אחרי הסערה – קומץ הערות בנוגע לסוגיית הבדואים בנגב

שבוע אחרי הרעש הגדול בעקבות ההפגנות, ואחרי שקראתי, בנוסף לדו"ח ועדת גולדברג גם את הצעת "הצד השני", תוכנית האב להכרה בכפרים הלא מוכרים שכתבו "במקום" והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב (וגם את המסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת), אני מרגיש בשל לכתוב עוד כמה תובנות לגבי העניין. הן מתקשרות לדברים שכתבתי בעבר בנושא כאן וכאן. לאחר שהשקעתי זמן משמעותי בלימוד הנושא וגיבשתי עמדה, אני לא רואה הרבה טעם בדיון מול פרשנויות אחרות של המציאות. אם מישהו חושב שלא הבנתי משהו מהעובדות ורואה צורך לתקן אותי, הוא מוזמן.

א. תושבי הכפרים המוכרים הם לא קהילות חקלאיות. אולי הם היו כאלה בעבר (וגם שם ראוי להבין האם מדובר על חקלאות עיבוד או מרעה, ומי בדיוק עסק בחקלאות העיבוד), אבל היום הם לא נשענים על חקלאות לקיומם. לפי תוכנית האב להכרה:

מקורות הפרנסה העיקריים של תושבי הישובים הבלתי מוכרים הם בראש וראשונה תשלומי העברה (קצבת ילדים, קצבת זקנים, הבטחת הכנסה ואבטלה), שכירים שעובדים בנגב במקומות מרוחקים מהישוב או במרכז הארץ, גידול בעלי חיים (כבשים, עזים, גמלים), וחקלאות בעל. בנוסף, יש מספר מועט של עסקים עצמאיים בעיקר בתחומים של קבלנות ופיתוח, ומסחר.

גם לפי גדעון לוי, ברשמיו מביקור בישוב אום אל חיראן:

מרבית התושבים כאן הם שכירים מחוצה לו, חלקם אקדמאים, לא מעט מורים ושלושה עורכי דין. הם רוצים בית בכפר, לא בית בעיירה נחשלת

המציאות הזו משמעותית מאוד, מכיוון שהיא מפחיתה באופן דרמטי את חשיבותם הריאלית של הקרקע והמיקום הספציפי עבור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים. יכול להיות שהם מעדיפים לחיות בפרבר כפרי על פני מגורים בעיר (כמו רבים-רבים מתושבי ישראל היהודים), אבל אני לא רואה בסיס להנחה שמעבר מכפר לא-מוכר לעיירה מוסדרת (וזו לא התוכנית לגבי רוב האוכלוסיה) תביא לזינוק של פי 4 בנתוני האבטלה של מי שמקור פרנסתם העיקרי מגיע בכל מקרה מתשלומי המדינה או מעבודה מחוץ לכפרים.

כפר לא מוכר בנגב. צילום: Neukoln, ויקיפדיה.

ב. הבעלות על הקרקע: מתנגדי תוכנית פראוור דורשים מהמדינה להכיר בבעלותם של הבדואים על הקרקעות שהם תובעים, על סמך ההכרה הלא פורמלית של השלטונות העות'מני והבריטי במערכת הסדרת הבעלות הפנימית של הבדואים. הם מתעלמים בניחותא מהעדויות ההיסטוריות העקביות שלפיהן מערכת הבעלות הזו והגבולות בין נחלות השבטים השונים התעצבה והתייצבה במהלך המאה ה-19 בסדרה של סכסוכי קרקע אלימים בהם הצד המנצח תפש חזקה בקרקע. כעבור עשרות שנים ספורות, הם רואים בחזקה הזו זכות בעלות לגיטימית כמו כל בעלות קניינית שנרכשה בכסף מלא ובהסכמת הקונה. מצד שני, אלה גופים שנוטים שלא להכיר בלגיטימיות טענות המדינה לבעלות על אדמות אותן תפשה במסגרת סכסוך אלים בשנת 1948. מה שמותר לשבט בדואי אחד לעשות לשבט בדואי אחר, אסור ל"שבט" של היהודים לעשות לשבט בדואי. יותר משישים שנה אחרי שתפסה אותן בכוח, לפי הדין המסורתי הבדואי, תביעת החזקה של המדינה על השטחים היתה אמורה לפי הבנתי לזכות לתוקף רב יותר מאשר תביעתם של בעלי האדמות הקודמים שלא הצליחו להחזיק בה מול החזק מהם.

