אחרי הסערה – קומץ הערות בנוגע לסוגיית הבדואים בנגב

שבוע אחרי הרעש הגדול בעקבות ההפגנות, ואחרי שקראתי, בנוסף לדו"ח ועדת גולדברג גם את הצעת "הצד השני", תוכנית האב להכרה בכפרים הלא מוכרים שכתבו "במקום" והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב (וגם את המסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת), אני מרגיש בשל לכתוב עוד כמה תובנות לגבי העניין. הן מתקשרות לדברים שכתבתי בעבר בנושא כאן וכאן. לאחר שהשקעתי זמן משמעותי בלימוד הנושא וגיבשתי עמדה, אני לא רואה הרבה טעם בדיון מול פרשנויות אחרות של המציאות. אם מישהו חושב שלא הבנתי משהו מהעובדות ורואה צורך לתקן אותי, הוא מוזמן.

א. תושבי הכפרים המוכרים הם לא קהילות חקלאיות. אולי הם היו כאלה בעבר (וגם שם ראוי להבין האם מדובר על חקלאות עיבוד או מרעה, ומי בדיוק עסק בחקלאות העיבוד), אבל היום הם לא נשענים על חקלאות לקיומם. לפי תוכנית האב להכרה:

מקורות הפרנסה העיקריים של תושבי הישובים הבלתי מוכרים הם בראש וראשונה תשלומי העברה (קצבת ילדים, קצבת זקנים, הבטחת הכנסה ואבטלה), שכירים שעובדים בנגב במקומות מרוחקים מהישוב או במרכז הארץ, גידול בעלי חיים (כבשים, עזים, גמלים), וחקלאות בעל. בנוסף, יש מספר מועט של עסקים עצמאיים בעיקר בתחומים של קבלנות ופיתוח, ומסחר.

גם לפי גדעון לוי, ברשמיו מביקור בישוב אום אל חיראן:

מרבית התושבים כאן הם שכירים מחוצה לו, חלקם אקדמאים, לא מעט מורים ושלושה עורכי דין. הם רוצים בית בכפר, לא בית בעיירה נחשלת

המציאות הזו משמעותית מאוד, מכיוון שהיא מפחיתה באופן דרמטי את חשיבותם הריאלית של הקרקע והמיקום הספציפי עבור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים. יכול להיות שהם מעדיפים לחיות בפרבר כפרי על פני מגורים בעיר (כמו רבים-רבים מתושבי ישראל היהודים), אבל אני לא רואה בסיס להנחה שמעבר מכפר לא-מוכר לעיירה מוסדרת (וזו לא התוכנית לגבי רוב האוכלוסיה) תביא לזינוק של פי 4 בנתוני האבטלה של מי שמקור פרנסתם העיקרי מגיע בכל מקרה מתשלומי המדינה או מעבודה מחוץ לכפרים.

כפר לא מוכר בנגב. צילום: Neukoln, ויקיפדיה.

ב. הבעלות על הקרקע: מתנגדי תוכנית פראוור דורשים מהמדינה להכיר בבעלותם של הבדואים על הקרקעות שהם תובעים, על סמך ההכרה הלא פורמלית של השלטונות העות'מני והבריטי במערכת הסדרת הבעלות הפנימית של הבדואים. הם מתעלמים בניחותא מהעדויות ההיסטוריות העקביות שלפיהן מערכת הבעלות הזו והגבולות בין נחלות השבטים השונים התעצבה והתייצבה במהלך המאה ה-19 בסדרה של סכסוכי קרקע אלימים בהם הצד המנצח תפש חזקה בקרקע. כעבור עשרות שנים ספורות, הם רואים בחזקה הזו זכות בעלות לגיטימית כמו כל בעלות קניינית שנרכשה בכסף מלא ובהסכמת הקונה. מצד שני, אלה גופים שנוטים שלא להכיר בלגיטימיות טענות המדינה לבעלות על אדמות אותן תפשה במסגרת סכסוך אלים בשנת 1948. מה שמותר לשבט בדואי אחד לעשות לשבט בדואי אחר, אסור ל"שבט" של היהודים לעשות לשבט בדואי. יותר משישים שנה אחרי שתפסה אותן בכוח, לפי הדין המסורתי הבדואי, תביעת החזקה של המדינה על השטחים היתה אמורה לפי הבנתי לזכות לתוקף רב יותר מאשר תביעתם של בעלי האדמות הקודמים שלא הצליחו להחזיק בה מול החזק מהם.

ג. נראה שחלק ניכר מהמידע ההיסטורי שנאסף על הכפרים הבלתי מוכרים על מנת להכין את תוכנית האב להכרה נאסף באמצעות שאלוני סקר בכפרים עצמם. המשמעות היא שהמידע הזה נמסר באופן בלעדי על ידי מי שהם, איך לומר, צד במחלוקת. להבנתי כל מידע היסטורי כזה שלא מגובה בעדויות נוספות צריך להלקח בערבון מוגבל.

ג. המבנה השבטי: לפי תוכנית האב להכרה, נראה שמקבצי המגורים בכפרים הבלתי מוכרים אינם אנרכיים, אלא מאורגנים בהתאם למבנה השבטי-משפחתי של החברה הבדואית. המבנה הזה מגלם בתוכו פיצול פנימי עמוק שמשבש את החיים ואת היכולת לארגן שירותיים ציבוריים לאוכלוסיה הזו, במיוחד לגבי הנשים. למשל, עולה מתוך סדנאות נשים שנערכו בכמה מהכפרים ש

גבולות התנועה החופשית של הנשים הן הגבולות של מה שמוגדר כמשפחה, (משפחת הגבר). בח'אשם זאנה בה מתגוררות בשכנות פיסית ארבע משפחות שונות ונבדלות – השכונה היא הישוב מבחינת הנשים. היציאות מחוץ לשכונה הן בדרך כלל גם מחוץ לישוב ותמיד בליווי של גבר. תנועה בין השכונות מתקיימת רק בליווי גבר ולאירועים מיוחדים כמו חתונה, כמו גם לבית ההורים במידה והנישואין היו מחוץ למשפחה ולשכונה.

המגבלות החברתיות על מפגש של נשים עם גברים משבט/משפחה אחר מקשים על ניידותן (למשל, כאשר מערך התחבורה ה"ציבורית" מופעל ע"י משפחה אחרת), ומביא לנשירה כמעט מוחלטת של בנות מבית הספר התיכון, מכיוון שהוא איזורי ולכן בהכרח מעורב שבטית. גם לגבי גברים, לא נהוג שיעברו בתחומי המגורים של משפחה מורחבת אחרת, אלא ברשות אותה המשפחה, מה שמקשה על תכנון דרכים ציבוריות. מסתבר שכשקופת החולים קראה סניפים מקומיים בכפרים המוכרים על שם אחת המשפחות במקום, המשמעות היתה שבני משפחה אחרת לא הגיעו לקבל בה טיפול.

שימושים ציבוריים הפועלים בשכונה, אינם פתוחים למי שאינם גרים בשכונה – ובמילים אחרות למי שאינם מאותה משפחה. למשל הגן וגינת המשחקים בשכונת אל עתמין, הקמתם היתה יוזמה של אחד מבני משפחת עתמין שאף הקצה את השטח להם על אדמתו. בני משפחתו המורחבת נהנים הנאה גדולה, הוא חש בעלים לא רק של האדמה אלא גם של השימוש המתבצע עליה, אף אם השימוש – במקרה זה הגן וגינת המשחקים אינם רכושו ולא הוקמו מכספו והם נתרמו לשימוש ציבורי. השימוש הוא אכן "ציבורי" בגבולות המשפחה. ביתו משמשת כגננת וכל הילדים קרובי משפחה מצד אביהם. כך מתפקדת המערכת. גם כאשר נבנה בית ספר על ידי המדינה על אדמה של בדווי, הוא ובני הקהילה עדיין רואים בו את הבעלים ולא רק של האדמה, בעלים במובן זה שהוא יצפה למנות את בני משפחתו לתפקידים מקצועיים ובכל מקרה לתת להם עדיפות.

כל עוד לא תעשה התמודדות עם המגבלות האלה שהחברה הבדואית יוצרת כלפי עצמה, קשה לראות איך ניתן לספק לה שירותים ציבוריים ראויים. למשל, אמנם שיעור תמותת התינוקות בקרב תושבי הכפרים הלא מוכרים הוא 11.9 לכל אלף לידות תקינות לעומת 4.3 לאלף בכלל האוכלוסיה, אבל 42.7% ממקרי המוות (כלומר כ6 מקרים) מיוחסים למומים מולדים, הנפוצים במיוחד באוכלוסיה הבדואית עקב נישואי קרובים, ומסבירים חלק ניכר מהפער.

בתוכנית ההכרה נעדרת לחלוטין התייחסות להתמודדות עם המגבלות האלה בדרך של שינויי דפוסי חברה ולא בדרך התובעת מהתכנון להכיל אותן בתוכו ולהתחשב בקיומן הנתון כביכול.

משמעות נוספת לטעמי של תפישת הזהות המפוצלת הזו היא סימן שאלה ענק על כל הטוענים לגבי השתייכות האוכלוסיה הבדואית אל "העם הפלסטיני". תודעה לאומית ראויה לשמה לא יכולה לשכון ביחד עם שבטיות מפולגת בעומקים כאלה. עוד נקודה לגבי שיוכם של הבדואים אל הלאומיות הפלסטינית היא משמעות הבחירה הזו. אם הבדואים רואים או יראו את עצמם כאזרחים נאמנים של מדינת ישראל, ניתן להתייחס אל הבעיות שלהם בכלים אזרחיים. אם הם יישיכו את עצמם לתנועה לאומית אחרת המנהלת סכסוך רב שנים עם התנועה הלאומית הציונית, הרי שהם הופכים את הסוגיה משאלה אזרחית לשאלה לאומית, ועל כן הכלים לפתרונה צפויים להגיע מארגז הכלים של הסכסוך בין התנועות הלאומיות: הכרעה בכוח או הסדר מדיני עתידי, שעד אליו אין מחוייבות לפיתרון קבוע.

ד. התכנון והסדרת הבעלות: מכיוון שהמדינה לא מכירה בתביעות הבעלות של הבדואים על האדמה, קוראת תוכנית האב להכרה לפתור את מצוקות האוכלוסיה באמצעות פתרונות תכנון גם ללא הסדרת תביעות הבעלות, וזאת בשינוי מתפישת המדינה, לפי המפתח לפיתרון הוא הסדרת סוגיית הבעלות על הקרקע. הניסיון בעיירות הבדואית, כמו גם המגבלות החברתיות שהוצגו בסעיף הקודם, מלמדים להבנתי שפיתרון כזה אינו מעשי, מכיוון שכל עוד לא הוסדרה שאלת הבעלות, לא ניתן להציע פתרון שנמצא על קרקע שהבעלות עליה שנויה במחלוקת. לפי העדויות שאני פגשתי, בעיירות הבדואיות נמצאים עשרות ומאות מגרשי מגורים שעומדים ריקים מכיוון שהם נמצאים על אדמות שיש לגביהן תביעת בעלות, ואף בדואי לא מעז להתיישב עליהן לפני שתוסדר שאלת הבעלות. בעיות דומות צפויות עם כל שימוש קרקע ציבורי, תחבורתי או עסקי שיתוכנן על קרקע ששאלת הבעלות עליה לא הוסדרה.

