקום אחר בארץ-ישראל. הרגשתי טוב מאוד בעבר הירדן, לא כמו בארץ זרה, מבלי שיהיה לי צל של מחשבה שאנחנו נהיה אי-פעם בעלי-בתים שם. לא נהיה בעלי-בתים שם. אבל התפיסה שלי את ארץ-ישראל היא דבר בן אלפי שנים, שהוא מעבר לשינויים ולתמורות דמוגרפיים ופוליטיים. […]

אינני יודע מה היא ארץ-ישראל השלמה, אני יודע מה זו ארץ-ישראל. מארץ ישראל אינני נפרד. אני יודע שאנחנו לא נשב בכולה ולא נשלוט בכולה. […] אנחנו נהיה מוכרחים להתחלק בארץ הזאת. יחד עם זאת אני לא מאבד את הארץ הזאת – היא נשארת שלי.

ד. לקראת חג הפסח תשס"א, הוצאנו במכון שיטים מסכת פרשנית שבמרכזה "הגדת החוגים" – הגדת הפסח שכתבו חברי קבוצת המגשימים הראשונה בשנת ההכשרה שלהם בחדרה. לרגל ההוצאה, התכנסנו כשבוע לפני החג לערוך "סדר פסח" לפי הגדת החוגים על הגלבוע, בנוכחות חברים מתנועת הבוגרים של המחנות העולים, עזריה אלון ואורחים נוספים. על כך שעזריה הכיר את כל שירי התקופה ששולבו בהגדה וידע לשיר אותם אין צורך להרחיב. בסוף האירוע, לפני הפיזור, הוא ניגש אל כמה מאיתנו, חברי תנועת הבוגרים, ושאל אם אנחנו יודעים את פירוש הסיסמא "עלה נעלה" שמופיעה בסמל התנועה.

אנחנו השלמנו במהירות את הפסוק: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". ועזריה תיקן בנחרצות:

  • לא. הכוונה היא להתעלות האדם.

***

במפגש שלי עם עזריה, הן פנים אל פנים והן בסיפורי ההיסטוריה, לא עמדה במרכז דווקא דמותו של ידען הצמחים ואוהב הטבע שהיה, אלא דמותו של מי שמאז הבחירה בימי נעוריו ועד ימיו האחרונים ממש היה חבר תנועה, חבר קיבוץ, מחוייב להגשמת ערכיו ולעיסוק בעיצוב החברה הישראלית, בשאיפה כלפי מעלה. שאיפה זו היא שהביאה אותו גם אל המאבק על שמירת ערכי הטבע. עזריה לא חדל מלהיות "אדם פוליטי", במובן החיובי של המילה. לאחר הבחירות לכנסת בשנת 2009, והוא כבר בן יותר מ-90, שלח מכתב אל חברי תנועות הבוגרים של המחנות העולים והנוער העובד והלומד, בקריאה לחבר את הפעילות החיובית הנעשית בתנועות הבוגרים אל זיהוי עם מפלגת העבודה, כדי לבנות אותה מחדש.

אני, בגילי, כבר אינני יכול להיות נושא לארגון ולעשייה כזו, אבל אתם יכולים. אם תרצו – אני מוכן להיקרא לכל עזרה, רעיונית ומעשית, מתוך הניסיון הרב שצברתי בהדרכה ובארגון.

גם את המאבק על שמירת הטבע הבין עזריה כמאבק שמתנהל בשדה כלכלי-חברתי-פוליטי, ואמר בראיון ל"הארץ" בשנת 2012:

בניגוד לעבר, היום נאבקים נגד הון גדול. כשהתחלנו את המאבקים הסביבתיים רוב השטחים היו פתוחים, היום אנחנו נאבקים על כל דונם. בשעתו, כשאנחנו נאבקנו, דיברנו אידיאולוגית. הלכתי לשכנע אנשים בנימוקים. עכשיו, הנימוקים שלי בשביל יצחק תשובה או נוחי דנקנר הם לא סחורה. אני ונימוקי לא מעניינים אותם בכלל. הם מתעניינים בכסף. פעם דיברנו על ערכים ומושגים, היום מדברים רק על כסף. אגב, זה כסף שלנו, אבל הוא נמצא בידם. אז נלחמנו לשמור על חיות הבר, על נופים, עכשיו כבר מדובר במאבקים נגד מזהמים כבדים, על הסביבה בכללותה. לא פשוט".