ג. נראה שחלק ניכר מהמידע ההיסטורי שנאסף על הכפרים הבלתי מוכרים על מנת להכין את תוכנית האב להכרה נאסף באמצעות שאלוני סקר בכפרים עצמם. המשמעות היא שהמידע הזה נמסר באופן בלעדי על ידי מי שהם, איך לומר, צד במחלוקת. להבנתי כל מידע היסטורי כזה שלא מגובה בעדויות נוספות צריך להלקח בערבון מוגבל.

ג. המבנה השבטי: לפי תוכנית האב להכרה, נראה שמקבצי המגורים בכפרים הבלתי מוכרים אינם אנרכיים, אלא מאורגנים בהתאם למבנה השבטי-משפחתי של החברה הבדואית. המבנה הזה מגלם בתוכו פיצול פנימי עמוק שמשבש את החיים ואת היכולת לארגן שירותיים ציבוריים לאוכלוסיה הזו, במיוחד לגבי הנשים. למשל, עולה מתוך סדנאות נשים שנערכו בכמה מהכפרים ש

גבולות התנועה החופשית של הנשים הן הגבולות של מה שמוגדר כמשפחה, (משפחת הגבר). בח'אשם זאנה בה מתגוררות בשכנות פיסית ארבע משפחות שונות ונבדלות – השכונה היא הישוב מבחינת הנשים. היציאות מחוץ לשכונה הן בדרך כלל גם מחוץ לישוב ותמיד בליווי של גבר. תנועה בין השכונות מתקיימת רק בליווי גבר ולאירועים מיוחדים כמו חתונה, כמו גם לבית ההורים במידה והנישואין היו מחוץ למשפחה ולשכונה.

המגבלות החברתיות על מפגש של נשים עם גברים משבט/משפחה אחר מקשים על ניידותן (למשל, כאשר מערך התחבורה ה"ציבורית" מופעל ע"י משפחה אחרת), ומביא לנשירה כמעט מוחלטת של בנות מבית הספר התיכון, מכיוון שהוא איזורי ולכן בהכרח מעורב שבטית. גם לגבי גברים, לא נהוג שיעברו בתחומי המגורים של משפחה מורחבת אחרת, אלא ברשות אותה המשפחה, מה שמקשה על תכנון דרכים ציבוריות. מסתבר שכשקופת החולים קראה סניפים מקומיים בכפרים המוכרים על שם אחת המשפחות במקום, המשמעות היתה שבני משפחה אחרת לא הגיעו לקבל בה טיפול.

שימושים ציבוריים הפועלים בשכונה, אינם פתוחים למי שאינם גרים בשכונה – ובמילים אחרות למי שאינם מאותה משפחה. למשל הגן וגינת המשחקים בשכונת אל עתמין, הקמתם היתה יוזמה של אחד מבני משפחת עתמין שאף הקצה את השטח להם על אדמתו. בני משפחתו המורחבת נהנים הנאה גדולה, הוא חש בעלים לא רק של האדמה אלא גם של השימוש המתבצע עליה, אף אם השימוש – במקרה זה הגן וגינת המשחקים אינם רכושו ולא הוקמו מכספו והם נתרמו לשימוש ציבורי. השימוש הוא אכן "ציבורי" בגבולות המשפחה. ביתו משמשת כגננת וכל הילדים קרובי משפחה מצד אביהם. כך מתפקדת המערכת. גם כאשר נבנה בית ספר על ידי המדינה על אדמה של בדווי, הוא ובני הקהילה עדיין רואים בו את הבעלים ולא רק של האדמה, בעלים במובן זה שהוא יצפה למנות את בני משפחתו לתפקידים מקצועיים ובכל מקרה לתת להם עדיפות.

כל עוד לא תעשה התמודדות עם המגבלות האלה שהחברה הבדואית יוצרת כלפי עצמה, קשה לראות איך ניתן לספק לה שירותים ציבוריים ראויים. למשל, אמנם שיעור תמותת התינוקות בקרב תושבי הכפרים הלא מוכרים הוא 11.9 לכל אלף לידות תקינות לעומת 4.3 לאלף בכלל האוכלוסיה, אבל 42.7% ממקרי המוות (כלומר כ6 מקרים) מיוחסים למומים מולדים, הנפוצים במיוחד באוכלוסיה הבדואית עקב נישואי קרובים, ומסבירים חלק ניכר מהפער.

בתוכנית ההכרה נעדרת לחלוטין התייחסות להתמודדות עם המגבלות האלה בדרך של שינויי דפוסי חברה ולא בדרך התובעת מהתכנון להכיל אותן בתוכו ולהתחשב בקיומן הנתון כביכול.