דרך אגב, נראה שבנושא הפיצויים בגין תביעות הבעלות, דו"ח בגין מציע צעד משמעותי לקראת הבדואים, ומשפר את מנגנון הפיצויים כך שיינתן פיצוי עבור כל שטח הקרקע הנתבע (ולא רק עבור חלקו כפי שהוצע בועדת גולדברג), וכן שיינתן פיצוי בקרקע גם עבור קרקע שאינה מוחזקת בידי התובע.

בכל מקרה, על מנת שלא להצטייר כקולוניאליסט תאב קרקע, אצהיר לפרוטוקול את התנגדותי העקבית לרעיון של הכרה בבעלות פרטית של אדם כלשהו על הקרקע. הקרקע היא משאב ציבורי, וצריכה להתנהל ככזה, בבעלות הציבור באמצעות הכלים הדמוקרטיים, כפי שעשתה התנועה הציונית בנוגע לרוב המוחלט של אדמות העם היהודי בארץ ישראל, בין אם שנרכשו בכסף ובין אם שנתפשו במלחמה. אני הייתי מצדיק הפקעה מלאה של כל בעלות על קרקע פרטית ללא הבדל דת גזע ומין, ומתן הרשאות שימוש בהתאם לטובת הכלל כפי שהיא מתבטאת בכלי קבלת ההחלטות הדמוקרטיים. למען הסר ספק, זו בדיוק צורת הבעלות על הקרקע שבה אני גדלתי, ושבה עשרות שנים של עיבוד חקלאי לא הקנו להורי חזקת בעלות.

ה. כיצד בכל זאת מציעה תוכנית האב להכרה לפתור את הקושי?  בכך שמשמעותה היא להכיר בפועל בכל ההתיישבות הלא מוכרת במקומה, ולהכיר בכל תביעות הבעלות של הבדואים על האדמות. ההכרה הזו כוללת למעשה כל גודל וצורת התיישבות בתנאי שהיא "בתחומי משבצת יישוב", וכוללת משפחה בת שני דורות שצפויה להגיע לארבעים תושבים בוגרים עד שנת 2030. מדובר הן על אדמות שהבדואים תובעים בעלות לגביהן, הן על אדמות מדינה שעליהן ייושבו הבדואים שהועברו ע"י המדינה במהלך השנים, והן על אדמות מדינה אחרות. החריגים הם מי שיושבים על אדמה שנתבעת ע"י בדואים אחרים שלא בהסכמתם, או מקבצי מגורים שאינם בתחום יישוב ולא צפויים להגיע ל-40 מבוגרים עד 2030. לגבי מקבצים שנמצאים מחוץ לתחומי יישוב וצפויים להגיע לגודל של 40 בוגרים עד 2030 תישקל אפשרות פיתוחם, או העברתם בסמוך ליישובים קיימים. מקבצים קטנים יותר יוכרו כחוות אם ישנה תביעת בעלות על הקרקע, ואפילו מתחמים כאלה היושבים על אדמת מדינה לא יפונו, אלא

יוגדרו כמתחם מגורים "אפור" (עד למציאת פתרון מוסכם).

ההגיון שבבסיס התוכנית הוא שהשטח הפנוי בין מקבצי המגורים הקיימים ישמש להרחבתם, כחיץ בין המשפחות השונות, ולשימושים ציבוריים בתנאי שתובעי הבעלות על הקרקע יסכימו. שימושים ציבוריים בקרקע פרטית ישמשו רק את אנשי המשפחה מחזיקת הקרקע, ובתנאי שכולם מסכימים. בכל מקרה אחר, העדיפות או הדרישה היא להקצות להם אדמות מדינה. עבור מי שאין לו קרקע שעליה הוא תובע בעלות, תקצה המדינה קרקעות משלה. במקרה ומדובר במשפחה פוליגמית (פרקטיקה שאסורה בישראל בחוק), היא תזכה לשטח המספיק לבית נפרד עבור כל אחת מהנשים. הצפיפות המתוכננת היא של יחידת דיור לכל דונם אדמה או אפילו שניים.

למרות ש

כיום, הבסיס הכלכלי הקיים ביישובים מתבסס לרוב על פעילות חקלאית מסורתית לתצרוכת עצמית. פעילות חקלאית זו משמשת גם ביטחון בתקופות קשות. מדובר אפוא בחקלאות לקיום בלבד. הרוב המוחלט של תושבי היישובים המועסקים, מועסקים מחוץ לתחומי היישוב כשכירים בתחום השירותים […] ובמלאכות זעירות

ההגיון התכנוני הוא למגרשי מגורים הכוללים משקי עזר, ויותר מכך – הכוונה היא שהמדינה תקצה מאדמותיה נחלות חקלאיות של 40-80 דונם (בנוסף להקצאות מים כמובן) עבור מי מהתושבים שירצה לעסוק בחקלאות שאינה לקיום בלבד אלא כענף מסחרי. המתכננים מניח שמדובר בכרבע מהמשפחות, מה שידרוש שטח צנוע של כרבע מיליון דונם, חלקו בהחזקה בדואית כבר היום ולגבי חלקו האחר:

המלצתנו היא  להוסיף למשבצות היישובים קרקעות חקלאיות ולקבוע את גודלן על-פי הסטנדרט הקיים ביישובים החקלאיים היהודיים.

במילים אחרות, ההצעה מבקשת להפוך חלק ניכר מהבדואים למושבניקים.

בשורה התחתונה, הצעת תוכנית האב להכרה משמעותה קבלת כל דרישותיהם של הבדואים, ובנוסף מתן תמיכה נדיבה מאוד של המדינה. נראה שהבדואים לא נדרשים להתפשר על דבר, ויותר מכך, כל התקדמות תלויה בהסכמתם. וגם אם תוגשם התוכנית, לא נגיע להסדר מלא של הסוגיה, מכיוון שישארו עדיין מתחמים "אפורים" שגורלם לא מוסכם.

מקבצי התיישבות בדואית מדרום-מערב לעיירה ערערה. שימו לב לפיזור העצום בשטח, ולבחירה לסמן חלק מהם ככפרים.

מקבצי התיישבות בדואית מדרום-מערב לעיירה ערערה. שימו לב לפיזור העצום בשטח, ולבחירה לסמן חלק מהם ככפרים.

ו. טענת אי-ההכרה: המתנגדים לתוכנית טוענים שברצף המעבר בין דו"ח גולדברג למתווה פראוור וממנו למעורבות של בגין ולהצעת החוק נעלמה ההמלצה של וועדת גולדברג להכיר ככל הניתן בכפרים המוכרים, ומאפשרים לדמיין שהמדינה מתכוונת לעקור את כל תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים ולדחוק אותם לעיירות הבדואיות שבהם "תקפוץ האבטלה פי-ארבע". באותה הנשימה, הם יוצאים כנגד התוכנית בטענה שתביא לעקירתם של "כ-30-40 אלף בדואים". מכיוון שאוכלוסיית הכפרים הלא מוכרים מוערכת על ידיהם ב-108,650 נפש, נראה שגם הם מבינים שלכל הפחות כ-68 אלף תושבים, כלומר כשני שליש מהתושבים (ובהערכות העקירה המצומצמות כ-72%), צפויים לא להיעקר – כלומר לקבל הכרה במקום מגוריהם. ההנחה שלי היא שבין העקורים נספרים גם מי שלפי התוכנית יצטרכו להעתיק את מקום מגוריהם למרחק של כמה מאות מטרים על מנת להתקבץ ליישובים שיוכרו. בכל מקרה, גם לפי העלון האלקטרוני של עדאלה, אין הבדל בנושא ההכרה בין המלצות וועדת גולדברג, מתווה פראוור, ודו"ח בגין.

ז. בשורה התחתונה: האוכלוסיה הבדואית בכפרים הלא מוכרים, עם גיל חציוני של כ-17 שנים וקצב ריבוי טבעי שצפוי להכפיל את גודלה ויותר בתוך מעט יותר מ-15 שנים, נמצאת בסיטואציה שאינה ברת-קיימה. תרצה או לא תרצה, היא עוברת תהליכי מודרניציה ועיור (שלא נובעים מנוכחותה של התנועה הציונית בחייהם, הגם אם פניה הם אלו שלובש התהליך) שניסיון לחמוק מהם יותר אותה בשולי הקיום האנושי, והדרך היחידה למנוע מצב קטסטרופלי בעתיד דורשת מודרניציה מהירה: שינויים במבנה החברתי שיתאימו אותו למציאות החיים בחברה מודרנית, תכנון משפחה, קידום השכלתי ומקצועי רב ומעבר לצורת מגורים מודרנית. הניסיון לכרוך את הפיתרון בתנאים של השגת מה שיתפש כ"צדק היסטורי" בנוגע לבעלות על הקרקע או בשימור (ולמעשה שיחזור כביכול) מאפיינים ייחודיים שהיו בעבר לאוכלוסיה מועדים להכשיל את התהליך, ולהביא להתמשכות הפגיעה הקשה ברמת חייהם של הבדואים. מי שמציע להם תוכנית בה יוכלו לדבוק בעבר, לקבל הכרה בכל זכויותיהם ולזכות לרמת חיים מודרנית מאחז את עיניהם ומקטין את הסיכוי להגיע לפתרון מוסכם. השיקול בתכנון עתידם של הבדואים בנגב תלוי ביכולת להציע את הפיתרון האופטימלי לעתיד, וככזה צריך להפנות את פניו אל העתיד ולא אל העבר.

ח. עקרונות לפיתרון: ברור לי שגם הצד הישראלי אינו טלית שכולה תכלת, ושממשלת ישראל, ובוודאי זו הנוכחית, לא שמה בראש סדר העדפויות שלה את רווחתם של הבדואים, כפי שהיא לא שמה בראש סדר העדיפויות את רווחתם של אזרחיה בכלל. סביר להניח שחלק ניכר ממצוקות העיירות הבדואיות הקיימות יכול היה להיפתר בהשקעה ממשלתית ראויה, ושתהליך השינוי שצריכים תושבי הכפרים הלא מוכרים לעבור דורש השקעה גדולה אף יותר. מי שמעוניין בטובת האזרחים הבדואים ואינו דוגל בשיטת הכל או כלום (שאחראית במידה רבה לשימור ויצירת המצוקות הנוכחיות), צריך לחתור לכך שהממשלה הבאה תהיה כזו שמעוניינת באמת ברווחת כלל אזרחיה, ובתרגום לפוליטית, שתונהג (או לכל הפחות יהיה בה אלמנט חזק) בקו ציוני-סוציאליסטי-דמוקרטי. אין חלופה עדיפה על זאת.

 

הערה לאחר שבוע (13.12):

בעקבות ההתנגדות הציבורית הסוערת (או אולי בלי קשר, תוך שימוש בה כהצדקה), הודיע נתניהו על עצירת החקיקה של מתווה פראוור. מתנגדי התוכנית, מהימין היהודי, דרך נאמני זכויות האדם ועד הלאומנים החילוניים והדתיים הפלסטינים יכולים לחגוג את ביטולה. נתעלם כרגע ממתנגדי התוכנית מימין. אני רק מקווה שכל אותם מתגדים משמאל (או "משמאל) ומפלסטין, שקראו לבלום את תוכנית פראוור, לא ימצאו את עצמם בעתיד הלא רחוק מבכים את העובדה שבבלימת מתווה פראוור הם סללו את הדרך למדיניות רעה יותר. ימים יגידו.

