השוט והמספרה

כלכלת צרפת מותקפת ע"י כוחות השוק, בזמן שתיאוריית הניהול היעיל במגזר הפרטי מתקשה להחזיק את הראש מעל המים. רשומה על דירוג האשראי של צרפת והסדר החובות של צים.

בתחילת החודש סוכנות דירוג האשראי (חברה פרטית שאמורה להעריך את הסיכונים שלווה לא יצליח להחזיר הלוואה) S&P הורידה את דירוג האשראי של ממשלת צרפת, צעד שמבטא חשש גובר שצרפת לא תעמוד בהחזר החובות שלה, ואמור לייקר את עלות גיוס האשראי שלה (כי המלווים מעלים את הריבית שהם דורשים בהתאמה לירידת הדירוג). משום מה, הצעד הזה קורה דווקא בנקודת זמן שבו הריבית על אגרות החוב של ממשלת צרפת נמצאת בנקודת שפל היסטורית (לכל הפחות מאז שנות החמישים) והתקציב שלה מאוזן.

למרות ההתראות של גורמים שונים מפני משבר כלכלי בצרפת, מסתבר שמצבה הכלכלי טוב מכל שכנותיה פרט לגרמניה. הצמיחה שלה טובה יותר משל הולנד (ששומרת על דירוג אשראי מושלם), פיריון העבודה בה גבוה מבגרמניה, ויחס החוב תוצר שלה ירד בשנים האחרונות וצפוי להיות יציב בשנים הקרובות. האוכלוסיה שלה מזדקנת פחות מבשאר מדינות אירופה, ומערכת הבריאות שלה יעילה יותר.

אז למה S&P הורידה את דירוג האשראי שלה? בגלל ש:

"The French government’s current approach to budgetary and structural reforms to taxation, as well as to product, services and labor markets, is unlikely to substantially raise France’s medium-term growth prospects.”

ובתרגום חופשי לעברית: נראה לא סביר שהגישה של ממשלת צרפת בנוגע לרפורמות תקציביות ומבניות, ולשווקי המוצרים, השירותים והעבודה תעלה באופן משמעותי את תחזיות הצמיחה לטווח הבינוני של צרפת.

ובתרגום לעברית שאפשר להבין: צרפת מעדיפה לממן את ההוצאות שלה באמצעות העלאת מיסים במקום קיצוצים בתקציב ומדיניות צנע, ולא מקדמת "רפורמות מבניות" שמשמעותן היא הסרת הפיקוח מעל ענפים שונים בכלכלה.

הנציב אולי רהן. מקור התמונה: Friends of Europe

אולי רהן, הנציב האירופי לענייני כלכלה ועניינים מוניטריים אמר את הדברים באוגוסט בצורה ברורה יותר:

Budgetary discipline must come from a reduction in public

spending and not from new taxes

מידת ההצלחה, כלומר הכישלון הקולוסאלי של הניסיון האירופי לפתור משברי חוב באמצעות מדיניות קיצוצים ידוע לכל מי שעיניו בראשו, וגם אני כתבתי על זה (למשל כאן). אז כיצד אפשר בכל זאת להסביר את הורדת דירוג האשראי של צרפת למרות מצבה הכלכלי הרחוק-מלהיות-גרוע? אם נשאל את פול קרוגמן (כלכלן, פרס נובל וכו'), אז בטור הזה בניו-יורק טיימס (שבשביל שתקראו אותו הבאתי את עיקרי הדברים עד כאן) הוא אומר:

The answer is that S.& P.’s action needs to be seen in the context of the broader politics of fiscal austerity. And I do mean politics, not economics. For the plot against France […] is one clear demonstration that in Europe, as in America, fiscal scolds don’t really care about deficits. Instead, they’re using debt fears to advance an ideological agenda. And France, which refuses to play along, has become the target of incessant negative propaganda.