משמעות נוספת לטעמי של תפישת הזהות המפוצלת הזו היא סימן שאלה ענק על כל הטוענים לגבי השתייכות האוכלוסיה הבדואית אל "העם הפלסטיני". תודעה לאומית ראויה לשמה לא יכולה לשכון ביחד עם שבטיות מפולגת בעומקים כאלה. עוד נקודה לגבי שיוכם של הבדואים אל הלאומיות הפלסטינית היא משמעות הבחירה הזו. אם הבדואים רואים או יראו את עצמם כאזרחים נאמנים של מדינת ישראל, ניתן להתייחס אל הבעיות שלהם בכלים אזרחיים. אם הם יישיכו את עצמם לתנועה לאומית אחרת המנהלת סכסוך רב שנים עם התנועה הלאומית הציונית, הרי שהם הופכים את הסוגיה משאלה אזרחית לשאלה לאומית, ועל כן הכלים לפתרונה צפויים להגיע מארגז הכלים של הסכסוך בין התנועות הלאומיות: הכרעה בכוח או הסדר מדיני עתידי, שעד אליו אין מחוייבות לפיתרון קבוע.

ד. התכנון והסדרת הבעלות: מכיוון שהמדינה לא מכירה בתביעות הבעלות של הבדואים על האדמה, קוראת תוכנית האב להכרה לפתור את מצוקות האוכלוסיה באמצעות פתרונות תכנון גם ללא הסדרת תביעות הבעלות, וזאת בשינוי מתפישת המדינה, לפי המפתח לפיתרון הוא הסדרת סוגיית הבעלות על הקרקע. הניסיון בעיירות הבדואית, כמו גם המגבלות החברתיות שהוצגו בסעיף הקודם, מלמדים להבנתי שפיתרון כזה אינו מעשי, מכיוון שכל עוד לא הוסדרה שאלת הבעלות, לא ניתן להציע פתרון שנמצא על קרקע שהבעלות עליה שנויה במחלוקת. לפי העדויות שאני פגשתי, בעיירות הבדואיות נמצאים עשרות ומאות מגרשי מגורים שעומדים ריקים מכיוון שהם נמצאים על אדמות שיש לגביהן תביעת בעלות, ואף בדואי לא מעז להתיישב עליהן לפני שתוסדר שאלת הבעלות. בעיות דומות צפויות עם כל שימוש קרקע ציבורי, תחבורתי או עסקי שיתוכנן על קרקע ששאלת הבעלות עליה לא הוסדרה.

דרך אגב, נראה שבנושא הפיצויים בגין תביעות הבעלות, דו"ח בגין מציע צעד משמעותי לקראת הבדואים, ומשפר את מנגנון הפיצויים כך שיינתן פיצוי עבור כל שטח הקרקע הנתבע (ולא רק עבור חלקו כפי שהוצע בועדת גולדברג), וכן שיינתן פיצוי בקרקע גם עבור קרקע שאינה מוחזקת בידי התובע.

בכל מקרה, על מנת שלא להצטייר כקולוניאליסט תאב קרקע, אצהיר לפרוטוקול את התנגדותי העקבית לרעיון של הכרה בבעלות פרטית של אדם כלשהו על הקרקע. הקרקע היא משאב ציבורי, וצריכה להתנהל ככזה, בבעלות הציבור באמצעות הכלים הדמוקרטיים, כפי שעשתה התנועה הציונית בנוגע לרוב המוחלט של אדמות העם היהודי בארץ ישראל, בין אם שנרכשו בכסף ובין אם שנתפשו במלחמה. אני הייתי מצדיק הפקעה מלאה של כל בעלות על קרקע פרטית ללא הבדל דת גזע ומין, ומתן הרשאות שימוש בהתאם לטובת הכלל כפי שהיא מתבטאת בכלי קבלת ההחלטות הדמוקרטיים. למען הסר ספק, זו בדיוק צורת הבעלות על הקרקע שבה אני גדלתי, ושבה עשרות שנים של עיבוד חקלאי לא הקנו להורי חזקת בעלות.