מודעות פרסומת

28 מחשבות על “אחרי הסערה – קומץ הערות בנוגע לסוגיית הבדואים בנגב

  1. מעניין. אחד מהטיעונים החזקים ששמעתי נגד התכנית הוא שהתכנית מפלה את הבדואים לעומת "חוות הבודדים" שהמדינה מכירה בהן: אם המטרה היא לכנס את הבדואים ליישובים מודרניים, למה היא לא מפעילה את אותם עקרונות על חוות בודדים?
    מה דעתך על העניין?

    • לא התעמקתי הרבה (או בכלל) בנושא של חוות בודדים. אני יכול לחשוב על שני הבדלים עיקריים:
      א. חוות הבודדים לא נועדו "לשמר" אורח חיים כפרי-נוודי, אלא למשפחות שאני מנחש שרובן הגיעו מאורח חיים עירוני (ובכל מקרה מודרני), ופנו להתיישבות תיירותית חקלאית. אין כאן את אותו הצורך בכינוס ומודרניזציה.
      ב. כל חווה כזו צפויה להישאר חוות בודדים. במקרה הטוב, ישאר בה אחד מבני המשפחה עם משפחתו, והיא תישאר באותו הגודל (אני מניח שגם לא תקבל הקצאת אדמה נוספת). כמו שאני מבין את הדברים, שים בצורת התיישבות כזו משפחה בדואית, הציפיה שלה היא שבניה, נשיהם ומשפחותיהם ימשיכו לחיות במקום, מה שהופך אותו בתוך שני דורות (בהתאם למנהגי הנישואין של הבדואים זה יכול להיות גם 40 שנה) ליישוב של כ 30 משפחות ויותר.

  2. אבשלום, קראתי.

    אני סומך עליך שכפי שאתה אומר הצעת "במקום" אינה מתמודדת עם סוגיות פתרון הבעיות השבטיות ועם נושא התנועה של נשים במרחב. מה שלא נכנסת אליו כלל הוא באיזה מידה תכנית פראוור מתמודדת עם הסוגיות האלה.

    הנחת העבודה שלך היא שהמודרניזציה שנעדרת אצל במקום קיימת בפראוור. האמנם?

    בנוסף, אתה מתייחס בביטול לפינוי של 30-40 אלף בדואים מבתיהם בלי להתייחס לשאלה בדבר הנחיצות של ההעברה הזאת והצרכים עליה היא אמורה לענות. מהמעט שאני יודע, הניסיון הרע שיש לבדואים עם יישוב מחדש הוא אמיתי למדי ואני לא מבין האם יש סיבה לצפות שבתכנית פראוור דברים יהיו אחרת.

    בהעדר תשובות לשאלות האלה אין סיבה אמיתית לחשוב שההתנגדות לתכנית פראוור אינה מוצדקת.

    בנקודה אחת הדברים שלך הם בעייתיים באופן עמוק:

    "אם הבדואים רואים או יראו את עצמם כאזרחים נאמנים של מדינת ישראל, ניתן להתייחס אל הבעיות שלהם בכלים אזרחיים. אם הם יישיכו את עצמם לתנועה לאומית אחרת המנהלת סכסוך רב שנים עם התנועה הלאומית הציונית, הרי שהם הופכים את הסוגיה משאלה אזרחית לשאלה לאומית, ועל כן הכלים לפתרונה צפויים להגיע מארגז הכלים של הסכסוך בין התנועות הלאומיות: הכרעה בכוח או הסדר מדיני עתידי, שעד אליו אין מחוייבות לפיתרון קבוע."

    שאלת הזהות הלאומית של אזרחי מדינה מכריעה האם דברים יפתרו באופן אזרחי או בכוח? אלה דברים חמורים בעיני. לאדם בישראל הזכות המלאה להזדהות כאיזה לאום שהוא רוצה ולזכות ביחס אזרחי שווה, יהיה נוח הדבר בעיני לאום הרוב או לא.

    לבסוף, במאמר מוסגר, בעניין תנועת נשים במרחב, אותי מעניין לשמוע מה הפתרונות לנושא אותם מציעות הפעילות הבדואיות שעוסקות בזכויות נשים בחברה הבדואית. לא הייתי ממהר להכריע מה הפתרונות הטובים ביותר בתחום זה ומה השלבים ליישומו בלי ידע מהשטח.

    • אלעד, להבנתי מתווה פראוור מתמודד עם הבעיות האלה באופן עקיף, בכך שהוא לא מנסה "להתמודד" (כלומר לאפשר להן להמשיך להתקיים גם לאחר הסדרת המגורים) איתם, אלא מגדיר שכל משפחה תקבל מגרש לבניית בית ביישוב (שכבר מוכר או שיוכר במסגרת התוכנית) מתוכנן, שבו תהיה אספקת שירותים מסודרת ע"י המדינה, כמו בישוב רגיל. עכשיו אם יתברר שהשכנים לא אוהבים אחד את השני, יהיה אולי סכסוך בין שכנים, אבל הדרישה למוסדות ציבור מיועדים למשפחה ספציפית תתקל מן הסתם ביחד דומה לזו שבה היא תתקבל ברעננה.

      לגבי הפינוי של 30-40 אלף איש, אני לא מתייחס אליו בביטול. הבאתי את הנתון בעיקר בשביל להדגיש את האמינות המפוקפקת שאני מייחס לטענה שנשמעת ע"י חלק מהמתנגדים שתוכנית פראוור בגין ביטלה את נכונות המדינה להכיר ביישובים נוספים כפי שהופיעה בהמלצות גולדברג. אני מניח שעצם ההסדרה והארגון של יישובים מתוכננים פותחת פתח לשיפור משמעותי בחייהם של תושבי החיים המוכרים, דרך האפשרות להסדיר באופן חוקי את הספקת השירותים הציבוריים כדוגמת תשתיות, חיבורי מים וחשמל, תחבורה ציבורית, חינוך, רפואה וכו'. החיסרון בדבר הוא שהאוכלוסיה הזו תידרש בתמורה גם לשלם ארנונה ושאר טרחות דומות. האם ישיקעו בהם יותר מרף ההזנחה הרגיל של ממשלות ההפרטה, סביר להניח שלא. אבל אני רואה בזה קומה ב'.

      לגבי הנקודה האחרונה – אדם יכול להזדהות אם איזו קבוצת לאום שהוא רוצה, אבל אם הוא מזהה את עצמו לקבוצה שנמצאת בסכסוך מתמשך עם המדינה בה הוא אזרח, ומכניס בעצמו את הבעיה שלו אל תוך המסגרת של אותו הסכסוך, הוא בעצמו בולם את היכולת לפתור את הבעיה בכלים אזרחיים. תוכנית פראוור/בגין/גולדברג באות להציע מדיניות בנושא הכפרים הלא מוכרים בנגב. אם בעיית הכפרים האלה הופכת להיות חלק מבעיית הנכבה והטיהור האתני הציוני את העם הפלסטיני השלו, אני לא רואה איך אפשר לפתור אותה שלא כחלק מפתרון כללי של הסכסוך.

      • זאת לא ממש תשובה מספקת. האם בעיירות שממשלת ישראל הקימה עד היום מצב הנשים יותר טוב? החיכוכים בין החמולות מופחתים? אם לא, ואם תכנית פראוור אינה מציעה פתרונות קונקרטיים לסוגיות הללו ההיתלות בהן כדי לחייב את תכנית פראוור היא לחלוטין לא מספקת (שלא נאמר, נותנת תחושה של חיפוש משהו להיתלות בו לחיוב התכנית).

        אני לא ניטרלי. אני חושד ויותר בכוונות הטובות של ממשלת ישראל ביחס לבדואים. אבל אני בהחלט מוכן לשמוע דברים שיסבירו מדוע התכנית ראויה. אני לא מרגיש שעשית את זה.

        לגבי הנושא הלאומי, אני מרגיש שהדרך שאתה ממסגר את העניין עמוסה בהנחות שדורשות בירור, אבל בוא נניח לזה לעת עתה.

        • אלעד – הנקודה היא שמתנגדי התוכנית טוענים שיש להם הצעה חלופית טובה יותר. לאחר שקראתי אותה, היא נראית לי לא מספקת. את הקשיים בעיירות הקיימות ובאלה שייקמו יהיה צורך לפתור, ולא משנה מה תהייה ההצעה שתיושם. השאלה המעשית שעומדת על הפרק היא האם לקדם ליישם את תוכנית פראוור-בגין או לא. כדי שהתשובה תהיה לא, אני חושב שצריך לא רק למצוא את החסרונות של התוכנית (והתחושה שלי היא שרוב הבעיות הקיימות והצפויות שקשורות לבדואים בנגב לא נובעים מחסרונות התוכנית), אלא להסביר מהם היתרונות שיבואו מאי-ביצוע התוכנית. בינתיים עוד לא מצאתי יתרון ממשי כזה, ולכן אני נוטה שלא לשלול את התוכנית על הסף.

          • שמע, זה לכל הפחות מוזר להגיד – נקדם תכנית שכוללת פינוי עשרות אלפים, שאינה נוגעת לבעיות שמפריעות להתפתחות הבדואים, כי ההצעה החלופית גם אינה מציעה פתרון…

            אני הייתי אומר – כנראה שצריך תכנית אחרת.

            • לא אמרתי שהיא לא נוגעת לבעיות שמפריעות להתפתחות הבדואים, אלא שהבעיות האלה לא מגיעות מחסרונות התוכנית. אני חושב שיישום שלה יביא לתועלת ניכרת לאוכלוסיה הבדואית בייחס להמשך המצב הקיים. אני בטוח שאפשר להציע תוכנית אחרת טובה יותר, כמו שאני בטוח שיכולה להיות לנו מדיניות ממשלתית טובה יותר. אני רק מתרשם שהצעת החלופה של מתנגדי התוכנית מקרב הבדואים והשמאל היא טובה פחות, ושאת הבחירה עושים בין חלופות קיימות, עד שמישהו יביא הצעה טובה יותר.

              • אם כן לא נותר לי לומר אלא שלא הדגמת את הטענה הזאת ("אני חושב שיישום שלה יביא לתועלת ניכרת לאוכלוסיה הבדואית בייחס להמשך המצב הקיים") במה שכתבת.