המציאות שבה "ההון הגדול" ניצב מול הכוחות הירוקים לא נותנת לאלון מנוח. גם בגילו הוא מעורה בפרטים, שותף כמעט בכל חזית שנפתחת. "אני מאוד מוטרד, רחוק מלהיות רגוע", הוא אומר. "אנחנו נלחמים נגד הכסף שמעלה על פני השטח אינסוף בעיות. בעיה מרכזית חדשה שאותה אני מזהה היא כניסה של חברות זרות למרחב שלנו. בדרך כלל זה קורה כשחברות ישראליות מכניסות שותפים חיצוניים, למשל חברות סיניות. אני שואל: מה אכפת לסינים מהנופים שלנו? האם עכשיו נתחיל ללמד אותם תנ"ך? הם אפילו לא דואגים לנופים שלהם".

אבל בסופו של דבר, עזריה לא הרשה לעצמו להתייאש, כי אסור להתייאש בתקווה לעתיד האדם

אבל הוא לא אומר נואש. "למרות הכל, אני לא נרתע מהם", הוא פוסק בחדות. "אני לא מרשה להגיד לעצמי שזה אבוד. לא מרשה. לפעמים, כשנלחמים על משהו, גם אם המערכה נראית אבודה, אתה לא יכול לדעת מאין יבוא עזרך. שום דבר לא אבוד.

[…]

מה שמעסיק אותי זה מה יהיה לבנאדם. אני לא ממונה על הטבע, אני לא מגן על כלנית וצבעוני. מדובר בעניין אתי בכלל, במקומו של האדם בעולם. העולם אינו כלי שרת של הבנאדם. האדם הוא חלק מהעולם. הטבע הוא דבר הכרחי לקיום החברה.

במהלך הלוויה, הושר השיר "הוי ארצי מולדתי", שעזריה אהב מאוד. הפרידה מעזריה מבחינתי היא לא רק פרידה מאדם אלא מחלק מנוף הארץ והחברה. יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פרידה מעזריה אלון

  1. אנחנו ומדינת ישראל כולה חייבים הרבה מאד לעזריה אלון ולפועלו. הרגשתי חייבת להגיב כי הציטוט שהבאת מ"הארץ" כל כך רלוונטי למאבקנו בימים אלו כנגד הקמת מפעל פרוטרום. פרוטרום מתעשיית הכימיקלים פועל כיום במפרץ חיפה ומתוכנן לעבור לגלבוע. בעליו של המפעל יושב לו בארצות הברית ולא מעניין אותו כהוא זה איך הזיהום והריחות החריפים ישפיעו על אנשי הגלבוע. הכסף הוא הדבר היחיד שמעניין אותו. הבעיה היא שהוא והנהלתו מצליחים להטעות את הציבור ואת הנהגתו עם מילים יפות כמו "מיצוי צמחים" ו"מעבדות מחקר" ולשכנע אותם שהמפעל הזה הוא בדיוק מה שהגלבוע צריך. כל מה שנחוץ הוא מבט קצר בהיסטוריה הקשה של החברה הזו בישראל כדי להבין שמוליכים אותנו שולל! אני בטוחה שאילו עזריה אלון זכרונו לברכה היה יכול הוא היה מסייע במאבקנו. יהי זכרו ברוך ומורשתו צרורה בצרור חיינו.

    מצרפת את העצומה כנגד המפעל, בתוכה יש קישורים רבים שיכולים ללמד על נזקי החברה הזו לאדם ולסביבה. http://www.atzuma.co.il/stopfrutarom

  2. פינגבק: שנה טובה ה'תשע"ה | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s