ה. כיצד בכל זאת מציעה תוכנית האב להכרה לפתור את הקושי?  בכך שמשמעותה היא להכיר בפועל בכל ההתיישבות הלא מוכרת במקומה, ולהכיר בכל תביעות הבעלות של הבדואים על האדמות. ההכרה הזו כוללת למעשה כל גודל וצורת התיישבות בתנאי שהיא "בתחומי משבצת יישוב", וכוללת משפחה בת שני דורות שצפויה להגיע לארבעים תושבים בוגרים עד שנת 2030. מדובר הן על אדמות שהבדואים תובעים בעלות לגביהן, הן על אדמות מדינה שעליהן ייושבו הבדואים שהועברו ע"י המדינה במהלך השנים, והן על אדמות מדינה אחרות. החריגים הם מי שיושבים על אדמה שנתבעת ע"י בדואים אחרים שלא בהסכמתם, או מקבצי מגורים שאינם בתחום יישוב ולא צפויים להגיע ל-40 מבוגרים עד 2030. לגבי מקבצים שנמצאים מחוץ לתחומי יישוב וצפויים להגיע לגודל של 40 בוגרים עד 2030 תישקל אפשרות פיתוחם, או העברתם בסמוך ליישובים קיימים. מקבצים קטנים יותר יוכרו כחוות אם ישנה תביעת בעלות על הקרקע, ואפילו מתחמים כאלה היושבים על אדמת מדינה לא יפונו, אלא

יוגדרו כמתחם מגורים "אפור" (עד למציאת פתרון מוסכם).

ההגיון שבבסיס התוכנית הוא שהשטח הפנוי בין מקבצי המגורים הקיימים ישמש להרחבתם, כחיץ בין המשפחות השונות, ולשימושים ציבוריים בתנאי שתובעי הבעלות על הקרקע יסכימו. שימושים ציבוריים בקרקע פרטית ישמשו רק את אנשי המשפחה מחזיקת הקרקע, ובתנאי שכולם מסכימים. בכל מקרה אחר, העדיפות או הדרישה היא להקצות להם אדמות מדינה. עבור מי שאין לו קרקע שעליה הוא תובע בעלות, תקצה המדינה קרקעות משלה. במקרה ומדובר במשפחה פוליגמית (פרקטיקה שאסורה בישראל בחוק), היא תזכה לשטח המספיק לבית נפרד עבור כל אחת מהנשים. הצפיפות המתוכננת היא של יחידת דיור לכל דונם אדמה או אפילו שניים.

למרות ש

כיום, הבסיס הכלכלי הקיים ביישובים מתבסס לרוב על פעילות חקלאית מסורתית לתצרוכת עצמית. פעילות חקלאית זו משמשת גם ביטחון בתקופות קשות. מדובר אפוא בחקלאות לקיום בלבד. הרוב המוחלט של תושבי היישובים המועסקים, מועסקים מחוץ לתחומי היישוב כשכירים בתחום השירותים […] ובמלאכות זעירות

ההגיון התכנוני הוא למגרשי מגורים הכוללים משקי עזר, ויותר מכך – הכוונה היא שהמדינה תקצה מאדמותיה נחלות חקלאיות של 40-80 דונם (בנוסף להקצאות מים כמובן) עבור מי מהתושבים שירצה לעסוק בחקלאות שאינה לקיום בלבד אלא כענף מסחרי. המתכננים מניח שמדובר בכרבע מהמשפחות, מה שידרוש שטח צנוע של כרבע מיליון דונם, חלקו בהחזקה בדואית כבר היום ולגבי חלקו האחר:

המלצתנו היא  להוסיף למשבצות היישובים קרקעות חקלאיות ולקבוע את גודלן על-פי הסטנדרט הקיים ביישובים החקלאיים היהודיים.

במילים אחרות, ההצעה מבקשת להפוך חלק ניכר מהבדואים למושבניקים.

בשורה התחתונה, הצעת תוכנית האב להכרה משמעותה קבלת כל דרישותיהם של הבדואים, ובנוסף מתן תמיכה נדיבה מאוד של המדינה. נראה שהבדואים לא נדרשים להתפשר על דבר, ויותר מכך, כל התקדמות תלויה בהסכמתם. וגם אם תוגשם התוכנית, לא נגיע להסדר מלא של הסוגיה, מכיוון שישארו עדיין מתחמים "אפורים" שגורלם לא מוסכם.

מקבצי התיישבות בדואית מדרום-מערב לעיירה ערערה. שימו לב לפיזור העצום בשטח, ולבחירה לסמן חלק מהם ככפרים.