  3. קודם כל, תודה על הפוסט הזה. דווקא מכיוון שאני מסכים עם המסקנה שלך אני חושב שכדאי לדון בכמה מהסוגיות שהעלית (ואני מתנצל מראש על האריכות):
    א. שאלת האבטלה וחשיבות הקרקע – העובדה שמרבית ההכנסות מגיעות מתשלומי העברה ועבודה מחוץ לכפר לא משנה את העובדה שאחוז האבטלה בעיירות גבוה פי ארבעה מזה שבכפרים. הסיבה לכך לא ברורה לי אבל קשה להאמין שהעברת אלפי בדואים לתוך העיירות האלה תיטיב עם אחוזי האבטלה. מיותר גם לציין שעומדת להם הזכות להעדיף את המגורים בכפרים על פני העיירות ללא קשר למקום עבודתם ו/או ההשפעה שתהיה למעבר על התעסוקה שלהם.
    ב. אתה כותב שהצד המנצח בסכסוכי הקרקעות הוא זה שקיבל את הבעלות עליו. בדו"ח של ממ"מ, המתבסס על ועדת גולדברג, נכתב שהחלוקה היתה בעקבות מלחמות בין-שבטיות והשגת הסכמה בין ראשי השבטים (עמ' 4). אם כך הרי שההשוואה לאירועי 48' לא במקומה: למיטב ידיעתי, אף אחד לא קיבל את הסכמתם של הבדואים למעבר ל"אזור הסיג" ובוודאי שלא להיעדר ההכרה בבעלות שלהם על הקרקעות. מה גם שלא ברור מיהם אותם "גופים שנוטים שלא להכיר בלגיטימיות טענות המדינה לבעלות על אדמות".
    ג. כתבת ש"כל עוד לא תעשה התמודדות עם המגבלות האלה שהחברה הבדואית יוצרת כלפי עצמה, קשה לראות איך ניתן לספק לה שירותים ציבוריים ראויים." למגבלות האלה אין שום קשר לסירוב העיקש של המדינה לספק לכפרים מים, חשמל, מערכת ביוב וכו'. האנקדוטה לגבי גינת המשחקים (שלא ברור מאיפה היא לקוחה) בוודאי לא מוכיחה סתירה בין שבטיות לבין היכולת של המדינה לספק שירותים ציבוריים. היעדרם של שירותים ציבוריים במקומות האלה הם כישלון (שלא לומר מדיניות מכוונת) של המדינה ולא של האוכלוסיה שנזקקת לשירותים האלה.
    "אם הבדואים רואים או יראו את עצמם כאזרחים נאמנים של מדינת ישראל, ניתן להתייחס אל הבעיות שלהם בכלים אזרחיים. אם הם יישיכו את עצמם לתנועה לאומית אחרת המנהלת סכסוך רב שנים עם התנועה הלאומית הציונית, הרי שהם הופכים את הסוגיה משאלה אזרחית לשאלה לאומית […]" – זה כבר, עם כל הכבוד, מופרך. להזכירך, מדובר באוכלוסיה שחלק ניכר ממנה משרת בצבא ועדיין הכלים שאליהם מתייחסים אליהם הם בוודאי לא אזרחיים. המדינה היא זאת שהופכת את הסוגיה ללאומית במדיניות הקרקעית השונה שהיא מנהלת כלפי הבדואים (וערבים בכלל) לעומת יהודים (דו"ח מצוין של מרכז אדווה בנושא: http://www.adva.org/UPLOADED/karkaot%20tihnun%20&%20e-shivion.pdf).
    ה. לא כל כך ברור מהסעיף למה שהמדינה לא תקבל את כל תביעות הבדואים. להזכירך, מדובר ב-5.4% משטח הנגב ל-30% מתושביו. מה העיקרון שעומד מאחורי אי-הקבלה? זה שגם הבדואים צריכים להתפשר?
    ו. טענת אי-ההכרה – נראה שגם אתה מבין שכ-40 אלף בני אדם יגורשו מבתיהם. העובדה שמדובר "רק" בשליש מכלל תושבי הכפרים הלא-מוכרים ושהמדינה לא מתכננת לעקור את כל ה-106 אלף אמורה לנחם אותם איכשהו?
    והסיפא (ז+ח): אני חושב שהבעיה במסקנה שלך, שעולה גם בשאר הטקסט, היא האמונה/טענה שמדובר באיזה מהלך מודרניזטורי שנועד לחלץ את הבדואים מנחשלותם. עיור, בוודאי אם הוא כפוי ולתוך עיירות עניות, רחוק מלהיות כלי יעיל במודרניזציה. למעשה, זאת הקרקע הפורייה ביותר לצמיחתו של האסלאם המיליטנטי (כפי שניתן לראות במצרים ובמקומות אחרים). קידום תעסוקה, הקמת מוסדות חינוך וכמובן גם תשתיות בסיסיות הן הבסיס לכל מודרניזציה עתידית. תכנית פראוור-בגין כמעט ולא עוסקת בדברים האלה (למעט בתור קישוט לסוגיית הקרקע). אני חושב שמוטב לראות אותה בהקשר ההיסטורי והפוליטי הנכון: לא מודרניזציה אלא המשך מדיניות שמטרתה נישול ערבים מאדמותיהם והעברתם למוסדות המדינה.

    • א. הסעיף הזה נכתב כתשובה לטענת הקפיצה באבטלה (שנשענת על ההנחה הסמויה לפעמים שמדובר באוכלוסיה חקלאית שתאבד את מקור הכנסתה החקלאי). אפשר לבדוק למה בעיירות יש אבטלה גבוהה פי ארבע, האם זה הבדל בזכאות לדמי אבטלה, ברישום בלשכות העבודה (למי שגר בכפר לא מוכר ולא זכאי לדמי אבטלה, הנסיעה ללשכה בהחלט נראית לי כמו טרחה מיותרת), היעדר עבודה בפועל, או הסתמכות על סקרים כללים בכפרים לעומת רישום מוסדר לפי קריטריונים אחרים בעיירות. כדאי לבדוק. אבל אם עיקר הפרנסה של אוכלוסיית הכפרים לא מגיעה מעיסוק המתרחש בכפר, אני מתקשה לחשוב איך המעבר לעיירה (עם נגישות תחבורתית עדיפה) ישפיע על מצב האבטלה בצורה כל כך משמעותית, ובוודאי מתקשה להבין איך הוא יקפיץ אותה פי ארבע. דרך אגב, בכל הטיעון הזה יש הנחה שהכפרים שיוכרו יהיו כמו העיירות, או שתושביהם יועברו אל העיירות. היא כמובן הנחה לא מחוייבת המציאות, ולו בגלל ש 60%-70% מהתושבים לא צפויים לשנות את מקום מגוריהם.
      לגבי שאלת הרצון לחיות בכפר – כולם יכולים להעדיף. אחרי שיקבלו את המגרש למגורים בכפר שיוכר או בעיירה הקיימת, הם תמיד יוכלו לנסות מכור אותו כאזרחים בשוק ולקנות במקומו משק ביישוב כפרי. כמו כל אחד מאזרחי ישראל.

      ב. ה"השוואה" לא נועדה לטעון שמישהו הסכמים לתוצאות מלחמת 48, אלא שבמבט היסטורי, פרק זמן קצר למדי של 54 שנים מפריד בין תפישת חזקה בכוח שנראית למתנגדי התוכנית לגיטימית לבין תפישת חזקה בכוח שנראית להם כלא לגיטימית. ברור שהבדואים לא הסכימו לתיפשת האדמות של ישראל. אני מניח שגם ההסכמה המדובר בשנת 1896 (עבר "ילידי" רחוק שבו ראשונות המושבות ה"ציוניות" היו כבר בנות 18 שנים) התבססה על מאזן הכוחות בין השבטים יותר מאשר על הסכמה מרצון על בסיס הצדק ההיסטורי. "הגופים" המדוברים הם אותם אירגונים פוליטיים, ערבים ויהודים, המתנגדים לתוכנית פראוור, וגם רואים באירועי מלחמת 48 עוול היסטורי שאותו יש להשיב באמצעות השבת האדמות לבעליהן ובעליהן לאדמות.

      ג. האנקדוטה על גן המשחקים מקורה בדו"ח של "במקום". אני חושב שעד היום המדינה נמנעה ככל הניתן לספק שירותים מוסדרים (היא מספקת מי שתיה, ובעקבות פסיקות בג"צ גם שירותי חינוך ורפואה בסיסיים) מכיוון שאספקתם במצב הנוכחי משמעה היתה מתן לגיטימציה לאוכלוסיה הבדואית (וחשוב להדגיש, בעיקר לחזקים בתוכה) לעשות ככל העולה על רוחה, בלא כפיפות לחוקי תכנון ובניה. הפיצול השבטי בהחלט מקשה על מתן שירותים ראויים, מכיוון שהוא מייצר דרישה להפרדות ואספקה כפולה של שירותים לפי חלוקה משפחתית, בהתאם למגבלות שהחברה הבדואית כופה על בנותיה, וגם סתם אינטרסים מקומיים צרים, כמו הדרישה למינוי קרובים, שהופיע בציטוט בסעיף:
      "גם כאשר נבנה בית ספר על ידי המדינה על אדמה של בדווי, הוא ובני הקהילה עדיין רואים בו את הבעלים ולא רק של האדמה, בעלים במובן זה שהוא יצפה למנות את בני משפחתו לתפקידים מקצועיים ובכל מקרה לתת להם עדיפות."

      ה. למה לא להכיר בכל התביעות – בתור התחלה, אני מבין שהנתון של 5.4% הוא מכלל שטח הנגב (שמורות טבע, שטחי אש וכו') ולא מהשטח המיועד להתיישבות, שהוא קטן משמעותית. שנית, התובעים הם לא 30% מאוכלוסיית הנגב, אלא חלק מהבדואים (יש כ-2900 תביעות, שמייצגות יותר אנשים כי יש להם צאצאים או יורשים). אבל לטעמי הסיבה לא להכיר בתביעות, מעבר לפתיחת הפתח לתסבוכת היסטורית גדולה, היא שלדעתי האדמה לא צריכה להיות משאב פרטי אלא לאומי, והכרה בתביעות משמעותה להפוך חלק מהבדואים (להבנתי מיעוט מהם ) ל"ברוני קרקעות". וכל זאת בלי להתייחס להבדל העצום בין המשמעות של מושג הבעלות על האדמה בחברה הבדואית (משאב שזכויות השימוש בו נמצאות בידי אדם או משפחה מסויימת מסויים והוא לעשה לא סחיר, עד שיופיעו רוכשי הקרקעות הציונים) לבין מושג הבעלות הפרטית על רכוש קרקעי סחיר בחברה מודרנית, שאותה דורשים התובעים. הניסיון בארץ מראה שקרקע פרטית היא מכשול גדול ליכולת לעשות תכנון יישוב יעיל לטובת הציבור.

      ו. היא לא אמורה לנחם, אלא לשמוט את הטיעון של מי שאומר שפראוור ובגין מחקו את הנכונות להכרה ככל הניתן בכפרים הקיימים, ומהווים נסיגה בהצעת המדינה ביחס לבדואים, כשהמציאות היא להפך.