ובתרגום חופשי לעברית (ההדגשות שלי):

התשובה היא שאת הפעולה של S&P צריך לראות בהקשר הרחב יותר של הפוליטיקה של צנע כלכלי. ואני אכן מתכוון לפוליטיקה, לא לכלכלה. מכיוון שהקשר [במובן של קונספירציה. התצפיתן] נגד צרפת הוא הדגמה ברורה לכך שבאירופה, כמו באמריקה, לנוזפים הכלכליים לא באמת אכפת מגרעונות. במקום זה, הם משתמשים בפחדים מפני חובות כדי לקדם אג'נדה אידיאולוגית. וצרפת, שמסרבת לשחק לפי הכללים, הפכה למטרה לתעמולה שלילית מתמדת.

***

תמיד מספרים לנו שהממשלה, מעצם טיבה, לא יודעת לנהל. השוק הפרטי תמיד ינהל עסקים בצורה יעילה יותר, מכיוון שהוא יודע לתגמל יעילות, ולפקידי הממשלה אין תמריץ לעשות עבודה יעילה כי הם לא יתוגמלו על כך. אז אפשר לתהות בעצב על תפישת האדם של הטוענים (ומעניין יהיה לשאול את הטוען האם גם הוא, אישית, לא מתאמץ אף פעם אם הוא לא צפוי לתגמול חומרי), אבל לא פחות חשוב, צריך להזכיר שוב ושוב, שהשוק הפרטי הוא לא ערובה לניהול יעיל או ללקיחת אחריות. הנה למשל דוגמא:

חברת צים, אחת מעשרים החברות הגדולות בעולם בתחום ההובלה במכולות, הוקמה בשנת 1945 כשותפות ש 89% ממניותיה בבעלות גופים ציבוריים (הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית). בראשית שנות השמונים, עקב שפל עולמי, עמדה החברה בפני משבר, והצליחה להחלץ ממנו בעזרת תוכנית הבראה, וכל זה תחת ניהול המגזר הציבורי. בשנת 2004, 57 שנים לאחר שהחלה להפעיל את האוניה הראשונה שלה, נפטרה צים מעול ההנהלה הציבורית המעיק כשמדינת ישראל מכרה את חלקה בצים לחברה לישראל של האחים עופר, לפי שווי שוק של 236.6 מיליון דולר.

דגל צים – הפער בין החזון הציוני של הרצל להפקרתו בידיו של בעלי ההון הפרטי.

בתשע שנות הפעילות תחת הנהלת החברה לישראל הצליח הניהול המוכשר של המגזר הפרטי לסבך את צים בתוכנית השקעות גרנדיוזית שהתבררה כלא ישימה בעליל לאור המשבר הכלכלי העולמי, מכרה אוניות לחברה אחרת של האחים עופר כדי לשכור אותן בחזרה במחיר גבוה ב 50% מהמקובל בשוק (מה שסידר לה חוב של 300 מיליון דולר לעידן עופר), ובאופן כללי העמיסה על עצמה חוב של 3.05 מיליארד דולר (על הנסיבות בהן התאפשר לגייס חוב פרוע כזה מומלץ לקרוא ברשומה הזו ב"המסגר", בעיקר בחלק התחתון) והביאה את עצמה למצב של פשיטת רגל. כדי להימנע מ"טביעה" כזו ולנסות להציל את מה שנשאר, יאלצו כנראה בעלי החוב לוותר על כחצי מהחוב, כלומר כ-1.5 מיליארד דולר, ועל תביעות נוספות כלפי צים, החברה לישראל או בעלי השליטה. בתמורה הם יקבלו בעיקר מניות בצים החדשה, ששווי נכסיה מוערך ב 1.1 מיליארד דולר, אבל לא ברור אם היא מסוגלת לתרגם אותם לרווח תפעולי שייצור ערך לבעלי המניות ויאפשר לשלם את שארית החוב שלא נמחק, ואת תשלומו דוחה צים במסגרת ההסדר לטווח של שש עד תשע שנים.

אז תזכרו את זה בבקשה בפעם הבאה שמספרים לכם שהממשלה, בניגוד לשוק הפרטי, לא יודעת לנהל, ושהקיבוצניקים הם פרזיטים שמחקו להם חובות במיליארדים.