שמלה לך, קצין תהיה לנו

רשומה על תסביך חיפוש המנהיגות של השמאל קל הדעת – עוד תובנה בעקבות תוצאות מערכת הבחירות האחרונה ליו"ר מפלגת העבודה.

אורי משגב, חבר מערכת הארץ, כתב ביום שישי טור בהארץ (מי שעדיין לא יודע איך עוקפים את חומת התשלום, שישאל), בו הוא מציג אחת ממיטב הרעות החולות של אדם שמחשיב את עצמו כחלק מ"השמאל" הישראלי. בין השאר כתב:

בוז'י הרצוג הוכיח בפריימריז המוזרים הללו שכל ההשמצות עליו היו נכונות: עסקן, אפרורי, תאב שלטון, תופר בריתות, רוקם דילים, מחובר ומקושר. או בקיצור: פוליטיקאי. […] הרצוג, כבר אמרנו, הוא פוליטיקאי עם חושים חדים. אולי בייבי פייס, אבל לא פראייר. לכן קשה להאמין שיבחר באופציה הזו [של כניסה לממשלה. התצפיתן]. סביר וראוי שיפנה לדרך השנייה: ישמור מכל משמר על עמדת ראש האופוזיציה. […] ייתכן שיצמח לתוך התפקיד. היו מקרים כאלה בפוליטיקה המקומית והעולמית. ייתכן גם שלא. אז תצוץ השאלה אם יעמוד לו שאר הרוח לפנות את מקומו למועמד חיצוני מבטיח, אם יגיע אחד כזה לקראת הבחירות הכלליות הבאות.

הבנתם? החבר הרצוג לא נראה כמו מנהיג מבטיח. אולי הוא יצמח להיות כזה. אם לא, נקווה שיהיה הגון מספיק על מנת לפנות את מקומו ל"מועמד חיצוני מבטיח". ביום הבחירות עצמו הוא היה אפילו יותר בטוח:

אני לא תומך בהרצוג. אני חושב שהוא מועמד לא מלהיב. מועמד ברירת מחדל. לא כל אחד מתאים להיות מספר אחת. […] אין לי גם ספק שהרצוג יפנה את מקומו כשלקראת הבחירות הכלליות יגיע מועמד סוחף ומבטיח מבחוץ. ייתכן שיש אחד כזה. אכתוב עליו בקרוב.

"השמאל" של אורי משגב לא מאמין בעצמו. הוא לא מאמין שהוא מספיק מוצלח כדי להנהיג את המדינה. הוא מקווה שלקראת הבחירות יופיע מועמד חיצוני מבטיח, מלהיב, שיהיה מוכן לייצג אותו. מבטיח כמו לפיד? מבטיח כמו שהיה יכול להיות אשכנזי אם לא היו נחשפות עלילותיו ונכלוליו ששלחו אותו להתעשר מניצול הקשרים שרכש בשירותו הציבורי לטובת מיזם עיסקי פרטי כושל במקום להיכנס לפוליטיקה (ויש עוד מי שחושבים שהוא עדיין מבטיח)?

"מועמד חיצוני מבטיח", מעצם הגדרתו, לא יוכל להנהיג את השמאל, מכיוון שהוא מגיע מחוץ לשמאל. כשהשמאל באמת האמין שיש לו מה להציע, הוא לא חיפש כוכבים מבחוץ לפי "הבטחתם" לפופולריות. אורי משגב מציע תרבות של "מנהיג נולד" ומתיימר להיות "שמאל".

טובי המנהיגים של השמאל האמיתי הפכו למבטיחים מתוך צמיחתם להנהגה בתוך המסגרות של השמאל:

בן גוריון (ונניח לרגע את העובדה המטרידה שיש לו נטיה היסטורית די עקבית להימצא בצד הרוויזיוניסטי של הוויכוח הפוליטי) היה פועל חקלאי שהפך למנהיג עובדים נבחר ומנהיג פוליטי, עד שנבחר ליו"ר הסוכנות ובהמשך לראשות הממשלה. משה שרת צמח מהנהגת התארגנות ציונית-מגשימה בקרב בוגרי הגימנסיה, דרך פעילות באחדות העבודה ומפא"י עד לראשות המחלקה המדיניות בסוכנות ולראשות הממשלה. ברל כצנלסון, שהתחיל גם הוא את פעולתו בארץ כפועל חקלאי, צמח להנהגה כמארגן והבנאי הגדול של ארגוני תנועת העבודה. לוי אשכול צמח מתוך הנהגת חברת מקורות. גם פנחס ספיר. גולדה מאיר צמחה (או הונחתה) להנהגה מתוך מועצת הפועלות בהסתדרות, לאחר תקופות קצרות של חברות בקיבוץ ועבודה בחברת סולל בונה. ישראל גלילי צמח מהנהגת הנוער העובד והלומד, ייסוד וחברות בקיבוץ נען (בו נשאר חבר כל חייו) ופיקוד בהגנה. יצחק רבין צמח מחינוך בבית ספר לילדי עובדים, דרך התיכון החקלאי בכדורי אל הפיקוד בפלמ"ח ומשם לדרגות הבכירות ביותר בצה"ל ובממשלה. יגאל אלון, אולי הדוגמא המרשימה ביותר, לא נולד לתנועת העבודה אלא לבית שמרני במושבה שמרנית. הוא הצטרף לתנועת העבודה במהלך לימודיו בכדורי, שינוי שהוליך אותו לא רק אל הפלמ"ח, הפיקוד הצבאי וההנהגה המדינית, אלא (ואולי קודם כל) להגשמה שיתופית כחבר בקיבוץ גינוסר, עד ליום מותו.

כל מנהיגי השמאל הבולטים (ואפילו כאלה שהתיימרו לייצג את השמאל, כל הדרך עד לבית הנשיא), צמחו מתוך השמאל. אף אחד מהם לא הגיע מבחוץ כ"מועמד מבטיח", וגם המנהיג הבא של השמאל לא יגיע כמועמד חיצוני מבטיח. כדאי להבהיר זאת שוב: אף מועמד חיצוני  לא יוכל להנהיג את השמאל. מועמד חיצוני שיתייצב (או יוצב) בראש השמאל לא ינהיג בכיוון שהשמאל רוצה. במקרה הטוב הוא יוכל לנצל את שארית השמאל לגייס תמיכה ציבורית. המנהיג הבא של השמאל יצמח מתוך הזירות שבהן נבנה השמאל: התארגנות העובדים הדמוקרטית, הארגונים הקואופרטיביים, התחדשות הקהילות השיתופיות, ועוד ועוד. מי שיתלה את יהבו בכל פעם מחדש ב"כוכב" שיבוא מבחוץ ויואילו בטובו להנהיג את השמאל יתאכזב פעם אחר פעם. החיפוש אחר הפיתרון הקל של כוכב שיצנח מבחוץ מבטא את התקווה להתלהבות ולהצלחה שבאה בקלות. התקווה הזו היא השורש הנפשי של הימין. השמאל לא מאמין בהישגים שבאים בקלות וללא מאמץ, אלא בתוצאות של עבודה קשה.