      ז+ח – המדינה לוקחת קבוצת אזרחים שהיא לא מכירה באופן גורף בטענת לזכות על האדמות, ומתכוונת להעביר לידיהם כרבע מיליון דונם. אפשר לקרוא לזה המשך הנישול, או מנקודת המבט של הימין – לתת את המדינה במתנה לכמה ערבים בגלל שהם אמרו שלסבא שלהם היתה אדמה פעם. אולי צריך לחזור על זה שוב כדי שזה יהיה ברור – תוכנית פראוור, עד כמה שאני מבין אותה לא מדבר על ריכוז תושבי הכפרים לעיירות הקיימות אלא על הסדרת רוב ההתיישבות הכפרית במקומה, ועל ריכוז החלק שפחות סביר להסדיר במקומו אל עיירות קיימות ואל כפרים/עיירות שיוכרו. אם המשמעות של עיור הוא הסדרת תשתיות בסיסיות – הרי שלהבנתי זה מה שהבדואים עצמם תובעים, ומכאן שהוא לא כל כך כפוי, ומשמעותו היא בהחלט מודרניזציה של צורת הקיום.
      להבנתי תוכנית פראוור-בגין לא עוסקת בנושאים של חינוך ותעסוקה הן בגלל שהיא נשענת על תובנה שלפיה אי-אפשר להסדיר את הדברים האלה בלי להסדיר את שאלת האדמות, והן בגלל שהפתרון להם יבוא באמצעות חוקי המדינה הכלליים (קריטריונים לפתיחת מסודות חינוך ביישוב מוכר) ותוכניות המתאר הקיימות של האזור. זו תוכנית שמציעה פיתרון לבעיית הכפרים הלא מוכרים, לא משרד החינוך, לא משרד התעשייה ולא רשות התכנון (או איך שלא קוראים למי שעושה תוכנית מתאר). העוני בעיירות לא נובע מתהליך העיור עצמו (נדמה לי שתושבי הכפרים הלא מוכרים בכל זאת עניים יותר מתושבי העיירות), אלא מהשילוב בין שימור מאפיינים מסויימים של החברה הבדואית (כלומר "עיור" שלא הושלם) לבין מדיניות ההזנחה והעוני הכוללת של הממשלה.

      • א. ייתכן והמעבר לא יקפיץ את שיעור האבטלה פי ארבע אבל קשה להאמין שהוא ינמיך אותו וסביר שיעלה אותו. אם גם אתה מסכים שהם יכולים לבחור לחיות בכפר, אז לא ברור למה צריך שיעברו למקום אחר, ימכרו שם את הנכס וייקנו נכס חדש. למה לא להכיר בהם במקומות שבהם הם גרים כיום? מה גם שאין שום סיכוי שהם יקבלו את אותם הטבות שיהודים מקבלים כדי להתיישב בנגב (חוות הבודדים וכו').
        ב. שוב, לא מצאתי באף אחד מהמסמכים עדות לכך שבהסדר הקרקעי תחת העת'מאנים מי שזכו בקרקע הם מי שלקחו אותה בכוח. זאת הנחה שלך שאין לה גיבוי ולכן, שוב, מדובר בהשוואה שאיננה במקומה.
        ג. כתבת שאי-אספקת השירותים היא תוצאה של חוסר רצון לתת לגיטימציה לבדואים לעשות "ככל העולה על רוחם". ראשית כל, אפשר היה לחשוב שמדובר באיזה נכס נדל"ני במרכז הארץ שהגיעו כמה פושטקים והשתלטו עליו. מדובר באחת האוכלוסיות החלשות במדינה שנמצאים שם כי המדינה העיפה אותם מאיפה שהם חיו קודם לכם ושמה אותם שם. שנית, כפי שאתה בוודאי יודע, למדינה אין שום בעיה לספק שירותים לאוכלוסיות מסוימות שמתעלמות בבוטות מחוקי התכנון והבנייה (מתנחלים וחוות הבודדים לדוגמא). שלישית, הטיעון הזה הוא בעיני לא-מוסרי, במיוחד למי שמחשיב את עצמו ס"ד: אספקת שירותים, בוודאי דברים כמו חשמל, מים, ביוב וכו', היא לחלוטין בלתי-תלויה באופן שבו האזרח מקבל השירות מתנהג (בין אם הוא עובר על החוק או לא). הטענה שלך בנוגע לאספקה הכפולה של השירותים וכו' גם לא רלוונטית לשירותים הבסיסיים יותר (אין שום בעיה לספק חשמל לאוכלוסיה שיש לה סכסוך על קרקע) וגם היפותטית: למיטב ידיעתי, למעט מקרים בודדים כמו פסיקת הבג"צ שהזכרת, לא נעשה ניסיון רציני לספק לכפרים האלה שירותים.
        ה. אכן, השטח המיועד להתיישבות הוא 20% – עדיין משמעותית פחות מאחוז הבדואים בנגב. כמות התובעים היא אכן קטנה יותר מכלל הבדואים בנגב אבל כך גם התביעות שלהם. גם בעיני הקרקע לא צריכה להיות פרטית אבל בניגוד אליך כנראה, אני חושב שהקרקע צריכה להיות של המדינה ולא של הלאום. אבל הטיעון העקרוני אין בו כדי להצדיק עקירה של אלפי אנשים מבתיהם.
        ז+ח. ברור שהיא לא מכירה בבעלות שלהם על הקרקע, זאת בדיוק הבעיה (ונעזוב כרגע את העובדה שהמוסדות הציוניים כן קיבלו את שיטת הבעלות הבדואית לפני קום המדינה). זה שהיא נותנת להם חלק מהקרקע זאת לא הבעת רצון טוב מצד המדינה אלא פשרה הכרחית מבחינתה. "מודרניזציה של צורת הקיום" יכולה להיעשות בכפרים עצמם ע"י חיבורם לחשמל ומים ולכן אין שום צורך להעבירם ממקומם אין שום סיבה לכפות עליהם מעבר לעיירות עניות (שגם שם, במקרה, התשתיות לא מי יודע מה).
        "תוכנית פראוור-בגין לא עוסקת בנושאים של חינוך ותעסוקה הן בגלל שהיא נשענת על תובנה שלפיה אי-אפשר להסדיר את הדברים האלה בלי להסדיר את שאלת האדמות, והן בגלל שהפתרון להם יבוא באמצעות חוקי המדינה הכלליים." – נו, זאת כבר היתממות. אתה באמת חושב שהסיבה לכך שעשרות שנים לא דאגו לתשתיות בסיסיות היא מכיוון שסוגיית הקרקעות לא הוסדרה? כאילו עכשיו שתיושם התכנית המדינה תתפנה לספק חינוך, בריאות וכו'.
        בקיצור, כפי שכתבתי קודם לכן, אתה מתעלם לחלוטין מהקונטקסט הפוליטי: מדובר בניסיון, שלא במקרה מופיע תחת ממשלת ימין, למנוע תביעות עתידיות על הקרקע ולצמצם את השטחים שבהם נמצאים הבדואים.

        • א. אני חושב שהסדרת הכפרים בהחלט יכולה להפחית את רמת האבטלה, הן בגלל השיפור הצפוי במערך התחבורה והן בגלל הקמת מוסדות ציבור שעובדיהם יגוייסו מתושבי המקום, שלא לדבר על העבודה הרבה שתיעשה במהלך בניית התשתיות. לא אמרתי שהם צריכים לעבור למקום אחר. גם פראוור וגבין לא אמרו. הם אמרו שחלק (תדמיין את המילה חלק מודגשת) מהם צריכים לעבור, ולגבי חלק ניכר מהם מדובר במעבר של כמה מאות מטרים. רובם יוכרו במקומות שבהם הם גרים היום (אפילו לפי מתנגדי התוכנית). לגבי הבחירה בין צורת מגורים כפרית או עירונית, היא צריכה להעשות כהכרעה אישית של כל תושב (כמו שעושה כל תושב בישראל), ולא כעיקרון שלפיו יוכתב תכנון המרחב.
          ב. העדויות בנוגע לסכסוכי הקרקע הפנימיים של הבדואים נמצאות הן בתוכנית האב להכרה, הן במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, והן במסמך הסוכנות היהודית מ 1920 בו מנפנף ארגון "רבנים לזכויות אדם" כהוכחה לכך שהמוסדות הציונים הכירו בבעלות הבדואים על הקרקע. ברשומה הקודמת בנושא הבאתי את עדותו של עארף אל עארף (מושל נפת באר שבע בשנות ה-30 של המאה הקודמת בנוגע להליכי רכישת הקרקעות בקרב הבדואים: "בראשית התקופה שבה צצה בקרב הבדואים הנטיה לרכישת קרקעות היו תופסים קרקעות לעצמם. קרקעות אלה לא היו מבקשים מאת הממשלה, וגם לא היו קונים אותן מבעליהן, אלא כל חזק ואלים יכול היה לתפוס לעצמו קרקעות – אחת הוא, אם שיח' או בן דלת העם. תופסים כיצד? יוצא בדוי לשטח קרקע שנשא חן בעיניו, ומראה לנוכחים את השטח ש'משך' לרשותו ואומר: זוהי אדמתי. הבדוי לא התעניין ברישום קרקע על שמו, היה לועג למי שאמר לו כי ה'פתקה' שניתנת על-ידי פקיד ממשלתי פלוני ואלמוני עדיפה וחזקה מחרבו שלו."
          ג. ראשית, בעיית המאחזים, ואפילו חוות הבודדים, מתגמדת לעומת סדרי הגודל של הכפרים הלא מוכרים. שנית, יש בנגב עשרות בודדות של חוות בודדים ולפי ההערכות כאלף מקבצי מגורים לא מוכרים של הבדואים. הפיזור שלהם פשוט לא מאפשר לספק שירותים מודרניים בעלות שניתן לשאת בה. שנית, מכיוון שאני לא כל כך ליברל, אני חושב שבהחלט ראוי שיהיה קשר בין תפקודו של האדם כחלק מהחברה שמסביבו לבין תביעתו מהחברה לקבלת שירותים ציבוריים. הציפיה לקבלת שירותים ציבוריים רגילים גם במצב של התנהגות עבריינית שיטתית (למשל המנעות מתשלום מיסי ארנונה וחשבונות מים וחשמל, אם כי זה לא המקרה של הכפרים הלא מוכרים, כי הם לא מוכרים) היא לא סבירה לטעמי. יותר מזאת, היא מהווה פרס לעבריינות ומכשירה אותה למעשה, כי היא לא מותירה את היכולת להפעיל סנקציה על העבריין. למעשה, שמעתי לא מזמן עדות על כך שהתושבים בכפרים פלסטינים בבקעת הירדן הפסיקו לשלם חשבונות מים וחשמל מהרגע שגבייתם עברה לידי הרש"פ, מתוך הנחה שיישיבתם בבקעת הירדן תהיה חשובה לה יותר מהאינטרס לקנוס או לנתק אותם.
          לגבי הכפרים הלא מוכרים, רובם מקבלים מי שתיה (אם כי אין להם מערכת חלוקה פנימית, דבר שדורש תכנון מרכזי והשקעה מוניציפלית שעלויותיה מוטלות בד"כ על התושבים), יש להם מערכת אזורית של בתי ספר (שסובלת בעיקר מבעיות תחבורה), ובחלקם יש גם סניפי קופת חולים. שוב – הממשלה מנסה שלא לספק להם שירותים ברמה מלאה, מכיוון שסיפוק שירותים כאלה משמעותו הנצחת המצב הקיים והחרפתו.
          ה. אם הנתון הרלוונטי הוא 20%, למה הבאת קודם את הנתון הלא רלוונטי? אני חושב שבפילוח כמות התובעים ביחס לאוכלוסיה הבדואית, בהחלט יכול להיות שנגלה שהם תובעים יותר מאת חלקם היחסי. אני מסכים לגבי ההבחנה בין לאום ומדינה. בכל מקרה, שיקול ה"עקירה", גם לפי תוכניות הממשלה, לא נובע משיקול הבעלות, אלא משיקולי התכנון המרחבי. ההמלצות היו להכיר ככל הניתן בכפרים במקומם הנוכחי, בהתאם לתוכניות מתאר וליכולת הנשיאה העצמית של הכפרים.
          דרך אגב, ה"כפרים עצמם" הם לרוב לא מתחם מרכזי אלא מקבצים רבים מאוד של מגורים מפוזרים על שטח עצום, שמכונים בשם כולל אחד. בעמ' 311-314 של תוכנית האב להכרה מופיעה הצעה לתכנון עבור הכפר חאש'ם זאנה המשורטטת על בסיס צילומי אויר. אני מתרשם שגם בתכנון שלהם, נותרו מקבצים לא מעטים מחוץ לתחומי היישוב…
          ז+ח – כנ"ל – ההצעה אומרת שורבם יוכרו במקומם הנוכחי. זו לא תוכנית לטיהור אתני של השטח ודחיסה לעיירות הקיימות. אני חושב שברמה הבסיסית, המדינה בהחלט תסדיר את הספקת השירותים הציבוריים ביישובים לאחר ההכרה. בעיירות הבדואיות, עם כל מסקנותן, יש חשמל, מים, מוסדות חינוך, וכו'.
          אני מבין את הדברים אחרת: אני חושב שהקונטקסט הפוליטי של המאבק בתוכנית פראוור בגין הוא הזדמנות לקבוצות הלאומניות בקרב ערביי ישראל ולקבוצות אנטי-ציוניות בקרב השמאל לנגח את ממשלת ישראל ולהציג אותה כקולוניאליסטית ומנשלת, בשיתוף פעולה עם חלק מהתושבים הבדואים (שלחלקם בהחלט יש מה להרוויח מהמצב הקיים). אני חושב שבמקרה הזה דווקא הניסיון לבחון את הצעת הממשלה בשדה השיח של התעמרות הממשלה בבדואים בגלל שהם ערבים מונע את היכולת לבחון הן את הבעיה כפ שהיא במציאות והן את הצעת הממשלה בצורה אובייקטיבית אל מול החלופות הריאליות. ההתעלמות מהשינוי היסודי הטמון ביישום התוכנית וראייתה במושגים פשטניים של מאבק על הקרקעות, "עקירה" ו"צמצום שטחים" היא לדעתי טעות קשה.