ו. טענת אי-ההכרה: המתנגדים לתוכנית טוענים שברצף המעבר בין דו"ח גולדברג למתווה פראוור וממנו למעורבות של בגין ולהצעת החוק נעלמה ההמלצה של וועדת גולדברג להכיר ככל הניתן בכפרים המוכרים, ומאפשרים לדמיין שהמדינה מתכוונת לעקור את כל תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים ולדחוק אותם לעיירות הבדואיות שבהם "תקפוץ האבטלה פי-ארבע". באותה הנשימה, הם יוצאים כנגד התוכנית בטענה שתביא לעקירתם של "כ-30-40 אלף בדואים". מכיוון שאוכלוסיית הכפרים הלא מוכרים מוערכת על ידיהם ב-108,650 נפש, נראה שגם הם מבינים שלכל הפחות כ-68 אלף תושבים, כלומר כשני שליש מהתושבים (ובהערכות העקירה המצומצמות כ-72%), צפויים לא להיעקר – כלומר לקבל הכרה במקום מגוריהם. ההנחה שלי היא שבין העקורים נספרים גם מי שלפי התוכנית יצטרכו להעתיק את מקום מגוריהם למרחק של כמה מאות מטרים על מנת להתקבץ ליישובים שיוכרו. בכל מקרה, גם לפי העלון האלקטרוני של עדאלה, אין הבדל בנושא ההכרה בין המלצות וועדת גולדברג, מתווה פראוור, ודו"ח בגין.

ז. בשורה התחתונה: האוכלוסיה הבדואית בכפרים הלא מוכרים, עם גיל חציוני של כ-17 שנים וקצב ריבוי טבעי שצפוי להכפיל את גודלה ויותר בתוך מעט יותר מ-15 שנים, נמצאת בסיטואציה שאינה ברת-קיימה. תרצה או לא תרצה, היא עוברת תהליכי מודרניציה ועיור (שלא נובעים מנוכחותה של התנועה הציונית בחייהם, הגם אם פניה הם אלו שלובש התהליך) שניסיון לחמוק מהם יותר אותה בשולי הקיום האנושי, והדרך היחידה למנוע מצב קטסטרופלי בעתיד דורשת מודרניציה מהירה: שינויים במבנה החברתי שיתאימו אותו למציאות החיים בחברה מודרנית, תכנון משפחה, קידום השכלתי ומקצועי רב ומעבר לצורת מגורים מודרנית. הניסיון לכרוך את הפיתרון בתנאים של השגת מה שיתפש כ"צדק היסטורי" בנוגע לבעלות על הקרקע או בשימור (ולמעשה שיחזור כביכול) מאפיינים ייחודיים שהיו בעבר לאוכלוסיה מועדים להכשיל את התהליך, ולהביא להתמשכות הפגיעה הקשה ברמת חייהם של הבדואים. מי שמציע להם תוכנית בה יוכלו לדבוק בעבר, לקבל הכרה בכל זכויותיהם ולזכות לרמת חיים מודרנית מאחז את עיניהם ומקטין את הסיכוי להגיע לפתרון מוסכם. השיקול בתכנון עתידם של הבדואים בנגב תלוי ביכולת להציע את הפיתרון האופטימלי לעתיד, וככזה צריך להפנות את פניו אל העתיד ולא אל העבר.

ח. עקרונות לפיתרון: ברור לי שגם הצד הישראלי אינו טלית שכולה תכלת, ושממשלת ישראל, ובוודאי זו הנוכחית, לא שמה בראש סדר העדפויות שלה את רווחתם של הבדואים, כפי שהיא לא שמה בראש סדר העדיפויות את רווחתם של אזרחיה בכלל. סביר להניח שחלק ניכר ממצוקות העיירות הבדואיות הקיימות יכול היה להיפתר בהשקעה ממשלתית ראויה, ושתהליך השינוי שצריכים תושבי הכפרים הלא מוכרים לעבור דורש השקעה גדולה אף יותר. מי שמעוניין בטובת האזרחים הבדואים ואינו דוגל בשיטת הכל או כלום (שאחראית במידה רבה לשימור ויצירת המצוקות הנוכחיות), צריך לחתור לכך שהממשלה הבאה תהיה כזו שמעוניינת באמת ברווחת כלל אזרחיה, ובתרגום לפוליטית, שתונהג (או לכל הפחות יהיה בה אלמנט חזק) בקו ציוני-סוציאליסטי-דמוקרטי. אין חלופה עדיפה על זאת.

 

הערה לאחר שבוע (13.12):

בעקבות ההתנגדות הציבורית הסוערת (או אולי בלי קשר, תוך שימוש בה כהצדקה), הודיע נתניהו על עצירת החקיקה של מתווה פראוור. מתנגדי התוכנית, מהימין היהודי, דרך נאמני זכויות האדם ועד הלאומנים החילוניים והדתיים הפלסטינים יכולים לחגוג את ביטולה. נתעלם כרגע ממתנגדי התוכנית מימין. אני רק מקווה שכל אותם מתגדים משמאל (או "משמאל) ומפלסטין, שקראו לבלום את תוכנית פראוור, לא ימצאו את עצמם בעתיד הלא רחוק מבכים את העובדה שבבלימת מתווה פראוור הם סללו את הדרך למדיניות רעה יותר. ימים יגידו.