          • א. התחזית שלך לגבי הורדת רמת האבטלה היא בעיני לא סבירה ואני לא יודע על מה היא מבוססת מעבר ל-wishful thinking. שוב, למיטב ידיעתי אין איזו תכנית תעסוקה רצינית שאמורה לסייע לכלל הבדואים בנגב ואפילו לא לאלו שיועברו. כל הדוגמאות שנתת (שיפור מערך התחבורה, השקעה בתשתיות [?] וכו') שיסייעו בבעיית האבטלה הצפויה הן תוצר לוואי של המעבר שנדמה לי שגם אתה לא יודע עד כמה יסייעו בהעסקת המועברים. הבחירה אכן צריכה להיעשות ע"י כל תושב וזה בהחלט לא מה שקורה כרגע.
            ב. ברור לי שיש עדויות לסכסוכי קרקע, הביקורת שלי היתה לגבי הטענה שלך שבעלי הקרקעות כיום תפסו בכוח את השטחים שהם נמצאים עליהם, טענה שכאמור אין לה ביסוס. הציטוט שלך לא משנה את העובדה שהעת'מאנים, הבריטים והציונות לפני קום המדינה קיבלה את הבעלות של הבדואים על האדמות.
            ג. ראשית, אתה רוצה להגיד שהסיבה ש"מטפלים" בבדואים ולא ביהודים (בהתנחלויות או בחוות הבודדים היא בגלל שהבדואים "משתלטים" על יותר שטח? אין לזה שום קשר לעובדה שהם ערבים, לניסיונות לייהוד הנגב (והגליל והגדה) וכו'? פשוט המדינה מתעסקת במקרו ואין לה זמן לטפל ביהודים שעושים בדיוק את אותו הדבר. שנית, נשמע מהדברים שלך כאילו הבדואים חיים בערבות סיביר ולכן פשוט אי אפשר להגיע לכל המקומות האלה. נראה שכשחוות הבודדים או התנחלויות מבודדות צריכות שירותים בסיסיים המדינה לא ממש מתקשה לספק אותם, למרות העלות. שלישית, העמדה שהצגת היא לא ליברלית ובטח שלא ס"ד. אנשים המשתייכים לזרמים הפוליטיים האלה מאמינים בד"כ בזכויות אדם אוניברסליות שלמעט במקרים מאוד חריגים, על המדינה לדאוג להן (מיותר לציין שהמקרה שעליו אנחנו מדברים רחוק מלהיות כזה). ה"עבריינות" של הבדואים בכל הנוגע להליכי תכנון ובנייה היא תולדה ישירה של חוסר ההכרה בהם והצמצום במרחבי המחיה שלהם. באמת כתבת שאספקת שירותים תסייע בהחרפת המצב?
            ה. הנתון של ה-5.4% חשוב כי הוא מכניס את כל העניין לפרופורציה. מקריאת דבריך (כמו על הפיזור הגיאוגרפי שלא מאפשר מתן שירותים) ניתן היה לחשוב שמדובר על אלפי ק"מ. מה גם שחלק ניכר מהשטחים שאינם מיועדים להתיישבות הם שטחי אש, שמורות טבע וכד' שלא רק שלבדואים אין שום אמירה בנוגע לאופן חלוקת המרחב (למרות שהם גרים בו), חלק מהשטחים האלה הוקצו משיקולים שאינם תמיד ענייניים. טרם השכלתי להבין מהו השיקול המרחבי הרה הגורל שלכאורה בגללו יש לגרש אלפי אנשים מבתיהם. בטקסט שלך ובטיעוני המדינה לא מצאתי עדיין הסבר סביר למה אי-אפשר להכיר בכפרים במקומות שבהם הם נמצאים. השיקול התקציבי הוא כאמור מופרך, לא רק כי זה תמיד הטיעון שנשלף כשלא רוצים לתת לחינוך, בריאות וכו' (וכאן משום מה אתה מקבל אותו) אלא כי בהשוואה למקומות אחרים ובוודאי להוצאות אחרות של המדינה, מדובר בעלויות מזעריות.
            ז+ח. לא תכנית לטיהור אתני אלא ניסיון ליצירת רצפי התיישבות יהודים על גבם של התושבים הבדואים. כאמור בפעם האלף, אין שום סיבה להעביר אלפי אנשים ממקומם בשביל חשמל ומים, אפשר פשוט לספק להם אותו.
            והקונטקסט הפוליטי נקבע ע"י מי שקובע את המדיניות, לא מי שמתנגד לו. תאמין לי שגם ללא תכנית פראוור היו לקבוצות האלה מספיק הזדמנויות "להציג את המדינה כקולוניאליסטית".

            • א. כמו שכתבתי בתחילת הרשומה, יש לי מעט עניין לדון בפרשנויות שונות. לטעמי תוצאות הלוואי של המעבר הן משמעותיות ברמה שלא כדאי להתעלם ממנה. התוכנית היא תוכנית להסדרת המגורים והבעלות על האדמות. סוגיית התעסוקה היא מחדל רחב יותר.
              ב. לא מסכים איתך.
              ג. אני לא עוסק פה במאחזים החוקיים. לגבי חוות בודדים, אני לא בקי אבל להבנתי חלקן הוקמו באישור, וחלקן עמדו ועומדות בפני אכיפה על פעילות לא מותרת. בכל מקרה, אני חושב שההבדל העצום בסדר הגודל של הבעיה אכן מצדיק התייחסות אחרת. אני מוכן לחזור על העמדה שלי, ונראה לי שאין טעם להתווכח איתה כאן, כי אני לא נכנס כאן לדיונים פילוסופיים – אני נוטה שלא לתמוך ברעיון של זכויות אוניברסליות שאינן תלויות בחובות בסיסיות. במקרה הנוכחי, אני בהחלט חושב שמתן הזכויות האלה באופן מלא ללא תלות בהסדרת שאלת ההכרה והבעלות על הקרקעות תמנע כל סיכוי להסדרה כזו, ובכך תחריף את הבעיה.
              ה. לטעמי הוא לא מכניס לפרופורציה כי הוא מצביע על הפרופורציה הלא נכונה, ומשמש כטיעון שאני רואה בו מטעה. אם אתה חושב שעלות אספקת השירותים הציבוריים עבור כל אחד ממקבצי ההתיישבות בכפרים הלא מוכרים הוא מזערי ביחס להשקעות במקומות אחרים, אני מציע שתביא נתונים שתומכים בכך. זה נשמעת לי טענה לא סבירה בעליל.
              ז+ח – אני חושב שזה לא כזה פשוט, ושהתפישה שהדברים הם פשוטים מוליכה לסיבוך בעיות יותר מאשר לפתרונן (ועל הדרך משרתת את מי שמעוניינים בדברים אחרים מאשר פתרון). העובדה היא שהמציגים את ישראל כקולוניאליסטית לא ויתרו גם על ההזדמנות להתנגד לתוכנית פראוור, על אף שפע ההזדמנויות.

              אחרון – יש פה איזו נקודה כללית שאני רוצה לגעת בה. אם הנחת המוצא היא שהממשלה פועלת מתוך כוונת זדון לגבי הבדואים ואפלייתם ביחס ליהודים, הרי שאין צורך לבדוק את התוכנית. כל תוכנית שתציע ממשלה כזו היא תוכנית רעה שצריך להתנגד לה, ואז כל הדיון הזה מיותר.

              • זה נהיה קצת ארוך וטרחני אז ברשותך אצמצם (קצת) את הדיון.
                תכנית פראוור כמו שהיא תביא ככל הנראה לעקירה של אלפי בדואים (גם אם נחסיר את אלה שמוכרים במקומם ואת אלה שיצטרכו לעבור כמה מאות מטרים, אני חושב שאפשר להעריך שמדובר ביותר מעשרת אלפים). כפי שגם אתה מודה, מטרתה של התכנית איננה טיפול בבעיות שורש כמו תעסוקה, חינוך, בריאות וכו' אלא בנושא הקרקעות. עד כה הסיבה היחידה שהעלית כנגד הכרה בכל הכפרים ומניעת העקירה היא ש"הבדואים לא נדרשים להתפשר על דבר" וכו'. אין לי יכולת להעריך במדויק את העלות התקציבית של מתן תשתיות לכל הכפרים אבל גם לך אין – אתה פשוט מסתמך על התירוץ של המדינה. אני לא רואה איך אפשר לומר (בצדק כמובן) שיש מספיק כסף לחינוך, בריאות ושירותי רווחה אבל אין לחשמל, מערכת ביוב וכו'; אבל ניחא, זה הדיסוננס הקוגניטיבי שלך.
                ההנחה שההסדרה הזאת תהיה באיזושהי דרך בסיס למודרניזציה המיוחלת היא לכל היותר ספקולציה חסרת ביסוס ובלאו הכי איננה היעד של התכנית (גם לא ברור למה אנחנו זקוקים לה אם בלאו הכי היא מייצרת אנשים שאינם "מחזיקים בעמדות קונסטרוקטיביות בנוגע לפתרון השאלה הציונית-ערבית").
                אני גם לא רואה סיבה למה זה סביר שילדים יגורו באוהלים או בפחונים חסרי חיבור לחשמל וימותו לפעמים מקור בגלל זה, גם אם הוריהם אינם ממלאים "חובות בסיסיות". אתה כנראה כן ולכן אין לי אלא להצר על כך.

                ומילה אחרונה על הקונטקסט: שיטת הבעלות הבדואית הוכרה ע"י העת'מאנים, הבריטים ומוסדות הציונות לפני קום המדינה. בעקבות המלחמה, הבדואים שנשארו גורשו מבתיהם ורוכזו פחות או יותר באזורים שבהם הם נמצאים כיום. בעלותם על הקרקע לא הוכרה ע"י המדינה והוטל עליהם (ועל שאר ערביי ישראל) משטר צבאי למשך יותר משני עשורים. זאת ועוד, בכל ההסדרים והחוקים הנוגעים לקרקעות, לא שותפו ערביי המדינה. המבנה של מנהל מקרקעי ישראל נותן ליהודי בארה"ב יותר השפעה על חלוקת הקרקעות מאשר לערבי שנמצא באזור עשרות שנים. לא במקרה מאז קום המדינה הקרקע שברשות הערבים הצטמצמה בחצי בעוד שהאוכלוסיה גדלה פי שש (וזאת הסיבה המרכזית ל"עבריינות" הבדואית בנוגע לקרקעות ולחוסר ההתחשבות בחוקי התכנון והבנייה). האפליה כלפי הערבים באה לידי ביטוי גם באכיפה הסלקטיבית של העבירות האלה וכמובן גם בהיקף וברמת אספקת השירותים החברתיים. כאמור, גם אם לא נניח שום הנחות לגבי כוונות המדינה, מדובר בתכנית גרועה שתביא לעקירה מיותרת של אלפי אנשים. ובכל זאת, לאור ההיסטוריה העגומה הזאת, פיקפוק ברצון הטוב של המדינה הוא לכל הפחות סביר שלא לומר מתבקש. אבל אתה מוזמן להמשיך לראות בזה מסע הסתה של אירגוני השמאל.

                • ברשותך, אסכם את הדיון.
                  קודם כל, אני לעומתך לא חושב שטענת העלויות, שהיא אולי הטענה העיקרית שלי נגד הכרה בכל מקבצי המגורים, היא לא סתם תירוץ של הממשלה אלא המסקנה המתבקשת לדעתי עבור כל מי שיסתכל בצילום האוויר של האזור הרלוונטי. בנוסף, אני חושב שההנחה שהמדינה תוכל לבצע פעולות תשתית שכיום הן לא חוקיות (לדוגמא חיבור חשמל למבנה ללא היתר) היא קצת יותר מספקולציה חסרת ביסוס.
                  בשורה התחתונה, גם אם התוכנית היא "גרועה", "גרועה" זו הגדרה יחסית, והשאלה היא האם היא גרועה ביחס לחלופות הריאליות. אחרי שקראתי את ההצעה שעליה נסמכים רוב מתנגדי התוכנית, אני חושב שהצעת הממשלה היא פחות גרועה הן מההצעה שלהם והן מהאפשרות של לא לעשות כלום. כנראה שבטיעונים שהבאת לא תשכנע אותי לשנות את ההערכה שלי לגבי האפשרויות האלה, ולכן נראה לי שכדאי לעצור כאן. אלא אם יש לך הצעה אחרת שעוד לא שמענו. רן למשל העלה כיוון שנראה לי שיכול להיות פחות גרוע.

  4. תודה על הפוסט שהוא חשוב בהסתכלות שהוא מציע.
    חשובה במיוחד הערתך והפניית תשומת לב הדיון לבעיות של החברה הבדואית שאינן קשורות באופן ישיר למאבקי הקרקע עם מדינת ישראל.

    אסמן את הנקודה הבעייתית ביותר בעיני בטיעון שאתה פורש, או יותר נכון את החסר בו. [יש עוד כמה אלא שהם מינורים].
    אם תוכנית כזו באה לפתור בעיה ולאפשר השתלבות של החברה הבדואית בחברה הישראלית ולעבור מודרניזציה על כל המשתמע מכך, היא צריכה לעשות לבדוק האם האמצעים שהיא בוחרת אותם בעת הזו ישיגו את המטרה.
    תוכנית כזו בשנות השבעים הייתה יכולה להיות מוצלחת, אלא שמאז נמשך הנישול של הבדואים, והעיירות שנבנו שימרו מצוקה.
    הנגב ובמיוחד הצפוני מתמלא 'חוות בודדים' המקבלים אדמות באופן במסמן לבדואים מה הם לא מקבלים.
    אלו ואלו אזרחים במדינת ישראל. [פעם היו נותנים לגנרלים היום כל אחד עם קשרים יכול לקבל….]

    בקיצור הטענה היא שאתה מתעלם מהפוליטיקה של העשורים האחרונים מהמשקעים של ימי הממשל הצבאי ותוכנית החיץ, והפוליטיקה של העשורים האחרונים כלפי אוכלוסיית הבדואים, המעצבות את תנאי הפתיחה לכל תוכנית המעוניינת בקידום עניינם.

    אולי לפני כמה עשורים היה ניתן לעשות תהליכי מודרניזציה בכפייה, וגם בזה היו הרבה כשלונות.
    הדרך שהוכחה כמצליחה פי כמה היא מודרניזציה על ידי יצירת תנאים מפתים לקהילה.
    המושל הבריטי של הנגב לא אסר על הבדואים לנדוד, הוא פחר להם בארות והם לבד התרכזו לידן.

    לכן טענתי שמובילי התוכנית מובילי המאבק מסכימים על נצחת הקונפליקט ולא על רצון לקדם את האוכולוסייה.

    זה עיקר החסר בניתוח, בהינתן ניתוח המצב, שעם הרבה ממנו אני מסכים, מה נכון לעשות?
    זו לא התוכנית הזו. כרגיל קשה לעבור ממצב של סכסוך מתמשך וחוסר אמון לשלום היסטורי. אין שום דיבה שהבדואים יאמינו עכשיו לשילטון הישראלי שהוא מעוניין בטובתם. אחרי שהוכיח ההיפך במשך עשרות שנים.
    דרושים עכשיו סידרה של הסדרי ביניים שיבנו אמון יוצרו חלופות אטרקטיביות עבור האוכלוסייה הבדואית.
    ולא שגב שלום, אינה נראית כמו חלופה אטרקטיבית, כרגע.

    רן.

    • תודה רן.
      תרומה חשובה לדיון.
      אנא המשך ברוח זו (ולמען הסר ספק: אני לא אוחז כאן בשום ציניות או סרקסזם או אירוניה סוקרטית או אחרת או משהו כזה).
      כלומר: אנא כתוב חמישה-עד-עשרה עיקרים של תכנית הסדרי הביניים שעליה אתה מדבר.

      • מזל שיש רכבת ואני שמח להיענות לאתגר שהציב יפתח:
        ומנסח כמה עקרונות שלעתי חיוניים בתוכנית לקידום החברה הבדואית בכלל ומצבם של הבדואים כאזרחים פרטיים.
        התהליך חייב להיות הדרגתי, כפי שאבשלום, כתב בהמשך, סיפורי הצלחה הם אלו שיאפשרו ליצור אמון בתוכנית בכללה.
        התהליך צריך לשתף ולהעמיד במרכז את סיפורי ההצלחה הקיימים בחברה הבדואית [חורה למשל]
        התהליך צריך להיות תוכנית כוללת של כלל המשרדים, גם היא אינה מופנה אל כלל החברה הבדואית. כלומר לא לנסות לפתור את בעית האדמות כולה כדי שאחרי כן ניתן יהיה לפתור את בעיית השירותים והתשתיות כולה. ההיפך תוכניות אינטגרטיביות, של תחומים שונים הדורשים טיפול
        וההדרגתיות היא גיאוגרפית מהקל את הקשה.
        עיקרון כללי, חייב להיות הטמעה בתוכנית שזו תוכנית פוליטית בנושאים רגישים, לכן חייבים לעצבה כך שתמנע מקונפליקטים משום שקונפליקט משחק בדיוק לידי הגורמים בחברה הישראלית, שמרוויחים מליבוי הקונפליקט.

        אבשלום
        הערה לגבי התשובה וההתייחסות שלך.
        העבודה בקריאה ובניתוח מאוד מרשימה. אני לא עשיתי אותה, ואני מקבל בגדול את ההערות המרכזיות שלך למעט כמה שכרגע לא חשוב לי להאריך בהתמודדות איתן. [ההקבלה בין מלחמות שבטיות של המאה ה 19 למלחמות לאומיות של המאה העשרים ומה שנגזר מכך על זכותם של האזרחים השייכים ללאום שהפסיד במלחמה. אבל כאמור לא זו הנקודה החשובה בעיני]
        הנקודה שלי חשוב להדגיש היא העמדה הנכונה מבחינתנו כסוציאליסטים [או ס'ד] מכיוון שאנחנו לא הפוליטיקאים שיכולים אולי להרים יד רק בעד או נגד כרגע.
        אנחנו צריכים להעמיד את החלופה הקונסטרוקטיבית, ולאתגר את אילוצי הפוליטיקה ולתת תחמושת ביד מי שמעוניין לקדם ולא להעמיק את הקונפליגט והמצוקה ההדדית.
        העבודה שעשית חשובה באתגור הרפלקס הרקחי שהתחיל לאפיין את מחוזותנו.
        אבל בעיני היא ההתחלה של שעלינו לעשות.
        להתראות
        רן

    • רן, אני רוצה לשים את הדברים בהקשר הכללי של העמדה שלי. אני לא כותב מתוך איזו תמיכה נלהבת בתוכנית פראוור. כתבתי את הדברים בעיקר אל מול התחושה שההתנגדות הציבורית לה היא התנגדות אוטומטית לא עניינית, שנשענת על תפישה פשטנית במקרה הטוב, ולא מסוגלת להציע חלופה טובה יותר. שמול החלופות העיקריות העומדות כרגע על הפרק (תוכנית האב להכרה או התנגדות גורפת להכרה, או בלימת תוכנית פראוור ללא חלופה ממשית וללא התקדמות לפיתרון), אני נוטה לחשוב שתוכנית פראוור היא הפחות גרועה.
      בכל מקרה, צריך לזכור שתוכנית פראוור היא לא תוכנית מתאר ולא תוכנית תעסוקה, אלא הצעה לפתרון הסדרת שאלת ההתיישבות והבעלות על האדמות, כך ששאלה זו לא תציב מכשול בפני דרכי הפיתרון האחרות (הספקת שירותים ציבוריים, תכנון מרחבי של תחבורה ותעסוקה וכו'). אני חושב שאחד הלקחים מנסיון העיירות הוא שהניסיון לשנות את המצב ללא התייחסות לשאלת הסדרת בעלות על האדמה יוצר מכשולים קשים (למשל מגרשים שנשארים לא מאויישים בגלל שהן על אדמות שנתונות לתביעת בעלות בדואית). אני מבין שהדבר הזה עלול להיות מכשלה לכל תוכנית ביניים שתנסה לעקוף את השאלה. אני מבין שהצורך להסדיר את שאלת הבעלות על מנת להסדיר את ההתיישבות עצמה הוא גם זה שהביא את המלצות גולדברג-פראוור-בגין למנגנון נוקשה יחסית שאינו פתוח למשא ומתן מתמשך ומתגמל לטובה את מי שיסדיר בהקדם את תביעתו ולרעה את מי שיסרב להסדרה.
      לצורך העניין, אם אני הייתי צריך להציע, יכול להיות שהייתי מציע להתחיל בהסדרת המקומות הפשוטים יחסית ושיפור התנאים בהם (כמו גם השקעה מסיבית בעיירות שהקימה המדינה) והמשך המצב הקיים במקומות המורכבים יותר (במקום ההסדרה המהירה הכפויה שמציעה התוכנית ל-30-40 אלף שלא יוכרו במקומם), בתקווה שזה יפחית את התנגדות הבדואים במקומות האלה להסדרה בעתיד. בהנחה שאפשר להסדיר מקומות מסויימים ללא פיתרון של שאלת האדמות, נראה לי שזו דרך עדיפה, והיא אכן יכולה לשקם את האמון של הבדואים בכוונותיה של המדינה (כהערת אגב, אני חושש שמתחת לענות האי-אמון מסתתרים גם כמה אינטרסים כלכליים חברתיים של חלקים מסויימים בקרב האוכלוסיה הבדואית, שמשום מה אף אחד לא נוטה להעלות את החשד לקיומם).
      אבל זו בדיוק הנקודה: אני מצפה ממי שמתנגד לתוכנית פראוור לעשות זאת בגיבוי הצעה עדיפה, שאינה השארת המצב הבעייתי הקיים או הכרה גורפת ואספקת שירותים גורפת (ועוד) כמו שמציעה תוכנית האב להכרה.

  5. זהו דיון חשוב, אבל זה לא הנושא.
    אפשר ללמוד ממרקס הרבה, אבל את האוריינטליזם שלו, כדאי להניח רגע בצד, מכיוון שאנחנו במזרח התיכון- והקומוניסטים הגרמנים שביננו הם מיעוט מבוטל.
    במקום לדבר על כמה שהבדואים הם איום דמוגרפי, מתרבים, אלימים, פוליגמיים, בטלנים וכו'.. בואו נדבר על איך נאבקים בממשלה הזו- שמתייחסת לכל האזרחים שלה כאל אויבים, לכן- כל תכנית שהיא מציעה היא לא לגיטמית.
    במיוחד שבמקרה זה ברור שהיא רואה בבדואים "פולשים" על אדמתם. אפילו את הפאבלות בברזיל ובמרכז אמריקה- שם מדובר בפלישות ממש (כאן מדובר בתנועה ציונית קולוניאליסטית שהיא הפולשת לקרקע ולא הבדואים)- כבר הפסיקו להרוס ולפנות והבינו ששינוי תרבותי יבוא רק אם הממשלה תשקיע בתחבורה, בבריאות בהשכלה בחינוך.
    אמצעי המניעה, המוכח, היעיל ביותר הוא השכלת נשים. צריך להכניס משטרה לכפרים, לבנות בתי ספר, מרפאות, טיפת חלב וכו'..
    התכנון של המדינה- הוא מקור כל רע, כל התערבות של המדינה בתכנון- לא רק גורמת לנזקים סביבתיים וחברתיים הרסניים, אלא גם גורמת להפרדה בין אוכלוסיות ולהעברת עוד ועוד קרקעות מנחלת הכלל לבעלות פרטית.
    ההסתכלות האוריינטליסטית שלך על "החברה הבדואית"- היא הדרך שבה הציבור היהודי ציוני מסתכל על החברה הערבית בכללותה וגם על החברה החרדית. זו הסיבה שהערבים שבעבר החזיקו ב85% מאדמות הארץ, מחזיקים כיום בפחות מ2.5%
    כל עניינה של הממשלה, הוא להפוך קרקע ציבורית, או קרקע שבטית, או קרקע שאין עליה בעלות מוסדרת- לנדל"ן. לדחוק עוד ועוד אוכלוסיות שמפריעים לנו בעין.
    צריך ללמוד מכישלון התכנון המודרניסטי שהביא לעולם את ירוחם, ולתת לבדואים ליצור את המקום שלהם- התערבות המדינה צריכה לבוא לידי ביטוי במתן שירותים ציבוריים ועזרה בפתרון בעיות סביבתיות. אם הבדואים (שחלקם הגדול אגב ממש לא בדואים- אלא פליטים פלסטיניים מלד, רמלה, באר סבע וכיו"ב) היו מקבלים, עשירית ממה שתושבי ירוחם קיבלו- הכפרים שלהם היו יכולים להיות דוגמה ומופת לתכנון בר קיימא. אם יעבירו את הבדואים לעיירות בסגנון תל שבע או רהט- או אפילו לשיכונים "מודרניים" סטייל ירוחם זה יהיה אסון. אולי המדינה תצליח להראות להם מי הבוס, ותראה לכולנו איך היא "מפתחת" את הנגב ואיך היא בונה כבישים ופארקים, אבל אל תשלו את עצמכם שמישהו מאזרחי הנגב ירוויח מזה משהו.

    • עומר שלום וברוך הבא לעמדה. שים לב טוב, כי אני הולך להיות קצר ולא מנומס. אישרתי את התגובה שלך כי זו הפעם הראשונה שאתה מגיב כאן. אם היית סתם כותב כאן את אוסף ההגיגים הקומוניסטי-אנרכיסטי שלך, שלתכנם הספציפי לא אגיב כי הוא נראה לי חסר שחר אך לא מזיק ברובו, מילא. אבל:
      א. בפעם הבאה שתגדיר כאן את הציונות כ"תנועה קולוניאליסטית שהיא הפולשת לקרקע", סביר להניח שתגובתך לא תפורסם (כלומר תימחק ברגע שאראה אותה).
      ב. בפעם הבאה שתפתח תגובה בטענה שהדיון הוא חשוב אבל הוא לא הנושא, היא לא תפורסם. בתור הכותב, אני זה שקובע מה נושא הדיון. מי שרוצה לדון בנושאים אחרים שידון בהם במקומות אחרים.
      ג. אם תכתוב תגובה שמציבה סימן שאלה על מדיניות התגובות כאן, היא לא תפורסם.

      עכשיו, אם אתה רוצה לתרום לדיון במסגרת המציאות, כלומר איזו מדיניות ממשלתית, פרט להתבטלות עצמית ופינוי מקום לחברה אנרכית, ניתן לבצע במציאות ושתהיה טובה יותר מתוכנית פראוור-בגין, או להציע מידע חדש בנוגע לחברה הבדואית שישפיע על הבנת הפיתרון הרצוי, אתה מוזמן.

  6. מצטער שלא קראתי את כל ההערות שלפני, אבשלום, אני מסכים שבגדול יש אתגר מודרניזציה, ישראל בתוכנית פראוור ובתוכניות מאבק אחרות בבדואים מפריעה לתהליך בדרך-כלל, גם בגלל שהיא נשנעת על כוחות ריאקציונרים לעילא ולעילא בתוך החברה הבדואית.
    קורים בחברה הבדואית המון דברים, המון צעירים וצעירות עוברים מהפכת השכלה ומחזירים את זה לחברה, ועדיין הכלל הוא מאד שמרני.. אז חלק עוברים לגור בעיר (באר שבע) כדי להתרחק קצת (רק קצת..כי אי אפשר לגמרי..).
    במקרה שלנו, מי שמוביל את המאבק נגד פראוור זה אותם צעירים מודרניזטורים, אז בוא נתחבר איתם….
    קורים בחברה הבדואית המון שינויים כל הזמן, מכר טוב שלי מוביל תוכנית במכללת ספיר שתעזור לבדואים שמגיעים למכללה שלא לנשור מהלימודים – כי, למרות מהפכת ההשכלה, רבים מהם נושרים מהאקדמיה, כי הפער כלכך גדול…

    אז, ממשלה נורמלית עוזרת למהלכי שיוני ולא מנסה בכל כוחה להפוך את כלל הבדואים לאויבים. וזה כנראה הלוז של תוכנית פראוור, ההפך הוא לעשות מה שעשה מיכאל ביטון ראש מועצת ירוחם – הסדיר עם שבט אבורחמה, הגר ליד ירוחם, את תכנית המתאר, במקום בו הוא יושב כדי שהפיתוח יוכל להתחיל סוף סוף.

    ולא, אני לא תמים. יש בדואים מכל מיני סוגים

    • דודי, אני מסכים שהמטרה היא לעזור לתהליך המודרניזציה ולא להפריע לו. אני לא בטוח שהלוז של תוכנית פראוור הוא "להפוך את כל הבדואים לאויבים. גם אני, ולהבנתי מכל מה שקראתי גם ההצעה של פראוור-בגין, תומך בהסדרה והכרה ביישובים הבדואים במקומם ככל שהדבר מתאפשר באופן סביר וביחס לתוכנית מתאר טובה. למשל בעניין ירוחם, אם קרה המהלך שאתה מתאר הוא מצוין, אבל כדאי לציין שבהמלצות החוקרת שבדקה את ההתנגדות לתוכנית המתאר של מטרופולין באר שבע הנוגעות לכפרים הבדואים נכתב לגבי אבו-רחמ'ה שההמלצה היא שהישוב יוכר ויתוכנן כשכונה חקלאית בתחום השיפוט של ירוחם. כך שנראה שבמקרה הזה לפחות, לא בטוח שיש מחלוקת.

      נקודה אחרת למחשבה: ההיכרות שלי עם ההיסטוריה והמציאות מסביב לימדה אותי שלעיתים קרובות, הצעירים שעוברים תהליך של מודרניציה והשכלה נוטים לאמץ קו פוליטי רדיקלי ולא קונסטרוקטיבי, כך שלא בטוח שהם בהכרח השותפים המיידיים של מי שמחפש פיתרון כזה, גם אם הם מאמצים אורחות חיים קרובות יותר למודרנה. לדוגמא, לא התרשמתי שהאליטה המשכילה של אזרחי ישראל הערבים הצעירים שעברו מודרניזציה ורכשו השכלה גבוהה נקטה בעמדה קונסטרוקטיבית יותר לפתרון השאלה הציונית-ערבית. אולי להפך. כך שכל מקרה צריך לבחון לגופו.
      דרך אגב, אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון עם ראש מועצת חורה שהבאתי ברשומה קודמת (https://observpost.wordpress.com/2013/05/19/hura/), הדברים שלו על המרכזיות של המבנה השבטי של החברה הבדואית מאלפים. אני חושב שאחת מנקודות התורפה של ההצעה להכיר בכפרים הבדואים במבנה הנוכחי שלהם היא ההשלמה עם שימור המצב הזה.

  7. אם יורשה לי להמשיך לתפוס את העמדה הנוחה של זה שרק שואל שאלות, לדעתי הדיון צריך להתפתח בשני ערוצים:
    א) קווי המתאר לפתרון טוב לבעיית הכפרים הלא מוכרים (ולו גם חלקי או לא שלם, ברוח הסדרי הביניים שרן דיבר עליהם)
    ב) האם יישומה של תכנית פראוור עדיף על אי-יישומה. כיוון שאף אחד מאתנו (או מגורמי האופוזיציה האחרים) לא נמצא בעמדת כוח פוליטית, סביר להניח שאי-יישום התכנית פירושו פחות או יותר השארת המצב הקיים (פלוס כל התהליכים שהתעוררו בעקבות קבלת התכנית והמחאות נגדה).
    אשמח לקרוא התייחסויות לשתי הסוגיות הללו, גם לזו השניה.

  8. פינגבק: תוכנית המתאר של קלנסווה | עמדת תצפית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s